ביאור:נדרים ב ב - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמרא[עריכה]

  • כל כינויי נדרים כנדרים – מאי שנא גבי נזיר, דלא קתני להו לכולהו, ומאי שנא גבי נדרים, דקתני לכולהו?
משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי, תני תרתין; וכיוון דתני תרתין, תני לכולהו.
וליתני כינוי שבועות בתר נדרים?
איידי דתנא נדרים, דמיתסר חפצא עליה, תנא נמי חרמים, דמיתסר חפצא עליה; לאפוקי שבועה, דקאסר נפשיה מן חפצא.
  • פתח בכינויין: כל כינויי נדרים, ומפרש ידות: האומר לחבירו מודר אני ממך. ותו, ידות אינשי!
איירי בהון, וחיסורי מיחסרא והכי קתני: כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים.
וליפרוש כינויין ברישא?
ההוא דסליק מיניה, ההוא מפרש ברישא, כדתנן: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין" כו'. "במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין" כו'. "במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה".
וכל היכא דפתח, לא מפרש ברישא? והתנן: "יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, ואלו נוחלין ומנחילין"; "יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן"; "יש טעונות שמן ולבונה, שמן ולא לבונה, ואלו טעונות שמן ולבונה"; "יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה"; "יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן"!
הלין, משום דאוושו ליה – מפרש ההוא דפתח ברישא.
והא "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה", דלא אוושא, וקתני: "יוצא גמל"? ...עמוד הבא

ר"ן[עריכה]

  • גמרא. מאי שנא גבי נדרים דתני כולהון – כלומר, ואילו במסכת נזיר לא תנא אלא כל כינויי נזירות כנזירות.
  • נדר ושבועה כתיבי גבי הדדי – דכתיב: "כי ידור נדר לה' או השבע שבועה".
  • איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה – כלומר, שאוסר הככר עליו ואומר: "אכילת ככר זה עלי", לאפוקי שבועה, דאסר נפשיה מן חפצא, כלומר, שאומר: "שבועה שלא אוכל ככר זה".
ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה. הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום.
  • ואיכא למידק, דהתניא בפרקין (נדרים יב א): "איזהו איסר האמור בתורה? הרי עלי שלא אוכל בשר", אלמא יש נדר בלשון שבועה, דהא "שלא אוכל" קאמר.
ובפרק שבועות שתים בתרא נמי משמע דיש שבועה בלשון נדר, דאמרינן התם (שבועות כב א): "באומר אכילה משתיהן עלי שבועה", והא האי לישנא דנדר הוא, וקאמר ליה גבי שבועה, אלמא מהני.
  • ש לומר, דהני לישני לאו בדווקא נקיט להו. דההוא ד"איזהו איסר האמור בתורה" לא אתא אלא לאשמועינן דרך איסר על ידי התפסה, ומשום הכי לא דק בלישניה, ולעולם במוציאו בלשון נדר קאמר.
וההיא נמי דאמרינן: "אכילה משתיהן עלי שבועה", לאו דווקא דאמר בהאי לישנא, אלא דאמר "שבועה שלא אוכל שתיהן". אלא דהתם, איידי דאמר לעיל מינה: "באומר אכילה משתיהן עלי קונם", דהוא לישנא דווקא דנדר, אמר נמי "אכילה משתיהן עלי שבועה", ולאו דווקא.
וכן דעת רבנו חננאל ז"ל והרב בן מג"ש ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל.
  • ובירושלמי אפליג בהאי דינא, דאמרינן התם, דרבי יודן ורבי ורבי מונא סברי: אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר, ורבי יוסי פליג עלייהו. ומשמע דקיימא לן כרבים.
  • אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו, דליכא לשבושי הנך סוגיא ולמימר דלא דייקי בלישנייהו. אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, מהני.
מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה, דהא אמרינן בסוגיין דנדר ושבועה לא שווין בלישנייהו. אלא מדין ידות הוא דמהני.
דנדר שאמרו בלשון שבועה, כיון דפיו וליבו שווין לאסור (שבועה) על עצמו, אף על פי שלא אמרו בלשון מדוקדק, יד מיהא הוי.
וכן בשבועה, שאמר: "שבועה ככר זה עלי", כיוון שפיו ולבו שווין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה, מהני מדין יד.
אלא דבסוגיין דהכא, בעיקר לשון נדר ובעיקר לשון שבועה איירינן.
  • פתח בכינויין וכו', ותו ידות וכו' – נראה לי דהכי פירושא: ודאי תנא בכינויין פתח, דאפילו אי אמרת דמתניתין מיחסרא, לא מיחסרא רישא, שאין אדם מחסר בראש דבריו, אלא באמצען. וכיוון דעל כרחיך בכינויים פתח, אפילו תנא נמי ידות, הוה ליה לפרושא ההוא דפתח בה ברישא. ותו, ידות אנשינהו, שכחן, שהרי לא הזכירן תחלה כדי שיפרש אותן.
ומתרץ קושיא בתרייתא וקאמר: איירי בהון וכו', כלומר, חסורי מחסרא.
  • ולפרוש כינויין ברישא – כלומר, אף על גב דתרצת קושיא בתרייתא, מיהו קמייתא אכתי קשיא.
ומתרצינן, דאורחיה דתנא לפרושי ברישא ההיא דסליק מינה, כדתנן: "במה מדליקין" וכו'.
  • וכל היכא דפתח בה לא מפרש בה ברישא – דקא סלקא דעתין, דכי מתרצינן: "ההוא דסליק מיניה הוה מפרש ברישא", בדווקא קאמרינן. דאי ליכא קפידא במילתא, הוה ליה לתנא למתנינהו לכולהו בחדא גוונא. ומשום הכי מקשי.
  • והתנן יש נוחלין ומנחילין – היינו האב את הבנים. נוחלין ולא מנחילין – היינו האיש את אמו.
  • מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן – מפרש בפרק "יש מותרות", כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול.
מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן – כהן גדול שקידש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט.
  • טעונות שמן ולבונה – מפרש בפרק "כל המנחות", מנחת הסולת והמחבת והמרחשת. שמן ולא לבונה – מנחת נסכים.
  • טעונות הגשה – שיגיש הכהן את המנחה בקרן דרומית מערבית, דכתיב (ויקרא ו): "זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה'", ומפרשינן בפרק היה מביא, דהיינו קרן דרומית מערבית.
  • תנופה – כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.
  • טעונה הגשה ואינה טעונה תנופה – היינו מנחת חוטא.
טעונה תנופה ואינה טעונה הגשה – היינו לוג שמן של מצורע ואשמו, והביכורים.

ר"ן מעמוד הבא השייך לכאן[עריכה]

  • בכור לנחלה – ליטול פי שנים.
ואין בכור לכהן – שיהא טעון פדיון.
ומפרש בפרק "יש בכור לנחלה", דהיינו הבא אחר הנפלים; וכן נמי מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה.
בכור לכהן ואינו בכור לנחלה – כגון שהיו לו בנים, ונשא אשה שלא היו לה בנים.
  • משום דאוושן ליה מפרש הא דפתח ברישאאוושן, כלומר שדיניהן מרובין, כדאמרינן בראש השנה, "דאוושי ברכות". הילכך, אי מפרש להו למפרע, אתי למטעי.
ולעולם אי לאו משום האי טעמא, סדרא דווקא לפרושי ההוא דסליק מיניה.
ומקשינן, והא במה בהמה יוצאה וכו'.