בני יששכר מאמרי חודש תשרי/מאמר ד
מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תשרי - מאמר הבא
מאמר ד – גדולה תשובה[עריכה]
בו ידובר דרושים לכל חפציהם לשבת תשובה ולעשרת ימי תשובה, ומעלת התשובה וסגולתה. ויפורש כמה עניינים בפסוקי התשובה, ובפרט בפרשת שובה ישראל שאמר הושע:
דרוש א לתשובה[עריכה]
א[עריכה]
גמרא יומא פו:, אמר ר' חמא ברבי חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר (הושע יד, ה): "ארפא משובתם אוהבם נדבה", ע"כ. הנה יש להתבונן במאמר הזה: א. דהנה כפי הנראה ר' חמא בא להגדיל מעלת התשובה בעיני באי עולם בכדי שיקפצו עליהן בני אדם, ועל ידי זה יומשך להם הטובה המופלגת, היא הרפואה שאמר. וכבר למדונו חז"ל: אל תהיו כעבדים וכו' אלא על מנת שלא לקבל פרס (משנה אבות א ג). והנה התשובה היא גם כן מצות עשה אחת ממניין תרי"ג, ואיך יהיה לנו רשות לעשותה על מנת לקבל פרס? הגם שיש להשיב על זה ולומר דאין כוונת בעל המאמר שיעשה האדם תשובה לכוונה זו, רק אף על פי כן הוא ז"ל מודיע שכרה, כמו שאמרו במקום אחר: גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. וכן בכמה מצות ביארו רז"ל בגמרא ובמדרשים מתן שכרן. כי האמת עד לעצמו, זה יתכן בשארי מצות עשה, שיוכל האדם לפטור את עצמו ממנה באיזה זמן, וכעניין ר' קטינא דשאל למלאכא: מתי אעשה המצוה? כי היה מסתפק בזה, והודיעו רז"ל גודל שכר מצות ציצית בכדי שלא יפטור האדם את עצמו ממנה, וכמו שאמרו רז"ל במשנה: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (משנה אבות ב א). מה שאין כן מצות תשובה, דלא סגי בלאו הכי; דכיון שחטא האדם לפני הש"י, באם לא ישוב – עומד בחטאו וירד לשחת חס ושלום. ומאד גדלו חסדי הש"י על האדם, שמקבל פיוס, מה שאין כן לפני מלך בשר ודם, כמו שאמרו רז"ל בגמרא שם. ב. אומרו רפאות ולא אמר "רפואה". ג. הביא לראיה מפסוק ארפא משובתם, ואינו ראיה. כי אם מפרש משובתם לשון תשובה, הנה הפסוק מוכיח לפי זה שירפא את התשובה, ולא שהתשובה תביא את הרפואה. ד. למה הביא סיום הפסוק: "אוהבם נדבה"? ה. מהראוי להתבונן בכלל המאמר, מה חידש לנו בעל המאמר ומה כוונתו? באם הכוונה, אם יש חלילה במציאות חולאים על שונאי ישראל, בעשותם תשובה יתרפאו מחליים? זה אין צריך לפנים, דכיון דהבטיחנו יוצרנו לנקותנו מעון על ידי התשובה, והנה קיימא לן: אין יסורים בלא עון, הא ודאי דהיסורים ילכו להם ועל ראש שונאי ישראל יחולו.
והנראה לפרש על פי הקדמה ידועה (כתבה הרב החסיד המפורסם בספר סידורו של שבת), והוא החילוק בין חסד לרחמים: חסד נקרא זה שהאחד מתחסד עם חבירו ועושה עמו טובה בלי הקדמת בקשה מהמקבל הטובה, ורחמים נקרא כאשר הוצרך לרחמים, מבקש מאת המושל לרחם עליו, והמושל מקבל בקשתו ומרחם עליו ונותן לו מבוקשו (עיין כל זה בדברי הרב הנ"ל בענין אליעזר עבד אברהם במה שניסה את רבקה כאשר תוסיף להיטיב מה שלא שאל, היינו שתאמר "גם לגמליך אשקה", היא האשה אשר ראויה ליכנס בבית אברהם איש החסד). ונראה לי ראיה לזה, דהנה חסיד נקרא המתחסד עם קונו (זוה"ק ח"ב קי"ד ע"ב), היינו שעושה לפנים משורת הדין, היינו שמוסיף על הציווי לעשותה ביתר שאת. והנה לפי זה תבין למה נקרא מידת החסד בדברי נבואה לשון גדולה, כדכתיב "לך ה' הגדולה והגבורה" וכו' (דברי הימים א כט, יא), דהכוונה לשון גדלות ויתרות, נותן יותר מהמבוקש, הבן הדבר.
והנה עיקר התשובה על פי התורה הוא פשפוש במעשיו אשר הכעיס את ה' יתברך בעברו רצונו, ותיכף כל מה שמוצא בבדיקתו מעשה אשר לא טובה, יקיים מצות ביעור מביתו ומרשותו, היינו לעזוב החטא לגמרי ולהתוודות לפניו יתברך שמו על העבר ולבקש רחמים שיכפר ויסלח אל טוב וסלח. והנה כאשר יבדוק האדם בחורין ובסדקין עד מקום שידו מגעת כל מה שחטא והעוה מיום היותו על האדמה, אף על פי כן האדם יראה לעינים, ואין בכח האנושי שיזכור כל המעשים אשר חלפו ועברו עליו להתחרט ולהתוודות עליהם. על זה אמרו בזוהר הקדוש (ח"ג קצ"ה ע"ב) וברעיא מהימנא, בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו ודיו, כי על ידי התשובה על הנזכרות השם יתברך יסלח גם על הנשכחות אשר לא ביקש עליהם בפירוש סליחה, הגם שמכל מעשה חטא ועון נמשך חלאה לנפשו, וצריך לכל מכה בפני עצמה לרפאותה בתחבושת התשובה ולרחצה במים טהורים (היינו דמעות עיניו) הנוזלים מן לבנון (רהיטי מוחא, לבנו"ן ל"ב נתיבות חכמה נו"ן שערי בינה), ועל איזה חטא ועון שאינו עוסק ברפואות הללו, מאין יהיה לו רפואה? הנה אף על פי כן השם יתברך ירפאהו בתורת חסד ונדבה על מה שלא שאל וביקש ממנו:
והנה עוד אקדים לך מה שכתבו המקובלים, שהעולם נקרא 'עולם' לשון העלם והסתרה, להיות שמתעלם ומסתתר בתוכו האלקות כמו שנאמר: "אכן אתה אל מסתתר" (ישעיהו מה, טו), ובזה תבין שכל בחינת הסתרה והעלם נקרא 'עולם':