ביאור:עדות שאי אתה יכול להזימה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבהרה: דף זה הוא דף במרחב הביאור של ויקיטקסט. משמעות הדברים, שבנוסף לטקסט המבואר דף זה עשוי להכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית. למעבר לביאורים מסורתיים לטקסט (במידה וקיימים) יש לחפש דף שהמילה "ביאור:" אינה מופיעה בתחילת שמו

עדות[עריכה]

"לא יקום עד אחד באיש, לכל עוון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב... ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך. והנשארים ישמעו וייראו... ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל.

(דברים י"ט, ט"ו-כ"א)

המשנה במכות א, א שואלת: "כיצד העדים נעשים זוממין?" ועונה:

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה – אין אומרים: ייעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו[1] – אלא לוקה ארבעים."

הגמרא על משנה זו פותחת בשאלה מתבקשת: הלא הדוגמא המובאת במשנה – היא על כיצד אין העדים נעשים זוממים; ואם כן, מדוע המשנה פותחת בכיצד העדים נעשים זוממים?

אלא עונה הגמרא: משנה זו במכות וכל פרקים א-ב, הם המשך למסכת סנהדרין הבאה לפניה.

באופן דומה עונה הריטב"א על השאלה: מדוע פתחה המשנה בכיצד העדים נעשים זוממים, ולא פתחה בדיני מלקות, שהם הנושא העיקרי של המסכת[2]?

ועונה – שמשנה זו היא המשך למשנה האחרונה במסכת סנהדרין, אשר עוסקת בדין עדים זוממים. והוסיף הריטב"א, שדיני מלקות האמורים בתורה נמצאים בדיני עדים זוממים.

העולה מתוך כך הוא, שמשנתנו היא, למעשה, המשך למסכת סנהדרין.


בכדי להמחיש במה מתבטא הדמיון נביא את הדוגמא הבאה:

"כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובעלה" (סנהדרין יא, ו.)

בדרך כלל עדים זוממין נענשים באותו העונש בו היה אמור להיענש האדם עליו הם העידו. במקרה של עדים זוממין שהעידו על בת כהן שזינתה, פוסקים באופן מעט שונה. בת כהן שזינתה חייבת שריפה, ואילו בועלה מת בחנק. הדין הוא שזוממי בת כהן נהרגים בחנק (כפי החיוב של הבועל) ולא בשריפה (כפי החיוב של בת הכהן), אף על פי שהיינו מצפים שיתחייבו בשריפה כפי שזממו על בת הכהן.[3]

וכמו ששם, במסכת סנהדרין, דנים בעונש לעדים הזוממים השונה ממה שזממו להעניש את האדם עליו העידו, כך אף במסכת מכות, במשנה הראשונה במסכת:

כהמשך לסוגית זוממי בת כהן בסנהדרין – שאינם נענשים בעונש ה"ראוי" להם – גם משנתנו עוסקת באלו שלא מקבלים את בדיוק אותו עונש. המשנה דנה בעדים שהעידו על איש כהן "שהוא בן גרושה או חלוצה", ולא שהוא ממזר, למשל, מאחר וזממו גם לפסלו מכהונה וגם להפסיד לו ממון של תרומות, אך העונש שהם מקבלים הוא רק מלקות.

עדות שאי אתה יכול להזימה[עריכה]

לעניין "עדות שאי אתה יכול להזימה", שואלים בתוספות[4]: כיוון שנאמר במשנה, שאם הוזמו העדים – אין העדים נעשים פסולים כמו אותו האיש אותו זממו לפסול, אם כן זו "עדות שאי אתה יכול להזימה", ועדות כזו אינה נחשבת לעדות כלל. הגדרה של "עדות שאי אתה יכול להזימה" – אחד משלושת התנאים הבאים:

  1. העדים לא מציינים בעדותם מקום או זמן (ולכן אין מזימיהם יכולים לומר "עמנו הייתם במקום אחר באותו הזמן").
  2. לא ניתן להענישם באותו עונש שהם רצו להטיל על הנאשם (מסיבות שונות).
  3. העידו באדם טריפה לחייבו מיתה, וכדלהלן.

מהו "אדם טריפה" ?[עריכה]

אדם שלקה באחד מאבריו, מחמת מחלה קשה או חבלה, וברי לנו שסופו למות מחמת חולי זה.

