ביאור:מעוז צור
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי כינויים לקב"ה (המגן, החזק כסלע, ועוזר בעת צרה). על פי תהלים לא ג, לְךָ נָאֶה ראוי לְשַׁבֵּחַ.
- תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי תכונן את המקדש (על פי ישעיהו נו ז), וְשָׁם תּוֹדָה קרבן תודה נְזַבֵּחַ.
- לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ טבח (כלומר, כאשר ה' יהרוג אותו), מִצָּר מאויב הַמְנַבֵּחַ המקלל.
- אָז אֶגְמוֹר אסיים, אומר הלל שלם, בְּשִׁיר מִזְמוֹר, חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ ביחד עם חניכת המזבח (במדבר ז י)[1]:
- רָעוֹת שָׂבְעָה אכלה הרבה, עד כדי שובע נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן צער כֹּחִי כָּלָה נגמר
- חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בקשיים רבים, בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה מצרים (על פי ירמיהו מו כ)
- וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה, הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה עם הסגולה - עם ישראל
- חֵיל פַּרְעֹה, וְכָל זַרְעוֹ, יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה במעמקי ים סוף (שמות טו ה):
- דְּבִיר קָדְשׁוֹ אל מקום המקדש (לארץ ישראל) הֱבִיאַנִי, וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי לא היה לי שקט, מנוחה
- וּבָא נוֹגֵשׂ אויב (נבוכדנצר מלך בבל) וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עבודה זרה עָבַדְתִּי
- וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי שתיתי יין רעל, כינוי לצרות גלות בבל, כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי שאבדתי מהעולם (נ"א:אבדתי)
- קֵץ בָּבֶל קץ גלות בבל, זְרֻבָּבֶל שהסתימה בזמן זרובבל, לְקֵץ שִׁבְעִים אחרי 70 שנות גלות נוֹשַׁעְתִּי:
- כְּרוֹת לכרות קוֹמַת בְּרוֹשׁ מרדכי (על פי מגילה י ב) בִּקֵּשׁ רָצָה, אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא המן
- וְנִהְיָתָה לוֹ (לְפַח וּ)לְמוֹקֵשׁ למלכודת, וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה שבתה, פסקה
- רֹאשׁ יְמִינִי מרדכי שנקרא "איש ימיני" נִשֵּׂאתָ הרמת, וְאוֹיֵב שְׁמוֹ את שמו של האויב, המן מָחִיתָ[2]
- רֹב בָּנָיו את בניו הרבים (על פי אסתר ה יא), וְקִנְיָנָיו ורכושו (??), עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
- יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי, אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים החשמונאים (כנראה שפירוש המילה הוא: משוחים)[3]
- וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי את חומות ומגדלי השמירה של ירושלים, וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
- וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים, נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים לעם ישראל (על פי שיר השירים א, ב)
- בְּנֵי בִינָה אנשים חכמים[4] , יְמֵי שְׁמוֹנָה, קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
- חֲשׂוֹף הראה את זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
- נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ, מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה אדום
- כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
- דְּחֵה אַדְמוֹן עשיו[5] (שהיה "אַדְמוֹנִי". עשיו מיצג את רומי ואת הנצרות), בְּצֵל צַלְמוֹן גהנום, אבדון, הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה חלק מחזון הגאולה (מיכה ה ד)[6].
הערות
[עריכה]- כדאי לשים לב לחריזה המיוחדת: ארבעת השורות בכל בית חורזות אחת עם השניה, החלק הראשון של השורה הראשונה והשניה חורזים זה עם זה, שני החלקים בשורה השלישית חורזים זה עם זה, וכן בשורה האחרונה בחלקה הראשון יש חרוז פנימי.
