ביאור:נדרים ו א - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמרא[עריכה]

דאין אדם מגרש את אשת חבירו; אבל בעלמא מי שמעת להו?
  • מיתיבי: "הרי הוא עלי", "הרי זה [עלי]", אסור, מפני שהוא יד לקרבן. טעמא דאמר "עלי" הוא דאסור, אבל לא אמר "עלי" – לא; תיובתא דאביי!
אמר לך אביי: טעמא דאמר "עלי" הוא דאסור, אבל אמר "הרי הוא" ולא אמר "עלי" – הרי הוא דהפקר, הרי הוא דצדקה קאמר.
והא "מפני שהוא יד לקרבן" קתני?
  • אלא אימא, טעמא דאמר "עלי" הוא אסור וחבירו מותר, אבל אמר "הרי הוא" – שניהן אסורין, דדלמא "הרי הוא הקדש" קאמר.
מיתיבי: "הרי זו חטאת", "הרי זו אשם", אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם, לא אמר כלום. "הרי זו חטאתי", "הרי זו אשמי", אם היה מחוייב, דבריו קיימין. תיובתא דאביי!
אמר לך אביי: הא מני? רבי יהודה היא.
והא אביי הוא דאמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה? הדר ביה.
אלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה?
אמר לך רבא: אנא דאמרי אפילו לרבנן. עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידיים מוכיחות, אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו; אבל בעלמא בעינן ידיים מוכיחות.

ר"ן[עריכה]

  • ורבא אמר לך כו' (בעמוד הקודם) – עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן ידיים מוכיחות, אלא גבי גט, דאין אדם מגרש אשת חבירו.
    • הרשב"א ז"ל שיבש לשון זה ואמר דלא דייק, דרבא לא קאמר דלא ליבעו רבנן ידיים מוכיחות, אלא דקסברי דהנך ידיים בגט מוכיחות נינהו, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו.
ולי אתי שפיר, דוודאי הידיים בעצמן אינן מוכיחות, לפי שהלשון אינו מוכיח שיהא הוא מגרשה; אלא שהעניין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו; ולפיכך, אף על פי שהלשון אינו מוכיח – מהני, ואין לשבש הספרים.
  • ומדאמרינן הכא: טעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, משמע דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ב"מינאי" הוא, דרבי יהודה בעי "מינאי" ורבנן לא בעו.
וקשיא, דבפרק המגרש (גיטין פה ב) משמע דפלוגתייהו אי בעי "ודין" או לא, דרבי יהודה בעי "ודין", דאי לא – אמרינן דבדיבורא מגרש לה; ורבנן לא חיישי להכי.
ולאו קושיא היא, ששתי סוגיות הללו, כל אחת מגלה על חברתה, דבתרתי פליגי. והכא מפרשינן טעמא דפלוגתייהו ב"מינאי", והתם מפרשינן טעמא דפלוגתייהו ב"ודין".
    • ואיכא מאן דאמר, דכיוון דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה ב"מינאי", קיימא לן כרבנן דלא בעיא "מינאי", דיחיד ורבים הלכה כרבים.
ואף על גב דקיימא לן כרבא: ידיים שאין מוכיחות לא הוויין ידיים, הא אמרינן בסוגיין דאפילו לרבא – בגט לא בעיא ידיים מוכיחות, ואיהו הוא דאמר אפילו לרבנן; הלכך "מינאי" לא בעיא.
"ודין" בעיא, דהא בפרק המגרש איבעי לן אי בעינן "ודין" או לא, ולא איפשיטא. וכיוון דלרבנן דגמרא מספקא להו, אית לן למנקט לחומרא, דאפשר דמסתבר טעמיה דרבי יהודה ב"ודין" ממאי דמסתבר ב"מינאי".
    • ואיכא מאן דאמר, דכיוון דב"ודין" חיישי לדרבי יהודה, אלמא מספקא לן, דלמא מאי דלא בעו רבנן "ודין", משום דסבירא להו ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים, ואנן קיימא לן כרבא.
וכיוון שכן, ב"מינאי" נמי איכא למימר דלטעמייהו אזלי, ולאו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו, אלא משום דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים; ואנן קיימא לן כרבא דאמר: לא הויין ידיים, הלכך בעי "ודין" ובעי "מינאי".
  • מיתיבי הרי הוא עלי וכו' – טעמא דאמר "עלי" הוא דאסור, אבל לא אמר – לא; ואף על גב דבלא "עלי" ודאי יד מיהא הוי.
ומשנינן: ודלמא הרי הוא הפקר קאמר, כלומר דבלא "עלי" – אפילו יד שאינו מוכיח לא הוי לאיסור, משום דיד אינו אלא ב"עלי", דאמר "הרי זה עלי", ואי מסיק דיבוריה ואמר "הרי עלי" – אסור.
  • ומקשינן: והא מפני שהוא יד לקרבן קתני – כלומר, מי קתני שהוא יד לנדר? יד לקרבן קתני, דלקרבן, "הרי הוא" בלא "עלי" הוי יד, שכן דרך המתנדבים לומר: "הרי הוא קרבן", ואפילו הכי דווקא ב"עלי", שמע מינה דסבירא ליה דידיים שאין מוכיחות לא הויין ידים.
  • אלא אימא טעמא דאמר עלי וכו', אבל אמר הרי הוא שניהם אסורין – משום דכיוון שאין מוכיחות הויין ידיים, אית לן למינקט לחומרא, ודלמא "הרי הוא הקדש" קאמר.
  • מיתיבי הרי זו חטאת וכו' – אף על פי שהוא מחוייב חטאת ואשם, לא אמר כלום וכו', שאין חטאת באה נדבה.
  • תיובתא דאביי – דהא ודאי יד שאינו מוכיח מיהא הוי, דכיוון דמחוייב חטאת, "הרי זו חטאתי" קאמר.
  • ואלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה – וכי היכי דהדרינן ממאי דאמרינן לעיל דאביי דאמר אפילו כרבי יהודה, נהדר נמי ממאי דאמרינן דרבא אפילו לרבנן.