ההורגו אמנם נחשב כשופך דמים, אלא שחייב בדיני שמים בלבד ואינו נהרג ע"י בית דין. לכן אם העידו בו – בטריפה – שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין (כלומר, העדים התכוונו להורגו על פיהם), והם הוזמו – אינן נהרגים, לפי שבאו להרוג "גברא קטילא" ("אדם הרוג", "גופה מהלכת"), כלומר: אפילו אם הם עצמם היו הורגים את הטריפה בידיהם – לא היו נהרגים, כיון שהוא כבר חשוב כמת.

לפיכך, אומרת הגמרא שאי אפשר לחייב אדם טריפה בעונש שהעדות באה לחייבו, מאחר וזו "עדות שאי אתה יכול להזימה". לכן, טריפה שהרג את הנפש במזיד בפני עדים – אינו נהרג. אבל אם הרג בפני בית דין, ויכולים לדונו ע"פ ראייתם – חייב מיתה, משום "ובערת הרע מקרבך".

דין נוסף לגבי "טריפה" הוא שלא מקבלים את עדותו בדיני נפשות ומלקות – אבל מקבלים אותה בדיני ממונות. ניתן להסביר זאת באחת משתי דרכים: אם מפני שזו עדות שאתה כן יכול להזימה – שהרי אפשר להזים את הטריפה וישלם ממון, שבממונות לא שייך עדות שאי אתה יכול להזימה – כך לפי הרבה מן האחרונים.


התוספות[5] שואלים, לפי קריטריון ב שהבאנו בעניין הגדרת "עדות שאי אתה יכול להזימה": במקרה והעידו בכהן שהוא בן גרושה או בן חללה – אין אומרים: ייעשה זה (העדים הזוממים) בן גרושה או חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים (למעשה שלושים ותשע); אם כן, זה בגדר "עדות שאי אתה יכול להזימה", שהרי הם אינם מקבלים את העונש אותו זממו להטיל על הנאשם; ואם כך, עדות זו לא קיימת כלל, ומדוע בכלל מתקבלת עדות זו?


ותרצו בתוספות, שאף על פי שאינם נענשים באותו עונש בדיוק, מכל מקום, מכיוון שהם נענשים במלקות, והם זממו רק לפסול – הרי יש בכך עדות שאתה כן יכול להזימה. אבל ברור שמי שרצה לחייב מיתה, הרי שמלקות – כעונש שיהיה בבחינת "כאשר זמם" – אינו מקביל בחומרתו, ולכן ייחשב כעדות שלא ניתן להזימה.

עוד תרצו בתוספות שמתוקף כך שהתורה חידשה לנו את דין "עדות שאי אתה יכול להזימה" מהפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם וכו'" (דברים יט,יט), אז לא שייך לחשוש ל"עדות שאי אתה יכול להזימה" בזוממי בן גרושה וחלוצה, משום שהפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם וכו'" לא שייך בהם כפי שמוכח מהגמרא.


עדות שאי אתה יכול להזימה שייך לומר רק בדיני נפשות (כך אומר המאירי).

דינים שונים בעדים זוממין[עריכה]

מתוך שיכולים לומר[עריכה]

הגמרא סנהדרין מא א אומרת:

"אמר רב חנן: עדי נערה המאורסה שהוזמו, אינן נהרגים, מתוך שיכולים לומר: לאוסרה על בעלה באנו".

מדובר בנערה המאורסה – נעשה בה מעשה קידושין, אבל לא כנסה לביתו, ועדיין לא מימש את הנישואין – שהעידו נגדה העדים שזינתה ברצון (העונש שלה הוא סקילה, והעונש של בועלה הוא חנק). אם העדים הללו הוזמו, הם אינם נהרגים, מכיוון שיכולים לומר: לא באנו בכוונה להוציאה להורג, אלא כל כוונתנו הייתה לאוסרה על בעלה. על כך שואלת הגמרא: והרי התרו בה? אומרת הגמרא: מדובר שלא התרו בה. – אם כך, כיצד בכלל ניתן להורגה? – אלא מדובר ב"אשה חבירה"[6], ועל פי שיטת רבי יוסי ברבי יהודה האומר: "חבר אין צריך התראה" (שכן התראה ניתנה לדעתו להבחין בין שוגג למזיד, ו"חבר" אינו זקוק לכך).

יוצא אם כן: נערה המאורסה שהיא גם חבירה, אם זינתה – לא ניתן לשפוט אותה, גם אם יש עדים; שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, "מתוך שיכולים לומר...".

מקשים על כך (ראה "מרגליות הים"[7]): אם אנו בוחנים את כוונתם בצורה זו, אזי בכל עדות שהיא, במידה ויהיו זוממי זוממים – היא הופכת לעדות שאי אתה יכול להזימה. זאת משום ש:

  • אם מזימי העדים המזימים (נקרא לה כת 3) באה והזימה את המזימים (כת 2), כת 2 יכולה לטעון שלא התכוונו בעדותם לחייב מיתה את העדים הזוממים, אלא כוונתם הייתה רק להציל את הנאשם; יוצא שעדות כת 2 בטילה, שכן לא ניתן להזימה (לא ניתן לקיים בכת 2 "כאשר זמם" ולהענישם).
  • ממילא הופכת גם עדות הכת הראשונה ל"עדות שאי אתה יכול להזימה", בתגובת שרשרת, וגם היא בטלה!

מתרצים (שם): שאילו אכן זו הייתה כוונת העדים (כת 2), הם היו צריכים להזים רק עד אחד מהכת הראשונה, שאז היו "מפילים את העדות" (אין עדות בעד אחד); והרי "אין העדים נעשים זוממים, עד שייזומו שניהם". ולכן ניתן להזים את עדות הכת השנייה, שהרי בהכרח מדובר שמטרתם היתה להזים את שני עדי הכת הראשונה, ואינם יכולים לטעון "לפטור את הנאשם באנו", שאם כן, לא היה להם להזים אלא את אחד העדים.

קל וחומר בעדים זוממים[עריכה]

לכאורה ניתן ללמוד את הקל וחומר הבא: אם כהן בא על גרושה, הוא "מחלל" את האישה ואת זרעו הנולד ממנה, כלומר פוסל אותם לכהונה; אבל הוא עצמו אינו "מתחלל", כלומר, אינו נפסל. אם כך, העד הזומם, שרק רצה לפסול את הנאשם, ובסופו של דבר לא הביא לפסילתו, אינו דין שהוא עצמו יפטר?!

אומרת הגמרא: אין ללמוד קל וחומר זה, שהרי אם כך, ביטלנו את כל תורת עדים זוממים. שהרי הלימוד של "כאשר זמם ולא כאשר עשה", שאם נהרג הנאשם על פיהם הם אינם נהרגים, הוא ההיפך מקל וחומר: מחייבים אותו כבר על התכנון, למרות שזה לא יצא לפועל.

קנס בעדים זוממים[עריכה]

"קנס חידוש הוא": חידוש, ואין למדים מחידוש לנושאי ממון אחרים[8].

בקנס – לוקים ומשלמים, כגון מוציא שם רע, לגביו נאמר:

  • "ויסרו אותו, וענשו אותו ..." (דברים כ"ב, יח- יט).
"ויסרו" = מלקות. "וענשו" = קנס כספי (מאה כסף).

עולא מסביר את דעת רבי מאיר[9], שהוא סובר, שכל העובר עבירה שיש בה צד מלקות וממון – כמוציא שם רע – לוקה ומשלם, והוא לא מקבל את עניין החידוש. לכן רבי מאיר מייחס את הלימוד של: "כדי רשעתו – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות", לענין מלקות ומיתה – שמחייבים רק מיתה ולא מלקות; אבל במלקות וממון – לומד ממוציא שם רע שמקבל את שני העונשים.

לעומת זאת, חכמים לומדים "כדי רשעתו" גם במלקות וממון (גם אם הממון בגדר קנס), שבמצב זה – משלם הנאשם רק ממון, משום שבמפורש השוותה התורה עדים זוממים לממון, שהרי כתוב:

"ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט יט).

ומיד אח"כ:

"...יד ביד..." (שם, כ"א).

מסמיכות זו לומדים שהכוונה לדבר הניתן ביד, ואלו הם תשלומים – ממון (כתובות לב ב).

היחס בין ממון לקנס[עריכה]

  • בממון – החיוב נוצר בשעת המאורע עצמו, ובית דין רק מוציאים את החיוב הזה לפועל.
  • בקנס – יש לבית דין חלק ביצירת עצם החיוב; החיוב לא נוצר בזמן האירוע.

לדוגמא: תשלום כפל הוא קנס, אבל הקרן היא ממון; ולכן הקרן משולמת לפי הערך בזמן האירוע (החיוב), אבל ה"כפל" כשעת העמדה לדין (וכמובן הערכים יכולים להיות שונים, במיוחד כשעובר זמן בין האירוע – לפסק דין).

את הנקודה היסודית הזו, ניתן לקשר למשמעות העונש שישנו בקנס, שהקנס אינו קביעה ממונית גרידא אלא קביעה במישור העונשין.

יש להעיר על כך שפן העונש שבקנס, עשוי לצמצם את מעמדו של התובע; ואם נקצין, ניתן לומר שחיוב הקנס בא אך ורק להענשת הנתבע, ואין לתובע שום זכות בקנס[10]. אמנם בסופו של דבר התובע מקבל את הקנס, מפני שיש כאן גם מימד של פגיעה; אבל עקרונית לא מדובר בהחזר ממוני – כי אם בהענשת הנתבע.


הבדל זה עשוי להשליך גם על דין עדים זוממים. בדרך-כלל, עדים זוממים נענשים רק אם הוזמו לאחר שנגמר דינו של הנאשם (ראו רמב"ם, הלכות עדות כ א: "אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין, עד שיהיו שניהם ראויין לעדות, ויוזמו שניהם, אחר שנגמר הדין"). אולם, מכיוון שהחיוב בממון חל כבר משעת עשיית העבירה, ייתכן שעדים זוממים יתחייבו בחלק הממוני של העונש גם אם הוזמו לפני שנגמר דינו של הנאשם. לדוגמה, אם העידו על אדם שגנב, והוזמו לפני שנגמר דינו, יתחייבו לשלם לו את הקרן בלבד ולא את הקנס.

עוד באותו עניין: לגבי מלקות פסק הרמב"ם, שאם הנאשם לקה ואח"כ הוזמו העדים - הם לוקים, למרות שבמיתה ובממון חל הכלל של ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולכן בד"כ אם כבר בוצע פסק הדין שוב העדים הזוממים לא "חוטפים" את מה שזזמו. אך הרמב"ם פסק שכלל זה לא חל במלקות (זהו חידוש גדול, ובאמת הראב"ד משיג עליו במקום). ר' חיים בחידושיו מחדש, שמלקות צריכות להיות בפני בית דין, ואם מתברר שבי"ד הלקה שלא נכון - שוב לא היה כאן מלקות אלא מכות בעלמא (כלומר - "מלקות" זהו מושג "בית-דיני" בלבד), ולכן במצב כזה אין "כאשר עשה" היות והנאשם לא באמת קיבל "מלקות". ע"פ דברי היראים, גם קנס הוא מושג של בית הדין, לכן גם אם הנאשם כבר שילם את הקנס, אם התברר שהעדים זוממים הרי אין מתברר שלא היה כאן "קנס" אלא תשלום ממון בעלמא ואין כאן "כאשר עשה" אלא רק "כאשר זמם", ועדיין העדים הזוממים יחוייבו בקנס כפי שזממו לעשות. כלומר, אם נתבסס על החידוש של היראים ונטעון שכל החיוב בקנס שייך רק לבית הדין וזה חיוב מ"עולם" שונה לגמרי, נוכל להשוות זאת למלקות ולהגיע לאותה מסקנה, ע"פ שיטת הרמב"ם.

ישנם כמובן הבדלים נוספים בין קנס לממון כמו:

  1. קנס – ניתן לחיוב רק ע"י בית דין של "סמוכים", ולכן אין דנים דיני קנסות בבבל (כלומר, בחוץ לארץ) גם בזמן שהיו "סמוכים" בארץ ישראל.
  2. "מודה בקנס פטור" – מה שאין כן בחיוב ממוני.
  3. וכן אין ירושה בקנס[11];
  4. אין נשבעין בקנס[12],
ועוד.

"עדות שאי אתה יכול להזימה" – ובכל זאת מקבלים אותה כעדות[עריכה]

מתי הדבר אפשרי ?

תשובה: אם העוולה נעשתה בפני בית הדין, אז חל דין של "ובערת הרע מקרבך" הגובר על מגבלת העדות.

המשנה בסנהדרין אומרת: מי שנתחייב בשתי מיתות, נידון בחמורה.

שואלת הגמרא: פשיטא! וכי יעלה על הדעת שבגלל שעבר גם עבירה שהעונש עליה הוא מיתה קלה (כגון סייף), ייפטר מהעונש החמור יותר (כגון סקילה)?

"אמר רבא: הכא במאי עסקינן – כגון שעבר עבירה קלה (הכוונה למיתה קלה, כגון סייף), וחזר ועבר עבירה חמורה (מיתה חמורה, כגון סקילה). סלקא דעתיך אמינא: כיון דנגמר דינו לעבירה קלה – האי גברא קטילא הוא (הוא כבר נתחייב מיתה, אמנם קלה, אך הוא כבר נחשב כמת); קא משמע לן (שנענש גם על עבירות אחרות שעשה). (סנהדרין פא א)

שואל התוספות (ד"ה "ונגמר") שאלה קשה עד מאוד: הרי אדם זה כבר נתחייב מיתה על העבירה הראשונה שעבר, ונגמר דינו, ועד לביצוע גזר הדין הוא עבר עוד עבירה שדינה מוות; אבל הרי העדות השנייה היא בגדר "עדות שאי אתה יכול להזימה", שהרי העיקרון של הזמה הוא שהעדים ירצו לחייב מיתה, ואם יזימו אותם הנאשם יהיה זכאי, ולעדים הזוממין יעשו "כאשר זמם". אבל כאן, היות והוא כבר מחוייב מיתה מקודם, הרי זה כמו עדים שהעידו על אדם טריפה לחייבו מיתה, שנחשבת עדותם "עדות שאי אתה יכול להזימה", מכיוון שהאדם הוא כבר "גברא קטילא", כנזכר לעיל.

עונה התוספות: כאן מדובר שאת העבירה השנייה עבר בפני בית דין, ועל בית הדין יש חיוב "ובערת הרע מקרבך", משם לומדת הגמרא (סנהדרין עח א) שבית דין מחוייבים לפעול על פי ראייתם גם ללא קבלת עדות חיצונית; ולכן זהו מקרה חריג, שבו פועלים גם על פי עדות שאי אתה יכול להזימה[13]

לסיכום:[עריכה]

  • בדיני נפשות:
בדרך כלל אומרים את הכלל של: "עדות שאי אתה יכול להזימה – לאו שמיה עדות".
וכן אומרים גם את הכלל: "קים ליה בדרבה מיניה".
  • בדיני ממונות:
בדרך כלל אין מחילים את הכלל "עדות שאי אתה יכול להזימה",
וכן אין אומרים את הכלל "קים ליה בדרבה מינה".


נראה אם כן, שלגבי דיני ממונות הורידו חז"ל את המגבלות. ולכן אם התחייב בדין במספר סוגי תשלומים, הדין הוא שישלם אותם, ולא אומרים שישלם רק את התשלום הגבוה מביניהם; וכן אין צורך שתהיה זו עדות שנוכל להזימה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ יש להעיר כי רש"י מפרש, שמדובר שהעדים עצמם כוהנים, והייתי סבור שנפסול אותם לכהונה. אם כי הריטב"א אומר שאפשר לומר שמדובר גם בישראלים, שפוסלים אותם "כעין חלל", שהעד שהוזם פוסל אישה לכהונה בביאתו. ה"מאירי" אומר, שתהא בתו אסורה להינשא לכהן, כבת חלל.
  2. ^ נושא המלקות ממוצה בפרק שלישי של מסכת מכות – "אלו הם הלוקים".
  3. ^ ההסבר לכך הוא משום שנאמר: "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ודורשים: לאחיו – ולא לאחותו. וראה סנהדרין פד ב וברש"י על המשנה.
  4. ^ מכות ב א ד"ה מעידין.
  5. ^ שם ד"ה "ויש שואלין".
  6. ^ אשה הבקיאה בהלכות, כתלמיד חכם. "חבר" = תלמיד חכם.
  7. ^ על סנהדרין מא א ד"ה "מתוך". נמצא בדף פג: בספר "מרגליות הים"
  8. ^ ראה רש"י מכות ד ב ד"ה "שכן קנס". וכן ראה כתובות לד ב
  9. ^ ראה בכתובות לד ב.
  10. ^ היראים טוען, שלמאן דאמר "עדים זוממים קנסא הוא", הם אינם משלמים את הקנס לתובע, אלא לבית הדין, ובית הדין יתנוהו לכל מי שירצה. אולם יחיד הוא בדעה זו.
  11. ^ תוספות כתובות לח ב ד"ה יש בגר בקבר.
  12. ^ ירושלמי שבועות פרק ו הלכה א.
  13. ^ ולכאורה קשה, איך הורגים אותו ללא עדות, שהרי "אין דיין נעשה עד". אמנם זה אינו, שהרי הדין של "אין דיין נעשה עד" נאמר דווקא באופן שאין הדיינים יכולים לדון על פי ראייתם, וכגון שראו בלילה, שאז אינם יכולים לדון על פי זכרונם. כך כתבו התוספות בסנהדרין ע"ח עמוד א' ד"ה "בפני בית דין חייב". והתוספות בכא.(?) מציעים שיזימו את הדיינים בבית דין אחר, ולפי זה העדות של הדיניים קבילה.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-19.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/mjptim_hzma