- ^ יש לפרש על פי האמור בגמרא שבזמן שריפת המקדש, היו המשוררים באמצע שירת המזמור (ליום רביעי), ולכך אנו מתפללים, שאז בזמן הקמת בית המקדש מחדש, אגמור בשיר מזמור, את אותו המזמור שהוצרכו להפסיק באמצעו. (הרב שפירא זצ"ל)
- ^ בעקבות הפסוק "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז יד), שהרי המן מזרעו של עמלק. וכן נוהגים למחות את שמו של המן בזמן קריאת המגילה על ידי הרעשה ברעשנים.
- ^ ה' הקדים רפואה למכה, שכבר בשעה שנקבצו, נקראו הימים 'ימי החשמונאים', כלומר המושיע קם לפני האויב. (הרב שפירא זצ"ל)
- ^ בְּנֵי בִינָה - שהבינו שלמרות שהנס היה 7 ימים צריך לקבוע 8 ימי חג (על פי חידושי החת"ם סופר על שבת כא ב)
- ^ יש המפרשים שהכוונה לקיסר פרידריך ברבוסה שזקנו היה אדום.
- ^ על פי הפסוק, "והקימונו עליו שבעה רועים, שמונה נסיכי אדם" (מיכה ה ד), על פי פירוש אחד, הרועים הם האושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד. על פי הגמרא בסוכה נב ב, הרועים הם "דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו, אברהם יעקב ומשה בשמאלו". בגרסה נוספת נאמר "רועה שבעה" ויתכן שהכוונה למשיח, שהוא מרכז את כוחם של כל שבעת הרועים.
מקורות המשובצים בפיוט
[עריכה]- "מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז" (תהלים לא ג)
- "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז י) ב"שיבולי הלקט" כתב שבחנוכה היו שמונה ימי חינוך כמו בימי משה.
- "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" (תהלים ל א)
- "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות טו ה)
- "מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר" (זכריה ד ז, הפטרת חנוכה)
- "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (אסתר ה יא)
- "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת " (שיר השירים ח י) - אמר רבי יוחנן: "אני חומה" זו תורה ו"שדי כמגדלות" אלו תלמידי חכמים. ורבא אמר: "אני חומה" זו כנסת ישראל ו"שדי כמגדלות" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות . (פסחים פז א) והרמז הוא ליונים שרצו לעקור את התורה והמצוות
- "וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" (מיכה ה ד)
(מאת: גלעד שדמון כתב קבלה לעם)
"מעוז צור ישועתי" הוא כנראה שיר החנוכה המפורסם ביותר. וככל שרב פרסומו, כך נעלמת מאיתנו ההבנה לגבי הרובד הפנימי שמוסתר מאחורי מילותיו.
לכבוד חג החנוכה תשס"ח, בחרנו לנסות ולהתמודד עם אתגר לא פשוט, להסביר ולפרש במילים פשוטות ככל האפשר, את אחד השירים הקבליים העמוקים שנכתבו כאן אי פעם. את התוצאה תשפטו בעצמכם.
רבים מאיתנו מכירים את הבית הראשון של השיר, אבל מעטים יודעים שישנם חמישה בתים נוספים. השיר המיוחד הזה מגולל את המסע הפנימי שעובר האדם בדרכו הרוחנית. המסע רצוף עליות ומורדות, ומלווה בסערת רגשות ובמלחמות פנימיות, אך בסופו האדם מגיע לאיחוד הנכסף עם בוראו, מהלל אותו ומודה לו על התנאים שיצר עבורו. על כך שאִפשר לו לצאת מתוך האגו שלו ועזר לו להתאחד עימו בקשר של אהבה אמיתית.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּח
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
כבר בתחילת השיר האדם פונה אל הכוח העליון, משבח אותו, ומתחנן בפניו שיעזור לו להתעלות רוחנית כדי שיוכל לפעול בהדדיות עמו. בית, מסמל את כל הרצונות האגואיסטיים של האדם, ואילו צירוף המילים בית תפילה, מעיד על בקשת האדם לתקן את רצונותיו בעזרת האור העליון. אולם האור העליון יכול להגיע אל האדם רק לאחר שהאדם הכין כבר את הדרישה לתיקון. על ההזדמנות לעשות זאת, האדם מוקיר לבורא תודה.
