ביאור:תוספתא/כלים/בבא מציעא/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ב"מ דכלים פרק ראשון[עריכה]

כלים ממתכת ישנה[עריכה]

(א)
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל טומאה, אלא לטומאת נפש


ראו משנה יא, א-ג. גם הברייתא עוסקת בטומאת כלי מתכת שיוצרו מברזל ישן.
העקל והכלי הגדול אינם כלים לשימוש בגלל צורתם אלא בגלל המשקל וכמות המתכת שיש בהם. ניתן לראות אותם כמטילי מתכת והם דומים לדעת חכמים למתכת חדשה מהמכרה.
הברייתא מנוגדת למשנה בעניין הקצוצת והגרודת.



רבי שמעון אומר: אפילו כלי מתכת שהיה טמא טבול יום וטמא מת, וחזר להיות טבול יום
העושה כלי מן העקל שהוא עשוי לעכב בו את הספינה, עוגן ומכלי גדול שעשאו לגנוב בו את המכס לא לשימוש אלא כדי להעביר את המתכת ממדינה למדינה
ר' מאיר מטמא, וחכמים מטהרין
ר' יוסי אומר: העושה מן הקציצות - טמאין
ר' יוחנן בן נורי אומר: העושה כלים מן הגרודות מנסורת מתכת - טמאין
אמר רבי אלעזר בר' יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל
על המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים - שהן טמאים
ועל המסמרות שידוע שלא נעשו מן הכלים - שהן טהורין
על מה נחלקו? על הסתם, שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין.

(ב)

העושה כלים מן הגרוטאות, בין משל ארץ ובין משל חוץ לארץ - טמאין

ר' יהודה אומר: העושה כלים מן הגרוטאות של ח"ל - טהורים


ראו משנה יא, ג-ד. אנך משמש למדידת הכלים אבל כמובן אינו מטמא אותם אם לא נעשו ממנו עצמו.
עשפו של הקרדום הוא הלהב שלו (ראו משנה יג, ג,) והוא הקובע את טומאתו של הקרדום. אבל החיסום הוא בעיקר באש, ולכן אינו עלול לטמא אותו.
שולי הקיתון הם כעשף הקרדום, כיוון שזה החלק שבו משתמשים. המקבל הוא עושה המלאכה.
הכוורת אינה ממתכת, אבל דיניה דומים לדיני הקיתון.



כלים הטהורין שאנכן באנך הטמא - טהורין
העושה כלים מן האנך הטמא - טמאין
קרדום שעשאו מן הטמא, ועשפו מן הטהור - טהור
עשאו מן הטהור, ועשפו מן הטמא – טמא. הכל הולך אחר עושה מלאכה.
עשאו מן הטהור, אע"פ שחסומיתו מן הטמא - טהור.
קיתון שעשאו מן הטמא ושוליו מן הטהור - טהור
עשאו מן הטהור ושוליו מן הטמא – טמא. הכל הולך אחר המקבל.
כוורת שעשאה מן החלמא ושוליה מן הגללין - טהורה
עשאה מן הגללין ושוליה מן החלמא - הכל הולך אחר השולים, דברי רבי נתן
רבי אומר: עד שיהו שולים מקבלין.
החלמא והגללין שטרפן זה בזה, ועשה מהן כלים
אם רוב מן הטמא – טמא, ואם רוב מן הטהור – טהור.
מחצה על מחצה - רא"א: שורפין עליהן את התרומה, ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו

כלים לעניין טומאה ולעניין שבת[עריכה]

א"ר יוסי: בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתא, אמר לו: מה אתה אומר בפיקה של מתכת?


לעניין הפיקה ראו משנה יא, ו. גם כאן הברייתא סותרת את המשנה.



אמר לו: טמאה. אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שעקיבה מטהר.

(ג)
קלוסטרא - רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין


ראו משנה יא, ד-ט. נראה שברוריה היא שקשרה כאן את דיני טומאה לדיני השבת. וראו לקמן, ב, א, שר' אליעזר חולק על העיקרון הזה.
חיבור לטומאה ולהזאה – השוו פרה יב, ח-י.



