בכור שור על בראשית לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · בכור שור על בראשית · לב · >>


<< · בכור שור על בראשית · לב · >>


פסוק ב

וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים – נראה שאלו המלאכים, שלא אמרו דבר הצריך שנכתב, שלא באו רק לכבודו, כאדם שבא ממקום רחוק ויוצאים לקראתו לכבדו.

פסוק ג

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶהמַחֲנֵה של מלאכים זֶה; כי היה רגיל בהם ומכירם.

מַחֲנָיִם – על שם שתי המחנות: מחנהו ומחנה של מלאכים, שפגעו שם זה את זה.

פסוק ד

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים – כֵּיוָן שֶׁקָּרַב אֵצֶל עֵשָׂו, דָּאַג מִן הַשְּׂטִימָה שֶׁהָיְתָה לְעֵשָׂו עָלָיו, וְשָׁלַח מַלְאָכִים לַחְפֹּר וּלְרַגֵּל ולהכיר דַּעֲתוֹ שֶׁל עֵשָׂו; וְלֹא רָצָה שׁוּם דֶּרֶךְ שִׂנְאָה, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְאָחִיו וּלְאֹהֲבוּ לְבַשְּׁרוּ טוֹב עִנְיָנוֹ.

שְׂדֵה אֱדוֹם – כמו (במדבר לג יז) "ארץ אדום"; כמו (רות א כב) "הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב".

פסוק ה

עִם לָבָן גַּרְתִּי – כְּלוֹמַר: לֹא יָצָאתִי מִבֵּית אָבִי אֶלָּא לְהִשְׂתַּכֵּר וּלְהַרְוִיחַ.

וָאֵחַר עַד עָתָּה – שֶׁלֹּא רָצִיתִי לָשׁוּב בְּיָדַיִם רֵיקָנִיּוֹת, וּלְכָךְ אִחַרְתִּי עַד שֶׁקָּנִיתִי וְרַוְחָתִי מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה.

פסוק ו

שׁוֹר וַחֲמוֹר – מהרבה יאמר 'שור', כמו (שמות ח ב) "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם".

וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי – שֶׁבְּיָדִי לַעֲבֹד וּלְכַבֵּד אוֹהֲבִי וּקְרוֹבִי כְּדֵי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו; כִּי בְּכָךְ אָדָם מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵי אוֹהֲבָיו, כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם לְהִשְׂתַּכֵּר וְאֵינוֹ (משלי יב יא) "מְרַדֵּף רֵיקִים", וְכָל זֶה – כְּלוֹמַר: לֹא הָלַכְתִּי מִפְּנֵי שׁוּם שִׂנְאָה, וְלֹא יָדַעְתִּי בֵּינֵינוּ רַק אַהֲבָה וְרֵעוֹת; וּמִתּוֹךְ טַעֲנָה שֶׁיַּעֲנֶה, תֵּדְעוּ מָה בְּלִבּוֹ וְתַכִּירוּ מַחְשַׁבְתּוֹ.

פסוק ז

וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹהֹלֵךְ – כְּמוֹ 'בָּא', כְּלוֹמַר: הָנְהוּ בָּא לִקְרָאתְךָ, כְּמוֹ (בראשית כד סה) "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" – שֶׁהוּא כְּמוֹ 'בָּא'. וְלֹא יָדַעְנוּ מָה בְּדַעְתּוֹ, אִם טוֹב אִם רַע, כִּי לֹא הַשִּׁיבֵנוּ כְּלוּם, אֶלָּא אָמַר: אֲנִי אֵלֵךְ אֵלָיו וְאַדְבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה; וְכֵיוָן שֶׁאַדְבֵּר עִמּוֹ, מָה אוֹמֵר לָכֶם?!

פסוק ח

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ – כִּי לֹא יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת; שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְרָעָה, הָיָה מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ צַד הַצָּלָה: אוֹ לִבְרֹחַ, אוֹ לָלֶכֶת לְעָרֵי הַמִּבְצָר מִפָּנָיו; אֲבָל עַכְשָׁו, שֶׁמָּא אֵינוֹ בָּא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, וְאִם יִבְרַח, יָשִׂים לוֹ לֵב וְיֵרָאֶה לוֹ דֶּרֶךְ שִׂנְאָה – כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ מִי שֶׁיִּבְרַח, הַרְבֵּה יִהְיֶה מִי שֶׁיִּרְדֹּף – וְאִם כַּוָּנָתוֹ לְרָעָה, אֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וּלְפִיכָךְ הָיָה מֵצֵר, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מָה יַעֲשֶׂה: אוֹ יִבְרַח, אוֹ יַעֲמֹד.

וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ – לָקַח בְּיָדוֹ דִּבְרֵי הַצָּלָה שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בָּהֶן שֶׁעָשָׂאן כְּנֶגְדּוֹ, וְחָצָה אֶת הָעָם לִשְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.

פסוק ט

הַמַּחֲנֶה הָאַחַת. יש דברים הרבה ששייך בהן לשון זכר ולשון נקבה, "המחנה" האחת מהן, וכן "שמש" כמו (בראשית יט כג) "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ", לשון זכר, (מלאכי ג כ) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי" וגו' וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, לשון נקבה, וכן דברים הרבה.

וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה – אוֹ עַל יְדֵי שֶׁיָּנוּסוּ, אוֹ עַל יְדֵי כְּשֶׁיִּלְחֲמוּ עֵשָׂו וַאֲנָשָׁיו עִם הָאֶחָד, יִהְיוּ יְגֵעִים, וּבָא עָלָיו הַמַּחֲנֶה הַשֵּׁנִית וְהִכָּהוּ, שֶׁלֹּא יְהוֹ יְגֵעִים. וְגַם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְכַלֶּה הַכֹּל, שֶׁכְּבָר הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל הָיָה יָרֵא שֶׁמָּא יָבוֹא וְיַכֶּה מִקְצָת.

פסוק י

וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק. מכאן תשובה לאומרים שלכך אמר: (בראשית לא מב) "וּפַחַד יִצְחָק", מפני שאין מייחדים שמו של הקב"ה בחייהם, כי עדיין יצחק חי, ואמר: וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק.

פסוק יא

קָטֹנְתִּי. כלומר איני מבקש שתעשה לי בזכות עצמי, שכבר פרעת לי יותר מכדי מעשיי, אלא על הבטחתך ורחמיך אני בא להתפלל לפניך, כי מעשיי קטנים כנגד החסד והאמת שעשית לי. [הגה"ה לא ראיתי].

פסוק יב

כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ. שיכה אם על בנים אחת או שתיים או שלוש מהם, אבל הכל היה יודע שלא ייהרג, שכבר הבטיחו הקב"ה, ולכך היה מזכיר ההבטחה תדיר, ורבותינו אמרו (ברכות ד א) (סנהדרין צח ב) שמן הכל ירא שמא יגרום החטא, והוא עיקר, כי ודאי ידוע שאין הקב"ה מבטיח טובה אלא על מנת שלא ירשיע, ולא [גוזר] רעה אלא על מנת שיעמוד במרדו, אבל תשובה מעברת רוע הגזירה.

פסוק יד

מִנְחָה לְעֵשָׂו. כי גם זה ראויה, בין כוונתו לטובה בין כוונתו לרעה, אם כוונתו לטובה ובא לכבדו, אף עשו מכבד אותו, ואם דעתו לרעה ישוב חרונו במנחה.

פסוק טו

עִזִּים מָאתַיִם וגו'. הזכרים, לפי הראוי לנקבות.

פסוק טז

גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת. אין דרך העברי לתת חילוק בגמלים בין זכרים בין נקבות ולומר גמלות, ולא גמלה, כמו בשאר מקומות, כמו שאמר: עזים נקבות, תיישים: זכרים, וכן כולם, אבל בגמלים אין העברי חולק, וכן בין הקטנים לגדולים, אבל שהקטן קורא "בן גמל" בתלמוד (חולין נט א) וכנגדו ניכר בבן גמל, ולכך: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת כלומר: נקבות וראויות להניק.

וּבְנֵיהֶם. כלומר: בחורים זכרים בין הכל שלושים, הנקבות עשרים והזכרים עשרה, כדרך ששלח מן החמורים, שבאו כמו כן למניין שלושים, והאחד מפרש את חברו.

פסוק יז

וְרֶוַח תָּשִׂימוּ. כדי שיראה לו דבר גדול, שיפגע ויחזור ויפגע.

פסוק יח

לְמִי אַתָּה. עבד?

וְאָנָה תֵלֵךְ. ולמי אתה הולך,

וּלְמִי. אלו הבהמות שלפניך, לפי שימצא אתכם באים בדרך ולא רועים בשדות ושואל להם כך.

פסוק יט

וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב. אני עבד, ולמה ששאלת: אנה תלך ולמי אלה לפניך, הבהמות:

מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לְעֵשָׂו. ולו אני מביא הבהמות שלפני.

וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ. לבוא אל אחיו, ולא ירגיש שיש בלבי שום יראה, ולא שמתי לבי על שום שנאה.

פסוק כא

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. שנה להם על זאת, שלא ישכחו לאחר שייוודע לכם שהוא עשו, שאתם מדברים עמו, תאמרו לו: גם הנה עבדך יעקב, שלא יאמר מה שאמרו מתחלה שהוא בא אחרינו, אם ידעו שאני הוא לא [היו] אומרים מפני הפחד, ולכך תשנו לו, הגה"ה.

כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו. בעל הספר פירש: כי על כן עשה יעקב כל זאת, להעביר ממנו פנים של זעם, אם כוונתו לרעה, אבל הרועים לא אמרו לו דבר זה, כי אם כן יזכיר אליו השטימה והשנאה.

פסוק כד

וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל. איני יודע אם נהר או עמק, כמו "נחל איתן".

וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. אחר שהעביר את ביתו, בא להעביר את אשר לו, מטלטלין וחפציו.

פסוק כה

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. מעבר הנחל,

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. נאבק עמו כדי להפילו, "ויאבק איש עמו" לשון חבוק, כמו (עבודה זרה יז א) אביק טפי בתלמוד, ויש לפרש על שם שהיו מעלין אבק ברגלים, מלאך היה שהיה רוצה להפילו, אלא שהקב"ה עזרו.

פסוק כו

וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ. רצה להגביה ירכו אולי יפול.

וַתֵּקַע. (תהלים פ י) "וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ", ראשפי"א בלע"ז, והחזיקו מעט.

פסוק כז

שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. אין דרך המזיקים להתראות ביום, כמו שאמרו רבותינו (ברכות מג ב) לשלשה אפילו אינו נראה ואינו מזיק.

כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אתה באת להזיקני,

ולֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ. עד שתעשה עמי שלום וברכתני, ותודה שאני נוצח.

פסוק כט

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים. ניצחת אותי וכן הוא אומר בקבלה (הושע יב ה) "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ": לשלחו.

וְעִם אֲנָשִׁים. לבן ועשו.

פסוק ל

לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי. כי אני שאלתי שמך כי הנוצח רוצה לפרסם שמו, כדי שתהא הגבורה נזכרת על שמו, אבל הנצוח אינו רוצה לפרסם, דקלון הוא לו, שאומרים: פלוני היה נצוח, ועוד אין דרך המלאכים להגיד שמם, וכן אמר המלאך למנוח (שופטים יג יח) "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי". יש אומרים: לפי שאין להם שם קבוע, ויש לומר לפי שאינם רוצים שידעו אנשים שמם, שלא ישביעום.

וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. ועשה שלום עמו והלך לו.

פסוק לא

כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים. נלחמתי עם מלאך, כמו (מלכים ב יד ח) "לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים" דאמציה, שהוא לשון מלחמה, כי על הראייה לא היה תוהה, כי דרכו של יעקב לראות מלאכים תדיר, אבל להלחם לא נמצא רק בו.

פסוק לב

וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. לפיכך זרח לו השמש כשעבר את פנואל, לפי שהיה צולע על ירכו, ולא [יכול] למהר.

פסוק לג

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. להיות להם לזיכרון כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף ירכו במקום שגיד הנשה שם, והיא זיכרון כבוד וגדולה.