בקריאה ראשונה, עשוי להיראות חציו השני של הבית כמדבר על הקְרָבָה אכזרית לעולה. אלא שכמו תמיד, למקובלים יש פירוש נסתר. המילה "קורבן", מקורה במילה קרוב, כלומר, מלשון התקרבות. על האדם הפוסע בנתיב הרוחני נאמר, שהוא כל הזמן מקריב את עצמו. כלומר, מתאמץ להעלות את רצונו האגואיסטי מדרגה "בהמית", שבה הוא רוצה לקבל רק לעצמו, לדרגה רוחנית, דרגת ה"אדם".
מטרת הבית הראשון, להזכיר לנו פעם נוספת, כי כל אחד יכול וצריך להגיע במהלך חייו בעולם הזה, בהכרתו ובהרגשתו, למקור נשמותינו, המכונה בספר הזוהר "צרור הנשמות". כשהאדם מגיע לשם, הוא משלים את תיקון נשמתו.
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה
המחבר מרחיב על ימי הגלות. ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית הוא מתחיל להבין, שכל גלגוליו הקודמים, ההיסטוריה האישית שלו ושל העם – כולל החורבנות והאכזבות שבה – היו כולם מאורעות שמטרתם אחת: להכיר את הרע שבטבע האגואיסטי שלנו, ולגבש דרישה להתעלות מעליו. רק אז נוכל להתחיל לצאת ממנו אל אהבת הזולת ולהיות אדם, מלשון "אֶדָּמֶה" לבורא, אהיה דומה לו בתכונת הנתינה לזולת.
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי
המחבר ממשיך לדון בגלות, אלא שהפעם הוא מסביר לנו על ההכרח שבה. האר"י גילה שכדי שאדם יוכל לתקן את עצמו, עליו להיכנס לעומקה של הגלות. מתוך שבירת הכלים שעליה לימד האר"י, אנו למדים שניתן לתקן את האגו, רק אם מחדירים לתוכו ניצוצות של אור. אולם ניצוצות אלה יכולים להיכנס לתוך האגו, רק בתנאי שהם נשברים ונופלים לתוכו. באופן דומה, כהעתקה מתהליכי השבירה שהתרחשו עוד בעולמות העליונים, גם עם ישראל, המייצג את אותם ניצוצות של אור, חייב היה ליפול מדרגתו הרוחנית לאחר חורבן בית המקדש, לצאת לגלות ולהתערבב במשך אלפי שנים בין אומות העולם. רק הודות לאותו ערבוב, הגענו היום למצב שבו יש ביכולתן של נשמות ישראל להדליק באהבה את נשמותיהם של כל באי העולם.
כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָיתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָינָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ
הבית הרביעי בשיר מספר באופן מפתיע על פורים. פורים מסמל בקבלה את סוף התהליך – גמר התיקון.
כל הפעולות שאנו מבצעים בחיינו, והתהליכים שעברנו, נועדו להביאנו למעמד הגדול הזה, שבו אנו "תולים" את האגו שלנו על "עץ החיים". זהו הפירוש הקבלי לסיפור תלייתו של המן. המן ובניו מסמלים את האגו שלנו, ותיקון האגו מתבטא בתלייתו על עץ החיים.
עץ החיים מסמל בקבלה את אהבת הזולת ואת היכולת לתת. תלייתו של המן על עץ החיים מסמלת את המהפך הפנימי בחייו של האדם – את המעבר מאגואיזם (עשייה למען עצמי וסיפוק הנאותיי) לנתינה ודאגה לזולת.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים
היוונים מסמלים את האגו. פריצתם לתוך הקדושה והיטמעות היהודים ביניהם, נועדו להביא בסופו של דבר לתיקונם, כלומר, לתיקונו של האגו. מה שנותר ("ומנותר קנקנים") מהיהודים, אותו כוח קטן באדם שלא התערבב עם היוונים, והוא דורש להתייחד עם הבורא. כשכך יקרה הוא עתיד להביא לבסוף לתיקונו של האגו.