וברוריא אומרת: שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת
כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע, אמר: יפה אמרה ברוריא.
סמפוניא מצופה – טהורה. עשה בית קיבול כנפים – טמאה. ואינו טמא אלא המשמש את הצורך.
חליל המצופה – טהור. עשה בו בית קיבול כוסות – טמא. ואין טמא אלא המשמש את הצורך.
והכוסות שלו טמאין, ואינן חיבור לו.
היתה מצופית של מתכת - כלו חיבור למצופית
חצוצרת של פרקים - הרי זו טמאה. נתפרקה - העליונה טמאה והתחתונה טהורה.
מסמר שהוא מוציא בו הפתילה, ומלקחיים שהוא ממעך בו הפתילה - טמאין.
מסמר שהוא מעלה ומוריד בו קנה לבסיס – טהור, ורשב"ג מטהר. אפילו בשעת חיבורן
עשאו בבעץ אם המסמר עשוי מבדיל ובקסטרון - חיבור לטומאה ולהזאה.
תקעו - חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה. נוטל ונותן - אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.
הרחוש שנפרץ ושניטל עוקצו – טהור. נשתיירו בו אונקליות מכאן ומכאן - טמא
קטלא, שחליות של אלמוג אחוזות באונקלאות של מתכת - הרי אלו טהורות
שאין עשויות אלא לחיזוק. נתפרקה - כל אחת ואחת טהורה בפני עצמה
ר' אליעזר אומר: צינורא של נזם טמאה בפני עצמה.

(ד)
כל הפרצופות טמאין, ופרצוף הדקה טהור


סגנון המשנה דומה לזה שבע"ז ג, א. הכוונה כאן היא למגן פנים המחובר לקסדה. וראו משנה יא, ח. החותמות כאן אינם על טבעת, ולכן מטמא רק חותם שבשימוש.
קמע הוא תכשיט, ודינו כדין תכשיט.



מנעל שלו של מתכת - ה"ז טמא טמא מת.
כל החותמות טהורין, ואינו טמא אלא חותם של מתכת שחותמין בו בלבד.
קמיע של מתכת - הרי זה טמא טמא מת. נתפרק - התחתון טמא והעליון טהור.
עור שכורך בו את הקמיע – טמא. פשטו – טהור. מטמא ומטהר אפילו עשרה פעמים ביום.
ספלין שהוא כותב עליו את הקמיע – טהור. ספת הימנו ונעשה חוליא לתכשיט - טמאה
אבנט שיש בו מתכת - הרי זה טמא טמא מת

תכשיטי בהמה ופעמונים[עריכה]

כל תכשיטי בהמה, כגון השירים הנזמים והקטלאות והטבעות - טהורין

ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם. פעמון


ראו משנה יב, א.
היו תולים פעמונים על מכתשת של בשמים כי הקול יפה לבשמים, וכן על עריסות התינוק כדי שישחק בהם. אבל אם לא הכניסו ענבל – הפעמונים אינם גמורים ואינם נטמאים.



העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחות הספרים ולמטפחות התינוקות - טהורין
עשה לה הענבילין – טמאין. ניטלו ענביליהן - טהורות.
זוג של דלת - טהור. של בהמה - טמא
זוג של דלת שעשאו לבהמה – טמא, ושל בהמה שעשאו לדלת
אפילו חיברו בקרקע ואפילו קבעו במסמר - טמאה.

(ה)

חזקת זגין הנמצאין בכ"מ – טמאין, חוץ מן הנמצאים בכרכין

מפני שרובן של דלתות הן


אם ייצר פעמונים בלי יעוד ברור לכל פעמון – חזקתם טמאים עד שיחליט שהפעמון קשור לדלת. ר' שמעון חולק.
אם אומן מכין מראש פעמונים בלי הזמנה – הולכים אחרי הרוב.



אמר לאומן: עשה לי שני זגין, א' לדלת וא' לבהמה
עשה לי שתי מחצלות, אחת לשכיבה ואחת לאוהלין
עשה לי ב' סדינין, א' לצורות וא' לאהלין - הרי אלו טמאין עד שעה שיפריש
ור"ש מטהר עד שעה שיפריש
אבל אומן שהוא עושה ומניח זגין לבהמה וזגים לדלתות
ומחצלות לשכיבה ומחצלות לאהלין, סדינין לצורות וסדינין לאהלים
אם רוב מן הטמא - טמא עד שיפריש לטהרה
אם רוב מן הטהור - טהור עד שיפריש לטומאה.