גבורות ה'/פרק לג
פרק לג[עריכה]
ותעל הצפרדע, תני רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה והיא שרצה ומלאה את ארץ מצרים אמר לו רבי אליעזר מה לך אצל אגדות כלך אצל נגעים ואהלות צפרדע אחת היתה ושרקה להם ובאו כולם ע"כ. באור זה, שהקשה להם מה שכתיב בצפרדעים לשון ותעל הצפרדע, ובכנים לא הוקשה להם למה כתיב ותהי הכנם, מפני שדרך הכנים להיות מקובצים יחד אבל הצפרדעים אין עניניהם כך, לכך סבר רבי עקיבא שנקראו בלשון יחיד על שם הכח המוליד אותם ומשריץ הצפרדעים זה הכח נאמר עליו ותעל הצפרדע. אבל רבי אליעזר סובר שהכח המאסף אותם נקרא צפרדע בלשון יחיד. ולדעת רבי עקיבא מה שנאמר ושרץ היאור צפרדעים דמשמע היאור השריץ הצפרדעים, היינו כי היאור הוא משריץ גם כן, שאם לא היה היאור לא היה הכח הזה פועל, והיאור אל הצפרדעים כמו האדמה לזרע שמוציאה הפרי, שאם אין האדמה נותן יבולה אין הזרע גדל, אף כאן היאור משריץ הצפרדעים, מכל מקום דבר זה על ידי כח אחר ועליו נאמר ותעל הצפרדע. אבל לדעת רבי אליעזר נאמר ותעל הצפרדע על כח המחבר והמקבץ לעלות על הארץ:
העתירו אל ה'. אף על גב שכל מכה ומכה היה לה שיעור ז' ימים, שכן דרשו (שמות רבה פ"ט) מפסוק וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור, היינו שלא היתה הולכת ומוספת, כי היאור שהיה דם אין ספק כי היאור אינו עומד וכל שעה מים אחרים באים, וכל מים שבאו היו לדם עד שבעה ימים ואחר שבעה לא היה זה, וכן הצפרדעים שהיה היאור משריץ עוד יותר צפרדעים עד שבעה ימים ולא יותר. אבל אם לא היה תפלת משה, אותם שבאו על מצרים לא היו הולכים אלא היו נשארים אף אחר שבעה ימים, וכן הארבה שהיה שם היה נשאר אף אחר שבעה ימים לכך התפלה להסיר אותם, וכן הערוב אשר היה שם היו נשארים ועל ידי התפלה הוסר, והברד גם כן הברד שהיה כבר באויר ובעננים לא היה פוסק אם לא היתה תפלת משה, ותפלת משה גורמת להסיר אף הברד שהיה באויר שנאמר לא נתך ארצה כך יראה. ועוד נראה לומר, כי לא היתה המכה משמשת שבעה ימים, רק סתם מכה שלא נאמר בה העתירו כדי להשלים המכה, אבל במקום שהיו אומרים העתירו כבר נשלמה המכה, שהרי היו אומרים להתפלל להסיר המכה, והיו רוצים לשלוח ואין צריך יותר להכות, ולא אמרו שהיתה המכה שבעה ימים רק בשלא רצה לשלוח. ומה שאמר למתי אעתיר דמשמע דוקא למחר ולא היום, וכן גבי הערוב וסר הערוב למחר, מפני כי הכרתת הצפרדעים הפך ביאת הצפרדעים ולכך צריך יום מיוחד כי אותו היום כבר באה המכה לכל היום, ואין באותו היום הסרת המכה ולפיכך לא היה הכרתת הצפרדעים והערוב עד למחר. אבל הברד נאמר בצאתי את העיר וגו', מפני שאין זה רק הפסק הברד והקולות וזה בודאי אפשר להיות מיד, ודוקא הצפרדעים שאחר שגזר על הצפרדעים שיבאו באותו היום אין גוזר גזירה אחרת שיכרתו, וכן הערוב שגזר ביום זה יהיו אין גוזר גזירה הפך זה שיכלו אחר שבאה המכה לכל היום אין