המילים "בני בינה ימי שמונה", מרמזות על התעלותו הרוחנית של האדם דרך שמונה מדרגות, הנקראות ימי שמונה, עד לדרגה השמינית - דרגת הבינה. בדרגה זו האדם רוכש כבר את תכונת האהבה והנתינה של הבורא. כשהאדם מגיע לדרגה נעלה זו, הוא שר שיר הלל ומשבח את הבורא שהעלה אותו לשם.
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָודְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
כאן כבר מדובר עלינו. כל כך שאנו יכולים לקרב את הקץ, ולא להמשיך בדרך הייסורים אלא להתקדם בדרך הקבלה. ההכרעה נמצאת בידנו, בכוחנו להדליק את האור.
עד עתה כאילו סוקר השיר את ההיסטוריה. התערבנו עם כוחות העולם, כמו שכתוב "לא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף בהם נשמות הגויים", אבל עתה, משסיימנו את התהליך הזה - פעם ראשונה ההכרעה בידנו.
אנו הדור הראשון שנמצא אל מול ההכרעה הפנימית, ותפקידו לאפשר למכבי שבתוכו, להכריע מהר ככל האפשר את היווני שבתוכו.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
התיקון הוא תמיד כנגד הקלקול. כפי שאנו רואים בתהליך הכשרת כלים. כאשר כלי איבד את כשרותו, אתה צריך לתקן אותו באותה צורה. כלומר, כגודל מידת הקלקול- כך גם גודל מידת התיקון. הפעולה הזו נקראת בקבלה נקמה. לכן אנחנו צריכים להרגיש את הקלקול כדי שנוכל לתקן, והקלקול אינו דבר שלילי, אלא הוא גילוי הטבע שלנו. זהו תהליך שמושרש מלכתחילה ביסודות העולם כחלק מהדברים שעלינו לעבור בדרכנו לתיקון.
ועתה מתגלה חכמת הקבלה כשיטת התיקון. מהיום ועד גמר התיקון, אנו ניצבים כיום לראשונה בנקודה שבה יש לנו בחירה חופשית. עד היום התפתחה האנושות ללא בחירה חופשית, וגלגלי ההיסטוריה התגלגלו לפי סדר מוכתב מראש. עד היום לא הייתה לנו אפשרות לטפל בעצמנו, ולעשות משהו בצורה רוחנית.
רק כאשר התחלנו את חזרתנו לארץ לפני מאה התחילה התקופה שבה יש בידנו בחירה חופשית. בעל הסולם כותב על כך. ולכן גדולי המקובלים דאגו שאנחנו נתחיל כאן את התיקון. כפי שקיבלנו את ארץ ישראל הגשמית עלינו לממש גם את ארץ ישראל הרוחנית. אז תהיה התאמה בין המקום הגשמי שלנו ודרגתנו הרוחנית. אז נהיה מאוזנים עם הטבע, ונזכה לביטחון ופריחה.
זו גם הסיבה להתגלות חכמת הקבלה בימינו. היא נכתבה עוד בימי אברהם אבינו שהיה הראשון ליישם אותה. אחריו הסתירו אותה המקובלים משך אלפי שנים, ועכשיו היא צריכה להתגלות.
בעל הסולם כותב על כך ולכן הוא מגלה אותה, ברוב עם. לכן גם אנו פועלים כך. המקובלים צדקו שהסתירו את שיטת התיקון אלפי שנים. אבל עכשיו הגיע הזמן שכל אחד יגיע להכרעה הפנימית בתוכו, וכך יכריע גם את כל העולם לכף זכות. והמסר הזה משתלב עם שתי השורות האחרונות בשיר.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה
כשנדליק נר קטן אחד, אז יבוא גם האור הגדול.
בסופו של דבר, מעוז צור הוא שיר שמיועד להביא את האדם לנקודת הכרעה פנימית לכך הכול מכוון.
הכותב הוא ד"ר למדעי ההתנהגות והמנהל האקדמי של "בית קבלה לעם";ראה גם
[עריכה]
- טקסט זה ללא ביאור
- הפיוט עם הסברים באתר "הזמנה לפיוט"