בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ד
מאמר הקודם • בני יששכר • מאמרי חודש סיון • מאמר ד • מאמר הבא
מאמר ד[עריכה]
ידובר מעלת החג הקדוש הזה חג השבועות, ויצורף לזה כמה עניינים בפירושי מקראי קדש, וגם כמה עניינים ממנהגי ישראל מנהג אבותינו תורה היא:
א[עריכה]
חג השבועות לא נתלה (בתורה) בזמן לימי החודש כשארי מועדים, רק תלוי בספירה, כשבאים למספר החמשים אז הוא החג. יש לי לומר טעם, דהנה נצטווינו במצות לימוד התורה: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). ולמדתי טעם הציווי מתורתו של הרב בעל גור אריה בנתיבותיו, כתב, להיות התורה היא למעלה מן הזמן, על כן אין זמן מיוחד ללימודה כשארי המצוות שיש להם זמן, עיין שם. ולפי זה יונח לנו גם כן מה שנאמר: "והגית בו יומם ולילה", הנה הוא שלא כסדר הזמן הנברא מששת ימי בראשית, לילה קודם ליום. אבל הוא להורות, עניין התורה הוא דבר שאינו תחת הזמן, רק למעלה מן הזמן. ותתבונן בזה, מה דההוא מרבנן יזיף ביממא ופרע בלילה (ערובין סה א). ואם כן, לפי זה יש לומר גם כן הטעם, דמשום הכי לא תלה זמן נתינת התורה בימי החודש, כי ימי החודש המה זמניים, רק תלה קביעתו במספר שסופרין ישראל עד יום החמשים, מספר חמשים מורה על למעלה מן הזמן:
- [הגהה: זמ"ן, כבר כתבתי הוא סוד מ"ה ב"ן[1] זמ"ן. למעלה מן הזמן, הוא סוד ס"ג,[2] בינה, יובל העליון דמפיק עבדים לחירות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בדברי תורה (משנה אבות ו ב)]:
ותתבונן עוד, שזהו שדרשו חז"ל על פי קבלתם "ועבדו לעולם" הנאמר אצל העבדים (שמות כא ו), הכוונה עד היובל הוא שנת החמשים (קידושין טו א), הוא ממקום שאינו נגבל בזמן, על כן אפקיה בלשון "לעולם", שהוא מבלי הגבלת הזמן. ועל כן לא ביארה התורה בפירוש "ועבדו עד היובל", רק אפקיה בלשון "לעולם", להורות הטעם, דהנה "אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים", לעבדו יתברך שמו בעסק התורה ביום ובלילה שהתורה היא למעלה מן הזמן, "והלך זה וקנה אדון לעצמו", על כן "תרצע" (קידושין כב ב), "ועבדו לעולם", עד בא היובל נקרא "לעולם", שהוא למעלה מן הזמן. הנה ניתקן העבד הישראלי ששב לאחוזתו למעלה מן הזמן, הבן. ממילא תתבונן סוד היובל, למעלה מן הזמן. על כן יום נתינת התורה שהוא למעלה מן הזמן, לא נקבע לימי החודש זמניים, רק במספר חמשים, סוד היובל, למעלה מן הזמן:
ב[עריכה]
ועל פי זה נראה לי לפרש טעם אחד מרבוא רבבות טעמים (עד אין סוף), למה חג הפסח וחג הסוכות המה ז' ימים, וחג השבועות זמן מתן תורתינו אינו רק יום אחד? והוא לדעתי גם כן להורות מעלת התורה, שהיא למעלה מן הזמן. דהנה ימי הפסח וחג הסוכות חוגגים בכל שנה ז' ימים, שבוע שלימה, זמן הנברא בז' ימי בראשית, ובכל שנה חוגגים בקביעות יום א' בשבוע ויום ב' ואינך, אם כן כל השנים שוים בזה בקביעות. מה שאין כן חג השבועות, יום מתן תורתינו, אין לו זמן מוגבל, כיון שהוא רק יום אחד, הנה בשנה אחת יחול ביום א' ולשנה אחרת ביום ב' וכיוצא בלי זמן קבוע לחגיגתו, להורות על הנ"ל, אשר מעלת יום נתינת התורה אינו תחת הזמן, הבן הדבר:
ג[עריכה]
חג השבועות על פי קביעות שלנו הוא נקבע בכל פעם ביום השישי לחודש, ויום מתן תורתנו היה בז' לחדש (שבת דף פו:). ועל פי מה דקיימא לן (שם), פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה', ואיקלע לפי זה ראש חדש אייר בשבת וראש חדש סיון ביום א', ולכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, אם כן היה יום ז' לחדש.