המכה סרה באותו היום, וזה לא שייך לומר בברד שבאה המכה לכל היום שהברד יורד זה אחר זה, ומן הברד שירד אין המכה רק מה שהוא מוסיף והולך. ובמכה זאת נאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה וגו' ובשאר מכות לא נאמר כך, אף בערוב ובארבה לא נאמר כך אף על גב שהלכו גם כן על ידי תפלה לא נאמר כך, וכן במכת הברד נאמר וירא פרעה כי חדל המטר וגו'. ויראה מפני כי באלו שני מכות היה לו יראה גדולה מאוד, כדכתיב אצל ברד שהיו יראים מן קולות אלקים, ואין זה אלא יראה אף על גב שהיתה מכה גדולה עיקר היה היראה, וכן הצפרדעים עיקר היה היראה מה שהיו מקרקרים, וכן דרשו ז"ל (שמות רבה פ"י) על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה מלמד שהיו קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן, ועל דבר שהוא קול בלבד ואין זה מכה בעצמו הוא יראה בלבד. וכאשר הוסר היראה כאלו לא הגיע לו המכה, כי מתחלה לא היה אומר להתפלל על הצפרדעים רק מחמת יראת הקול, כדכתיב ויצא משה ויצעק משה על דבר הצפרדעים, כלומר על קול של צפרדעים וכאשר הוסר חזר לחטא כבראשונה וגו':
כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי, ויש לתמוה למה הברד כל מגפותי. ורש"י פירוש כי זה נאמר על מכות בכורות, וגם זה תימה דמה ענין מכות בכורות לכאן. ויראה דכך פירושו, הנה עתה אשלח לך כל מגפותי, כי עתה היה שולח עליו מכת ברד ומכת ארבה וחושך ומכות בכורות, שאחר שהשלים ערוב דבר שחין שהם סדר אחד בפני עצמו ומתחיל עתה בסדר באח"ב סדר בפני עצמו, כאשר ידוע כי המכות יש להם סדר שתים בהתראה ושלישית בלא התראה. אף על גב שמכת בכורות הוא בהתראה, מאחר שהיא באחרונה ובה נשלמו המכות יש לה משפט השלמה שמתחבר אל שלפניו. ולכך נתן רבי יהודה סימן באח"ב, וכאשר יש לארבע מכות האחרונות סדר אחד וקשור אחד ביחד, לכך יאמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי כלומר עתה אתחיל לשלוח כל מגפותי. וזה כי בסדר באח"ב הם כל מגפותי שהרי מ"ב בתוכן וכאלו היה באח"ב מכה אחת ארוכה שהרי ענין אחד וסדר אחד, ושייך בזה כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי, מפני שיש בתוכן מכת בכורות השקולה נגד כל המכות. ואין לומר מכת ברד דסתמא אותה מכה שעל ידה יצאו היא הקשה יותר, כך יתפרש והוא נכון מאוד. ויש מפרשים בזה פרושים רחוקים ואין צריך רק פירוש זה הוא ברור, ובספר גור אריה פרשנו עוד פירוש והארכנו בזה עיין שם:
כעת מחר וגו'. שרט לו שריטה בכותל כשתגיע חמה לשריטה זאת ירד המטר. ונראה מפני שרוב ברד הוא כמנהגו של עולם, הוצרך להראות שהוא דבר פלא ודרך נס שהרי יודע הרגע והשעה, ומכות ערוב דבר וארבה שאינה כמנהגו של עולם כל כך, ומכל מקום הם קצת כמנהגו של עולם, די היה להודיע שהמכה היה מה', במה שהיה קובע מחר יהיה זה ולא היה צריך לברר הרגע. ומה שאמר לו ועתה שלח העז וגו' למה הזהיר אותו והרי להכותו בא. הטעם הוא שלא היה רוצה להביא ברד רק על עץ השדה להיות מוכה בברד, ולפיכך הזהיר שיכניס לבית מה שאין רצונו של מקום כדי שלא יהיה המכה בחנם, כי אחר שאין רצונו של מקום על זה שיהיו לוקים הבהמות עתה, והראה לו שחפץ בטובתו מה שאינו רוצה להכותו עתה. ולפיכך אמר פרעה בזאת המכה ה' הצדיק, שהרי ראיתי שעשה צדקה עמי ואני לא הכרתי זה. ובמכת הדבר שגם כן היה במקנה שבשדה, לא הזהיר אותם שיכניס אותם אל הבית, כי שם המכה היתה על המקנה ולא רצה להזהיר אותם, ודוקא בברד הזהיר אותם שלא היה הבאת המכה רק על עץ השדה, ודבר שלא היה בשבילו המכה היה מזהירו שיכניס אותו לבית:
ויאמרו עבדי פרעה עד מתי וגו'. לא תמצא שדברו עבדי פרעה דבר עד מכת ארבה מכה שמינית, כי המכות נחלקות לג' ג' לסדר דצ"ך עד"ש באח"ב כמו שהתבאר בהגדה. ועוד נחלקו לחמש חמש מכות כאשר התבאר בהגדה. ועוד נחלקים לשבעה ושלשה, כי אחר שבע מכות היו נתוספים המכות במכות החמורות וקשות שלא מענין הראשונים. וזה כי הקדוש ברוך הוא מייסר את החוטאים על ידי שבע מכות בכל מקום (ויקרא, כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאותיכם וכן בהרבה מקומות, ולפיכך היו שבע מכות הראשונים בענין אחד שוות, ושלש אחרונות יותר חמורות. ולפיכך תמצא במכת הארבה שרצה פרעה לשלוח מקצת שאמר מי ומי ההולכים, ובמכת חושך אמר גם טפכם ילך עמכם ובמכת בכורות הלכו כלם. וזה כי שלש האחרונות כלם הם נחשבים מיתה, אצל הארבה כתיב (שמות, טו) ויסר מעלי המות הזה, ומכת חושך בודאי זה נחשב מיתה דכתיב (איכה, ג) במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומכת בכורות מיתה גמורה, ודבר זה כי השלש האחרונות הם מיתה ידוע לחכמים וליודעי בינה:
בא אל פרעה וגו'. ולא הזכיר התראה כלל, ולפיכך אמרו ז"ל (שמות רבה פר' י"ג) רמז למשה מכה זאת שנאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך וכתיב אצל הארבה בנבואת יואל עליה לבניכם ספרו ע"כ. ביאור זה כי כל המכות לא שייך ספור לבנים כמו מכת הארבה. וזה כי כל מכה שהיא יוצאת לגמרי חוץ לטבע וחוץ למנהגו של עולם, או שהיה לגמרי כמנהגו של עולם אין בזה למען תספר. כי אותה שאינה כמנהגו של עולם אינה רגילה לבא עוד, וכיון שלא תבא עוד אין כאן ספור כי נשכח זכרה של ראשונה, או שהיה לגמרי כמנהג העולם אין זה פלא לגמרי, ולא שייך בזה למען תספר וגו' כמו שהתבאר למעלה. אבל בארבה מפני כי הארבה בעצמו הוא דבר שאינו רגיל שיהיה, ומכל מקום הוא בא לפעמים גם בשאר השנים, וכאשר הארבה בא בשאר שנים יזכור שפעם אחד בא ארבה יותר קשה, כי חדוש זה של ארבה מביא לזכור ראשונה, לאפוקי ברד שרגיל לגמרי לבא ואינו מזכיר ברד הראשון שהיה גדול מאוד, כי אין חדוש בברד זה שיזכור עמו ברד הראשון. לכך נאמר במכת ארבה ולמען תספר באזני בנך ובן בנך ובזה ידע משה שהוא מכת הארבה, ובס' גור אריה נת' עוד: