ביאור הגר"א על אורח חיים כז

►| ביאור הגר"א • על שולחן ערוך אורח חיים כז |◄

סעיף א

סעיף א: בזרוע — בכמה מקומות בש"ס:

שמאל — מנחות לו ב-לז א:

בבשר כו' — שם, וכמ"ש תוס' שם ד"ה קיבורת כו':

שבין כו' — תוס' שם, מפרק א דאהלות שזרוע הוא בין קובדו כו', ע"ש:

בראש — רוצה לומר בגובה העצם כו'. וזה לשון סמ"ק:

ואמרו רבותינו שצריך להניח במקום גובה של זרוע כו'. וכתב בהג"ה: ומיהו אין כולו כשר להניח כי אם חצי הזרוע של צד הקובד"ו, כדאיתא בשימושא רבא, "פלג זרוע", ורוצה לומר על הגבוה שבחצי עצם הנ"ל, דהא אמרינן קיבורת דוקא, וכן כתבו כל הפוסקים שבמקום גבוה דווקא: בד"ה.

ודברי הגהת סמ"ק צריך עיון, מנא ליה לחלק? דהא בגמ' אמרינן סתמא, "ידך זו קיבורת". ולולי דבריו נראה לי דמה שכתוב בשימושא רבא "פלג זרוע" קאי על כל הקיבורת, שהוא פלג זרוע, ולאו דווקא פלג אלא רוצה לומר מקצתו, וכשיעור מקום הנחת שני תפילין כמו שכתוב בריש פרק בתרא דעירובין. וכן נראה לי עיקר, דכל הקיבורת כשר להניח בו תפילין:

גידם כו' — זה לשון דרכי משה:

באור זרוע כתב: גידם פטור, אף על פי שנשאר לו זרוע. אבל בתוס' משמע דחייב.

ורוצה לומר, דבתוס' ד"ה אין לו פירש דלא פליגי, עיין שם. וכתב מגן אברהם, דגירסת אור זרוע כגירסת הרא"ם בגמרא, אין לו אלא זרוע כו', ופסק כתנא קמא. ונראה לי דלדברי הכל גידם אינו מניח בשמאל, אלא דלאחרים גידם מניח בימין, וכמו שכתוב במכילתא פרשת בא:

ר"י החורם אומר: מצינו שהימין קרוי יד כו', ומה תלמוד לומר "על ידך"? להביא את הגידם, שיהא נותן בימין.

ורוצה לומר, דנפקא ליה בשמאל מ"ידכה", כרב אשי, אלא "ידך" דפרשת קדש שהוא ימין לדידיה דריש לגידם. אבל אחרים סבירא להו כתנא קמא ד"ידך" הוא שמאל, ודריש מ"ידכה" לגידם שנותן בימין, דסבירא ליה "ידכה" זו ימין כר' אבא. וזהו שאמר "כתנאי" כו', ורוצה לומר דמילתיה דרב אשי ור' אבא כתנאי. דלפירוש רש"י קשה, למה ליה כתנאי מברייתא זו? הלא תנא קמא דברייתא ראשונה ור' נתן כולם לא ילפי מ"ידכה". וזהו שאמר גם כן: "תניא אידך", כגירסת הרא"ם הנ"ל, ותנא קמא דסבירא ליה דפטור הוא תנא קמא הנ"ל דיליף מ"ידכה" ליד שמאל, ואחרים לשיטתייהו. אבל גירסא שלנו היא יותר נכונה, דמהיכא תיתי לפטור גידם מתפילין? דהא כולה יד וקיבורת נקרא יד, וכמו שכתוב בריש פרק ה' דערכין י"ט ב'. אלא גידם דסוגיין הוא שנחתך גם הקיבורת, וכמו שכתב הב"ח. ונראה דבזה הלכה כתנא קמא דפטור, וכרב אשי, ואף על גב דר"י החורם מפליג, ותנא קמא ור' נתן ילפי ממקום אחר, מכל מקום אין מוכרח דדרשי "ידכה" כאחרים, דהא לתירוץ ראשון דיליף ר"י החורם מהיכא דנפקא ליה לר' נתן, "ידכה" מאי עביד ליה? דהא הוא דריש מ"ידך" לגידם. אבל גידם שנשאר זרוע לכולי עלמא חייב, ובשמאל, כנ"ל. ונמצא שפסק התוס' עיקר לדינא לפי הגירסא שלנו, וכן פסק באור זרוע כתנא קמא לפי הגירסא של הרא"ם וכנ"ל. ונראה דזה דחקו לתוס' לפרש דלא פליגי, משום דמפרש גידם ביד שמאל, ועל כרחך בנשאר זרוע; אבל לפי מה שכתבנו לעיל דעל יד ימין קאי, פליגי, כנ"ל. ולדינא אין נפקא מינה:

סעיף ב

סעיף ב: המנהג כו' — (מנחות דף לה:), "וצריך שיהא כלפי" כו'. ופירש בנימוקי יוסף דאקשר של יד קאי, שיהא מפנים לתפילין לצד הלב, וכן פירשו רב האי גאון ורא"ש בשם רב עמרם, אלא שהם פירשו גם ממה שאמרו: "צריך שיהא למעלה" כו' גם כן אתפילין של יד. ורוצה לומר, שלא ירחיק הקשר מן התפילין, שאז יבוא למטה, דהתפילין צריך להטות לצד הלב כמו שכתב הרא"ש שם בשם רב עמרם ובעל העיטור בשם רב האי, דלא כהרז"ה כהרב זרחיה הלוי שפירש למעלה, מצד חוץ:

יש ליזהר כו' — כנ"ל, וזוהר חלק ג רל"ו ב':

סעיף ג

סעיף ג: המנהג כו' — בזה יפה כתב המנהג כו', וכמו שכתב בתרומת הדשן דאין קפידא כל כך; אבל בסעיף שקדם, דינא דגמרא הוא לפירוש הגאונים:

סעיף ד

לא כו' – זבחים יט א וערכין ג ב, וכפירוש הרא"ש משום חציצה, דלא כפירוש רש"י ותוס' בערכין שם ד"ה שלא כו', דלפירושם מאי פריך בזבחים שם דראש נמי כו'? הא שם כתיב: "וראו כל עמי" כו', כמו שכתוב במנחות לה ב וכמו שכתוב תוס' שם בסוף ד"ה אלו, וכן כתוב בברכות ו א ד"ה אלו. והטעם משום דכתיב "על ידך", "בין עיניך", שלא יהא חוצץ, כמו שכתוב בבגדי כהונה, וזהו שאמר: בין כו', וכמו שכתוב בזבחים, כנ"ל:

ודווקא כו' – דלא נאמר "לך לאות על ידך" אלא על הקציצה, ממה שכתב שם לז ב: "לך לאות ולא" כו' "במקום" כו', ואלו רצועה עוברת על היד ונכרכת באצבע, כן נראה להלכה אבל לא למעשה בין של יד בין בשל ראש כו', ועיין ט"ז ומ"א:

סעיף ה

אדם כו' – שהרשב"א מתיר בתפילין של ראש על הכובע, ממה שכתוב במגילה כד ב: ונתנה על כו', ועיין רש"י שם ד"ה הרי זה דרך כו', משמע דווקא משום דרשא "לך לאות", מה שאין כן בשל ראש דכתיב "וראו כל עמי" כו' כנ"ל. ואף שהרשב"א כתב רק להלכה, וגם כל הפוסקים חולקין עליו, מכל מקום במקום דלא אפשר יש לסמוך על זה:

הכובע דק – אבל עבה ודאי אסור, מדאמרינן בירושלמי פרק ב דברכות: ר' יוחנן, בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוויהון, בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה. ועיין רא"ש הלכות תפילין. ובזה ניחא מה שכתוב בע"ז מ"ד א', "והא בעי אנוחי" כו':

ויכסם כו' – עיין לקמן סימן ל' סעיף ד, "יניח ידו" כו', ועיין מגן אברהם שם ס"ק ו':

והמניחם כו' – דהא כל הפוסקים חולקים, ואף הרשב"א נסתפק כנזכר לעיל:

סעיף ו

יש אומרים כו' — כרב אשי שם:

ויש אומרים כו' — כר' נתן דדריש "וקשרתם" כו', וכן סבירא ליה לר' יוסי החורם לתירוצא קמא, דאחרים סבירא להו דלא כרב אשי. ואף על גב דתנא קמא סבירא ליה כרב אשי, מכל מקום בתניא אידך תרווייהו סבירא להו דלא כרב אשי לפירוש תוס' דלא פליגי. אבל סברא ראשונה סבירא לה דפליגי, וקיימא לן כתנא קמא וכרב אשי, וכנ"ל סעיף א. וכן כתב במרדכי בשם ר"י דפליגי, אלא שכתב דתרווייהו סבירא להו כרב אשי, אלא דאחרים סבירא להו תרתי שמעת מינה. וצריך עיון, אם כן מאי כתנאי? וגם כל זה לר"י החורם, אבל תנא קמא ודאי לית ליה דר' נתן ולא ידכה, ועל כרחך לדידיה לית ליה חילוק דכתיבה, וודאי הולך אחר רוב כל המעשים. ואף לר' נתן ולר"י החורם לתירוץ ראשון אין מוכרח שיהא הולך אחר הכתיבה דידיה, ועיין רש"י ד"ה מה כו'. ואף שיש לפרש דברי רש"י כמו שכתב במרדכי, דלא סבירא ליה הא דאיטר כו'. אבל דחוק הוא, דמנא לן דר' נתן לא סבירא ליה הא דאיטר? אלא העיקר כמו שכתבנו, דרש"י מפרש דאין חילוק בכותב לחוד כנ"ל. ודוחקו לרש"י ממה שכתב: אין צריך, ואם איתא, הרי פליג אתנא קמא. ודברי רש"י הן עיקר, ובלאו הכי כן עיקר כנ"ל, ולכן סברא ראשונה עיקר:

סעיף ז

אף על פי כו' עד שתי תפילין — כן מצאתי כתוב. ומשמע הא במכה גדולה פטור, וכמו שכתבנו סעיף א. מגן אברהם:

כי העצם כו' — לשון המחבר, וכמו שכתוב בהגהת סמ"ק, וטעה בהבנתו. אבל בבדק הבית חזר בו, וכן משמע שם בעירובין שבקיבורת עצמו יש בו להניח שתי תפילין, שאמר: הכי קאמר, מקום כו', תנא דבי כו', וכמו שכתבנו לעיל בסעיף א, עיין שם:

סעיף ח

סעיף ח: אורך כו' — עיין תוס' שם ד"ה וכמה, "אבל הערוך" כו' "ויש מפרשים עד" כו' "ופשוט היינו" כו'. וכן פירשו כל הגאונים ורי"ף, וכן הוא לשון הרמב"ם, כמו שכתב בשולחן ערוך. ומפרשים מה שכתוב שם: "רבה קטר להו", רוצה לומר על האצבע, וצריך שיעור יותר. "רב אחא" כו', רוצה לומר שכורך ג' פעמים וקושר. והיה לו לומר להיפך, אלא אגב רבה, דנקט קטר קודם, נקט גם כן מר בריה כו' כדידן, שלא היה קושר על אצבעו כלל. מרדכי. ויותר נראה ד"קטר" דקאמר היינו על הזרוע, והוא הקשר וההידוק, וזהו שאמר "קטר" תחילה, וזהו שאמר: "רבה קטר להו ופשט", שאחר הקשר היה מותח ושדי להו, שלא היה כורך על אצבע אמצעי; "רב אחא" כו'. ומה שכתב הרמב"ם: "ויקשור", משום דבלאו הכי לא קיימי הכריכות. ולכן אין אנו נוהגין לקשור שם, כי אינן לעיכוב, רק נקט שיתקיים. וכתב המרדכי שתפשו עיקר כרב אחא, ועיין שם מ"ב א' דתפשו עיקר דברי מר בריה דרבינא. וצריך לומר דלחומרא, מה שאין כן שם דהוי בל תוסיף:

ותמתח — כמו שכתוב פשוט, רבה קטר ופשט כו':

אצבע אמצעי — כמו שכתבו תוס' שם, דצרדה הוא אמצעי, כמו שכתוב בתוספתא, וכן משמע בסוף פרק קמא דיומא:

ונוהגים כו' — ליתא מדינא דגמרא; ואפשר שבכלל דברי מר בריה דרבינא הוא:

ואין כו' — עיין ט"ז ומגן אברהם:

סעיף ט

סעיף ט: מקום כו' — ממה שכתוב שם ב': מקום שעושה קרחה וראוי ליטמא כו'. ומה שכתב: מקום שמוחו כו', רוצה לומר עד שם, וכל שכן למטה, שזהו יותר בין עיניך. ואמרינן בריש פרק בתרא דעירובין: מקום יש כו', ועיין תוס' שם ד"ה מקום כו', ועיין מרדכי. וכן משמע בירושלמי פרק בתרא דעירובין הלכה א', והביאו בספר התרומה הלכות תפילין: אמר ר' ירמיה בשם ר' שמואל, שיערו לומר עד מקום גבוה של ראש מחזיק; וכמה מחזיק? שתים. מעתה אפילו בחול? אמר ר' חגי: אין בעי מיתב, יתיב; רוצה לומר: אף בחול אין צריך ליתן במקום א', אלא פעמים במקום זה או במקום זה. אמר ר' זריקא, אסבראי רב המנונא, עד מקום שמוחו של תינוק רופס. מדקאמר עד מקום גבהו כו' עד מקום שמוחו כו', משמע מתחילת הראש עד שם, וכן מדקאמר מחזיק; והיינו מהתחלת השיער. ועיין ספר התרומה שם:

סעיף י

סעיף י: צריך כו' — כפירוש רש"י שם:

צריך כו' — כמו שכתוב "בין עיניך". רמב"ם:

וגם כו' — שם, וכפירוש ראשון שברש"י:

צריך כו' — כפירוש השני שם, וכפירוש ראשון מה שאמרו "ונוייהן לבר". וכן משמע בעירובין צ"ז א' וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה ונוייהן:

והוא הדין כו' — דאתרווייהו קאי, וכן לפירוש השני, וכמו שכתוב בסעיף י"א:

סעיף יא

סעיף יא: צריך כו' — כפירוש השני, וכן משמע במנחות שם וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה ונוייהן ורש"י שם, וכתבו הרא"ש ומרדכי דאתרווייהו קאי כנ"ל:

בין כו' — מדאמר ונוייהן לשון רבים, ולא אשכחן חילוק בין של ראש לשל יד. מרדכי:

וישלשל כו' — עיין תוס' ל"ה ב' ד"ה עביד כו':

ויגיעו כו' רוחב כו' — עיין תוס' שם סוף ד"ה וכמה; אבל הגאונים כתבו כדברי הרמב"ם ושולחן ערוך. וכתב בהגהות מרדכי סוף הלכות קטנות משם ר' יהודה החסיד רמז לדבר, "רפאות תהי לשרך" זו אורך, "ושקוי לעצמותיך", וחשיבותו של עצם הוא כשעורה כמו שמצינו לעניין טומאה עיין שם:

אם פיחת כו' — שמדברי תוס' הנ"ל משמע דפסול, וכן פסק הרמב"ם; אבל הרא"ש מכשיר, וכן הטור. ונראה דדווקא אשיעורא דשימושא רבא, אבל אורך רצועה של יד פסול בגמרא להדיא כמו שכתוב שם, אמר רב פפא גרדומי כו' מכלל כו', וכן בשל ראש לפירוש רש"י, וכן הוא במרדכי עיין שם:

תפילין כו' — ברכות ז א, נז א, סוטה יז א, חולין פט א, מנחות לה ב וכפירוש תוס' שם, וכנ"ל סעיף ד:

אבל תלמיד כו' — עיין מגן אברהם, שהן דרך כבוד דכתיב וראו כו':

ובשל יד כו' — מנחות לז ב, "לך" כו' "רב אשי" כו'. ועיין מגן אברהם: