לימא קסבר שמואל ידיים שאין מוכיחות לא הוויין ידיים?
אין, שמואל מוקים לה למתניתין כרבי יהודה דאמר: ידיים שאין מוכיחות לא הוויין ידים, דתנן: גופו של גט, "הרי את מותרת לכל אדם". רבי יהודה אומר: "ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין".
אמאי דחיק שמואל לאוקומה למתניתין כרבי יהודה? לוקמה כרבנן, אף על גב דאין ידיים מוכיחות!
איתמר, ידיים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין ידיים, ורבא אמר: לא הוויין ידיים.
אמר רבא, רבי אידי אסברה לי. אמר קרא: "נזיר להזיר לה'", מקיש ידות נזירות לנזירות; מה נזירות בהפלאה, אף ידות נזירות בהפלאה.
לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי, דתנן: גופו של גט, "הרי את מותרת לכל אדם". רבי יהודה אומר: "ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין". אביי דאמר כרבנן, ורבא דאמר כרבי יהודה?
אמר לך אביי: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה. עד כאן לא קאמר רבי יהודה בעינן ידיים מוכיחות, אלא גבי גט, דבעינן כריתות וליכא; אבל בעלמא מי שמעת ליה?
ורבא אמר, אנא דאמרי אפילו לרבנן. עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידיים מוכיחות, אלא גבי גט,
וכי תימא, אם כן, היכי מקשינן: ואמאי דחיק שמואל ומוקי לה למתניתין כרבי יהודה? נימא דמשום דהכי סבירא ליה!
לאו קושיא היא; דאי לאו דדייק שמואל ממתניתין דאתיא כרבי יהודה, לא שביק רבנן ועביד כרבי יהודה.
והכי נמי מוכח בפרק קמא דקידושין (קידושין ה ב), דשמואל גופיה הכי סבירא ליה, דאמרינן התם: האומר לאשה, "הרי את מקודשת", "הרי את מאורסת", הרי זו מקודשת. וכן בגרושין, "הרי את מגורשת", "הרי את מותרת לכל אדם", הרי זו מגורשת.
ומקשינן התם: "למימרא דסבר שמואל ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים"? כלומר: מדקאמר הרי זו מקודשת אף על גב דלא אמר "לי".
והתנן: האומר "אהא", הרי זה נזיר. והוינן בה: ודילמא אהא בתענית קאמר? ואמר שמואל: כשהיה נזיר עובר לפניו; דמשמע דהא לאו הכי, הוו להו ידיים שאין מוכיחות ולא הויין ידיים.
ומשני, הכא במאי עסקינן, דאמר לה "לי". אלמא שמואל גופיה סבירא ליה דידיים שאין מוכיחות לא הויין ידיים.
ואיכא לאקשויי, מדאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כו א) גבי מתניתין דהכותב טופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש וכו', אמר שמואל: וצריך שיניח מקום "הרי את מותרת לכל אדם", ואילו "ודין" לא קאמר. אלמא לשמואל לא צריך "ודין"?
ויש לומר, דדילמא שמואל סבירא ליה דאפילו למאן דאמר ידיים שאין מוכיחות לא הויין ידיים, גבי גיטין לא צריך "ודין", דבלאו "ודין" הוי מוכיח, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו, כדאמרינן לקמן בשמעתין. תדע לך, דהתם בקידושין, עלה דהך דקאמר שמואל: "האומר לאשה הרי את מקודשת" וכו' "וכן בגרושין הרי את מגורשת" וכו', שני ליה: הכא במאי עסקינן, דאמר לה "לי", כלומר, דאמר לה: "הרי את מקודשת לי", ואילו גבי גרושין לא שני ליה מידי; והוה ליה למימר בגרושין נמי, דאמר לה "ממני". אלא שמע מינה דבגרושין, משום דאין אדם מגרש אשת חבירו, כי לא אמר "ממני" נמי הוו ידים מוכיחות; וכי אמרינן התם "וכן בגרושין", לאו לענין "לי" ו"ממני" קאמר, אלא למאי דאמר התם בסוף מילתיה, דהיינו "איני אישך", אשווינהו, וכדאיתא התם.
אי נמי יש לומר דשמואל אפילו בגרושין נמי סבירא ליה דבעי דאמר "ממני"; וכי משני, "התם דאמר לה 'לי'", הוא הדין בגרושין דאמר "ממני"; אלא דנקט חדא, דהיינו רישא, והוא הדין לסיפא. והאי דלא אמר התם בגיטין: "וצריך שיניח מקום 'ודין'", משום דלא בעי לעיולי נפשיה התם בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן; ונקט אליבא דכולי עלמא, דצריך שיניח מקום "הרי את מותרת לכל אדם", והוא הדין דלרבי יהודה – ולשמואל גופיה דסבר לה כוותיה – צריך שיניח אף מקום "ודין".
אמר רבא מתניתין קשיתיה וכו' ליתני שאני אוכל ושאני טועם – פירוש, ואי הוה תני הכי בלא "לך", הוה שמעינן דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים; דאף על גב דכבר אמר "מודרני ממך", דהא סבירא ליה לשמואל דמתניתין חדא קתני, אפילו הכי "שאני אוכל" בלא "לך" ידיים שאינן מוכיחות נינהו, דאיכא למימר הכי קאמר: "מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום" או "עד יום פלוני". ומשום הכי תנא במתניתין "לך", לאשמועינן דטעמא דאמר "לך", הא אמר "מודרני ממך שאני אוכל" (לך) – לא חייל נדרא כלל, דהויין להו ידיים שאין מוכיחות ולא הויין ידיים.
וקיימא לן כשמואל, ד"מודרני ממך" לחודיה לא מתסר. הלכך הא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: "מודרני לך" שניהם אסורים, "מודרני ממך" הוא אסור וחבירו מותר, דקאמר "מודרני לך מאכילה"; הא סתמא לא משמע דאמר אסור, דהוו להו ידיים שאין מוכיחות ולא הויין ידיים, דקיימא לן כרבא דאמר הכי בסמוך. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בהלכותיו.
מה נזירות בהפלאה וכו' – פירוש, דאמרינן במסכת נזיר (דף לב:) דאמר רבי טרפון, דמי שראה חבירו ואמר "הריני נזיר אם זה נזיר", ולא הכיר בו באותה שעה שהיה נזיר, אף על פי שנודע לאחר מכאן שהוא נזיר, אין נזירות חלה עליו, משום דבעידנא דקא נזר בעינן הפלאה וליכא. ומשום הכי אמרינן: "מה נזירות בהפלאה", דהיינו הך הפלאה דקאמרינן, "אף ידות נזירות בהפלאה". ולאו מהך הפלאה גופה קאמרינן, דאי הכי – קרא למה לי? וכי תיסק אדעתין דעדיפי ידות נזירות מנזירות גופיה?! אלא הפלאה אחריתי קאמרינן, דשייכא בידות, והיינו שיהו הידות מופלאים ומפורשים.
ומיהו לרבנן, דפליגי התם עליה דרבי טרפון ואמרי דבנזירות לא בעיא הפלאה, ליכא הקישא, אלא הפלאה גופא דכתיבא בנזירות – לידות בלחוד אתיא דבעי הפלאה; וכי מקיש, משום רבי טרפון נקט ליה, דאף על גב דלדידיה הפלאה בידות לא כתיבא, אתיא מהקישא.