ונראה לומר הטעם, דהנה זאת התורה קיימא לן צריכה שרטוט (מגילה דף טז:), ודרשו חז"ל בפסוק: "ביקש שלמה למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י), יצאת בת קול: "וכתוב יושר דברי אמת" (ראש השנה דף כא:). ולדעתי הוא הסוד, "דברי חפץ" הוא סוד השרטוט, שהוא סוד התורה הנעלמה קודם התגלותה בבחינת אותיות הדבור, והוא סוד התורה בהיותה בבחינת מחשבה סוד חכמה, הוא סוד "בראשית" (בראשית א, א) תרגומו "בחוכמתא" (תרגום ירושלמי המיוחס ליונתן) [הגהה: זהו שיסד המשורר (בזמר א"ל מסתתר): "בראשי"ת תורתך הקדומה רשומה חכמת"ך הסתומה"]. וזהו שאמר הכתוב: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו), כי סוד החכמה אי אפשר להשיג אם לא ע"י שנתלבשה בבחינת אותיות הדבור, אנחנו מציצים מן החרכים על ידי האותיות סוד התורה הנעלמה, היא החסד הגמור אשר התחסד הש"י עם ישראל עם קרובו אשר הלביש להם החכמה באותיות ולשון. וזהו סוד "פיה פתחה בחכמה" [אורייתא מחכמה נפקת (זוה"ק ח"ב ס"ב ע"א)] "ותורת חסד על לשונה", החסד שבתורה הוא שנתגלית לנו באותיות הלשון. ועל כן דרשו חז"ל: "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד, כב) למוציאיהם בפה (עירובין דף נד.), בדיבור דייקא, כי ע"י דיבור הפה יתגלה הנעלם שבתורה סוד החכמה והמחשבה. וקראו "חיים", כי "החכמה תחיה" (קהלת ז, ב), סוד המוחין נקרא חיים (כנודע מכוונות התפילין, אהי"ה הוי"ה אהי"ה בגימטריא חיי"ם). וזהו שכתץוב "כי חיים" (היינו סוד החכמה והמחשבה שבתורה הנקרא חיים) "הם למוצאיהם" (בפה, בדיבור דייקא) ובזולת הדיבור לא תושג התורה במחשבה, וגם מה שמשיג משתכחת ממנו, כדמיון המת המשתכח מן הלב. והנה ביקש שלמה למצוא דברי חפץ, סוד השרטוט, סוד החקיקה, התורה הנעלמה במחשבה מבלי התלבשותה בדיבור. יצתה בת קול: "וכתוב יושר דברי אמת", כי אי אפשר להשיג הנעלם, רק על ידי כתיבה ואותיות הדיבור:
- [הגהה: התבונן מה שכתב הרב בעל גור אריה בנתיבות, דמשום הכי "חיים הם" למוצאיהם בפה דייקא, כי "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) מתרגמינן "לרוח ממללא", אם כן הרוח ממללא הוא הנפש חיה, וכשאין מוציא בפה לא תוצדק בו נפש חיה. והנה טעמא בעי על זה, ולפי מה שכתבתי ניחא בטוב טעם:
והנה הש"י צוה למשה נאמן ביתו קודם מתן תורה: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י), לעשות הכנה לתורה שהיא מסוד הקדש חכמה ([ורייתא מחכמה נפקת, וחכמה נקרא קדש כמא דאת אמר (תהלים כ, ג): "ישלח עזרך מקדש"]. ומשה הוסיף יום אחד מדעתו וסוד הדעת שלו (כמו שנתבאר אצלנו באורך). ואחר כך "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", גילה לנו התורה כביכול על ידי אותיות הדיבור (כי אי אפשר להשיג התורה הנעלמה מבלי התלבשות כנ"ל). והנה עיקר תשוקה הנכבדת לנו ולנפשותינו היא התורה הנעלמה, אשר אליה נכספו צבא מרום, כי בוודאי לא על גשמיות העניינים נכספו אשר אין נוהג ביניהם. ומשה השיב להם בגזירתו יתברך שמו: משא ומתן יש ביניכם וכו', קנאה וכו', פריה ורביה וכו'? (שבת דף פח:), רצונו לומר: אי אפשר להשיג התורה הנעלמה אם לא על ידי וכו' וכנ"ל. והנה חסדו יתברך גבר עלינו ליתן לנו השגת התורה הנעלמה על ידי אותיות הדבור: