לדלג לתוכן

ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק טו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
מורה נבוכים פרק טו

תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]

מורה נבוכים א פרק טו 2

תמלול החלק השיך לפרק ט"ומפי הרב יהונתן בלאס:: [2]





נצב או יצב

אע"פ שנשתנו שני השרשים, העניין אחד, כמו שידעת בכל שמושיהם. וזה השם משתתף. פעמים יהיה בעניין הקימה וההתיצבות: "ותתצב אחותו מרחוק" (שמות ב, ד); "יתיצבו מלכי ארץ" (תהלים ב, ב); "יצאו נצבים" (במדבר טז, כז). ויהיה בעניין הקיום וההתמדה: "דברך נצב בשמים" (תהלים קיט, פט), כלומר קיים, עומד.

וכל מה שבא מזה השם בחוק הבורא הוא מזה העניין: "והנה ה' נצב עליו" (בראשית כח, יג), כלומר, על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם.

ומבואר הוא שמאמרי "הנה ה' נצב עליו", הוא כפי זה המשל הנשוא. ו"מלאכי אלהים עולים", הם הנביאים, שנאמר בהם בפירוש: "וישלח מלאך" (במדבר כ, טז); "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב, א). ומה טוב אמרו: "עולים ויורדים בו", העלייה קודם הירידה; כי אחר העלייה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן העניין להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה בירידה כמו שביארנו (בפרק י' מזה החלק).

ואשוב על ענייננו, כי "נצב עליו" – מתמיד קיים נשאר, לא שהוא התייצבות גשם. ומזה העניין: "ונצבת על הצור" (שמות לג, כא); כבר התבאר כי נצב ועמד עניינם אחד בזה העניין, וכבר אמר: "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" (שמות יז, ו).

  1. ^ תמלול השיעור:אמרנו שהאנשים השפלים הם מתים. אף על פי שאנחנו יודעים שכל האדם מת, אבל הכוונה היא שאדם, אכן כאדם תמותון, כלומר, תמותו על ידי מלאך המוות, וזה היה אחרי חטא העגל, ולפני כן, , היה, לולא החטא, היו משוחררים ממלאך המוות. עכשיו, הוא עובר לאיך תיקן משה רבנו את חטא העגל, כלומר, היה העניין של מה שהם אמרו, שאנחנו צריכים משהו בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, משה עומד בין עם ישראל לקב"ה, וזה לא סתם שיש שליח ציבור, הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה העניין היה שעם ישראל קיבל כאיש אחד בלב אחד, ולכן רק משה שמע, הוא שמע אנוכי השם אלוקיך בלשון יחיד, בגלל שהוא זה שקיבל את הדיבור, כאשר הוא קיבל את הדיבור, כולם קיבלו את הדיבור, בגלל שהם היו יחידה אחת, הרי כאשר אנחנו שומעים משהו, אז אומרים, אוזניים שומעות, השכל מנתח, מה עושים הרגליים, הידיים, מה עושים שאר האיברים, אבל העניין הוא, שהאדם בעצמו הוא יחידה אחת, כך עם ישראל היה יחידה אחת אז כשמושה שמע כל ישראל שמעו אחרי שחזרנו לטבע, אז אנחנו לא איש אחד, גם אמרינו, שמה שכתוב, ויחן שם ישראל שרק שם הם היו כאיש אחד בלב אחד אבל בכל מקום אחר, זה היה במחלוקת, מחלוקת זה לא עניין יוצאי דופן, מחלוקת זה המצב הנורמלי, גם בסנהדרין יש מחלוקת במצב נורמלי, יש מחלוקת, ומצביעים, והולכים לפי הרוב, וזה נורמלי, לכן כאשר משה לא ירד בזמן, הם לא פנו, ליהושוע שיקח פיקוד, או לאהרון שיקח פיקוד, בגלל שהם הבינו שהתורה הייתה אמורה להינתן, משה לא ירד מההר, אז צריכים משהו שיהיה כמו משה, שהקבלה שלו זה כאילו הקבלה של כולם. אבל אף על פי שמשה רבנו בזמן של שמיעת עשרת הדיברות, משה רבנו הוא לא ממש חוצץ ביניהם, להפך, הוא אפילו יותר משליח, הוא גוף אחד איתם, הוא הכוח שלהם ששומע, אבל ברגע ששבו לטבע, אז זה כאילו חוצץ, הוא מקבל עבור הכלל, הקדוש ברוך הוא בכלל לא מדבר איתם כל אחד ואחד באופן פרטי, אז לכן מה שקורה, זה שמשה רבנו כאשר הוא עולה להר פעם השלישית, והוא מקבל שוב את עשרת הדיברות, הוא מקבל את זה עם שידוג, כתוצאה מהעמידה בנקרת עצור, והבקשה שהקדוש ברוך הוא יעביר את טובו על פניו, ומה שהוא מקבל, זה דבר ראשון, שני שלבים, שלב הראשון, אחרי שהיה חטא העגל, בני ישראל צוו להוריד את עדים, כלומר, העטרות שהם ענדו, כאשר אמרו נעשה ונשמע, ומשה אסף אותם לפי הגמרא בשבת, ומזה הוא עשה את האוהל שלו, אוהל מלשון אהיל, הילה של האור, כלומר, אבל הכוח הזה שהיה להם, האור הזה, לא היה אור התורה שהם קיבלו, זה האור של הקבלה לקבל תורה. הרי קיבלו את זה כאשר אמרו נעשה ונשמע, כלומר, זה זה רק הקבלה, הם עדין לא שמעו. אז הוא עכשיו קיבל את כוח הקבלה של כל אחד ואחד מהם, אבל אז עדיין לא הקרין פניו. מתי הקרין פניו? כאשר הוא ירד עם הלוחות השניים, אז לא היו יכולים, להביט בו. הרמח'ל מסביר שהסיבה שלא יכלו להביט בו, זה בגלל שהם התביישו. בכל אופן כאשר הוא עלה בפעם השלישיתלקבל את התורה ממה שהוא לקח את העטרות שלהם, הוא קיבל את עשרת הדיברות ביכולת שלו ושל כל אחד ואחד יכול לשמוע. לכן הוא יכול היה ללמד אותן כך שזה לא רק הדיבור אליו, אלא הדיבור אל כל יחיד ויחיד. זה מה שנוסף לו. אז וכך הוא תיקן את העניין של חטא העגל, בגלל שעכשיו כל פרט ופרט מקבל, שאף על פי שמשה עדיין עומד, זה עדיין נמצא שם בין הקב"ה לישראל. אבל הוא עכשיו יכול להקרין ולהדריך כל אחד ואחד לפי היכולת הפרטית שלו, הוא ידע איך לכוון את דברי התורה בהתאם ליכולת של כל אחד ואחד, מה שלא היה כאשר הם היו איש אחד בלב אחד, והוא היה כאילו תקרה שאי אפשר לעבור אותו.. עכשיו הוא מדבר על נקרת הצור בפרק ט״ו. נצב או יצב אע"פ שנשתנו שני השרשים, העניין אחד, כמו שידעת בכל שמושיהם. וזה השם משתתף. כלומר, יש לו כמה פירושים.פעמים יהיה בעניין הקימה וההתיצבות: "ותתצב אחותו מרחוק", כלומר מרים עומדת מרחוק, יתייצבו מלכי הארץ, יעמדו, יצאו נצבים, כלומר, בכל כמה תקופה. יהיה בעניין הקיום וההתמדה: כלומר קים עומד ולא מתקלקל אז ככה גם כן. בעניין הקיום והתמדה דברך נצב בשמים, דברך ניצב בשמיים, שם זה ברוע, כלומר, קיים, עומד. וכל מה שבא מזה השם בחוק הבורא הוא מזה העניין: "והנה ה' נצב עליו", קיים, עומד עליו, כלומר, על הסולם. עכשיו, הוא ידבר הרבה, עד סוף הפרק, על הסולם של יעקב. נראב בהמשך למה זה פה. הנה השם ניצב עליו, קיים, עומד עליו, כלומר, על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם. מי עליו? השם. ומבואר הוא שמאמרי "הנה ה' נצב עליו", הוא כפי זה המשל הנשוא. ו"מלאכי אלהים עולים", הם הנביאים, ‫מי הם המלאכים שעולים ויורדים? ‫הרמב״ם לא יכול לתת סתם פירוש, נדמה לי. ‫שהוא מצא את זה גם במדרש לקח טוב, ‫ובעוד כמה מדרשים,שמלאכי אלוהים שעולים ויורדים אלו משה ואהרון שעלו וירדו, ‫על הר סיני, נראה את זה בהמשך. ‫אז יעקב רואה‫ בהסתכלות קדם תורנית, ‫ את מתן תורה. ‫ומה שהוא רואה זה הנביאים ‫שעולים ויורדים, ‫והרמב״ם מרחיב שזה לא רק ‫משה והארון שעולים ויורדים, ‫אלא הנביאים כולם, ‫הנביאים עולים ויורדים. ‫שנאמר בהם בפירוש: "וישלח מלאך" ‫והכוונה שם למשה, ‫וכן "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים". ‫ הכוונה שוב, לנביא. ומה טוב אמרו: "עולים ויורדים בו", העלייה קודם הירידה; כי אחר העלייה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן העניין להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה בירידה כמו שביארנו ‫הרמב"ם לא חושב שזה סותר שאר הפירושים. ‫-יש מדרש, ‫וגם פסוקים, ‫שיש להם כמה וכמה פירושים וכולם נכונים. ‫זה לא, שאם אתה מקבל את זה, ‫אתה לא מקבל את זה. ‫בגלל שהקדוש ברוך הוא זה ‫שהכתיב את התורה, ‫והוא זה שקבע את מה ‫שיעקב אבינו יראה, ‫ידע שיש לזה כמה וכמה פירושים, ‫ואפשר להבין את זה ‫בכמה וכמה דרכים. ‫אנחנו יודעים, ‫יש פשט, יש רמז, יש דרש, יש סוד, ‫וגם בעניין המשל, ‫ראינו את זה בדברי הרמב״ם בהתחלה, ‫שלפעמים לומדים משהו מתחלת. ‫המשל, לפעמים מסוף המשל, ‫לפעמים כל המשל, יש לו כמה משמעויות. ‫בכל אופן המלאכים הם הנביאים ‫לכן הם עולים ויורדים, ‫בגלל ‫שלפי הפשט ישנה בעיה קטנה ‫זו לא בעיה שאי אפשר להתגבר עליה, ‫אבל הבעיה היא שאם זה מלאכי ארץ ישראל ‫ששמרו עליו ועלו, ‫ואחר כך ירדו המלאכים שילוו אותו לבית לבן, ‫אז הם היו צריכים לקבל נזיפה, ‫בגלל שהיה צריך להיות חפיפה למטה, ‫לא שישאירו אותו לבד, ‫כלומר, הראשונים עלו ואחר כך השניים ירדו, ‫ומה קורה כאשר כולם על הסולם, אם ‫יבוא איזה ערבי ‫ויתקוף את יעקב אבינו שם, ‫אז זה לא טוב. ‫לכן אומר עולים ויורדים, אילו הנביאים שהם עולים, ‫שמתחילים ואחר כך הם יורדים. ‫אבל למה יורדים? ‫אז הוא אומר, העלייה קודם הירידה, ‫כי אחר העלייה והגעה ‫אל מעלות ידועות מן הסולם, ‫תהיה הירידה במה שפגש מן העניין, ‫להנהגת אנשי הארץ ולימודם. ‫כלומר, אין נביאים שנשארים על הסולם. הכוונה היא, שהנביא לא יכול להגיד, ‫אני אוהב להיות נביא, ‫אני רוצה להיות פה כל הזמן, ‫אני לא רוצה לחזור הביתה ‫לדבר עם העם. ‫שהרי הוא מקבל את הנבואה שלו ‫כדי שהוא יוכל, כמו שכותב, ‫להנהיג את אנשי הארץ וללמד אותם. ‫לא כל הנביאים ‫מגיעים לאותה רמה של נבואה כפי שאומר הרמב"ם, כי אחר העלייה והגעה ‫אל מעלות ידועות מן הסולם, כלומר ‫יש לכל נביא מעלה שהוא מגיע אליו. ‫וגם הוא לא מגיע דווקא לאותה מעלה ‫בכל נבואה. ‫לפעמים הוא עולה ויורד ‫אפילו בתוך נבואה אחת. ‫לפעמים יש לו נבואה אחת שהוא חלום, ‫אחד או חזון אחד, הנביאים יודעים . ‫שהשורש ‫או המקור של הנבואה. ‫זה מהקדוש ברוך הוא, ‫שהוא המקור של הדברים לא המלאך שמוסר להם את הדברים על פי המדרגה שלהם, ‫אבל איפה נפגשים כל הנביאים? ‫-בארץ. ‫בגלל שבסוף ‫כולם, כולם יורדים לארץ, ‫וכולם מלמדים את הציבור, ‫בגלל שזאת המטרה, ‫וזה דבר חשוב מאוד. ‫כלומר, החשיבה זה לא ‫שנביא אחד ילך לשם ‫והוא יהיה בקיא. ‫ הוא עולה ויורד, ‫וזה מה שהוא אומר, ‫כי אחר העלייה והגעה ‫על מעלות ידועות מן הסולם, ‫תהיה הירידה במה שפגש מן העניין, ‫להנהגת אנשי הארץ, ‫ולימודם, אשר בעבור זה כנה בירידה כמו שביארנו ‫אז לכן, מי מקבל גם את הנבואה ‫של משה רבינו הנביא ישעיהו, הנביא ירמיהו ושאר הנביאים? ‫אנחנו. ‫אנחנו פה בארץ. ‫החיבור של כל ההתגלויות, ‫זה דווקא בארץ, וזה חשוב. אבל ראינו בספר שמואל, ‫ששמואל הנער, לא ידע אם זה נבואה, ‫הוא רץ לעלי שה‫אז מה שמעניין הוא, ‫כמה פעמים הקב"ה קורא לשמאל בא נראה כתוב , ‫ויהי ביום ההוא, ועלי שוכב במקומו; ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות. גונר אלוהים טרם יכבה, ושמואל שוכב, בהיכל יהוה, אשר-שם ארון אלוהים. ויקרא יהוה אל-שמואל, ויאמר הנני. וירץ אל-עלי, ויאמר הנני כי-קראת לי, ויאמר לא-קראתי, שוב שכב; וילך, וישכב. ויוסף יהוה, קרוא עוד שמואל, ויקם שמואל וילך אל-עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויאמר לא-קראתי בני, שוב שכב. ושמואל, טרם ידע את-יהוה; וטרם ייגלה אליו, דבר-יהוה. ויוסף יהוה קרוא-שמואל, בשלישית, ויקם וילך אל-עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויבן עלי, כי יהוה קורא לנער. ויאמר עלי לשמואל, לך שכב, והיה אם-יקרא אליך, ואמרת דבר יהוה כי שומע עבדך; וילך שמואל, וישכב במקומו. ויבוא יהוה ויתייצב, ויקרא כפעם-בפעם שמואל שמואל; ויאמר שמואל דבר, כי שומע עבדך אז זו פעם הראשונה שכתוב, ויתייצב. בפעם הראשונה, כתוב ויקרא השם אל שמואל. בפעם השניה ויוסף, השם, קרוא עוד שמואל. בפעם השלישית ויוסף השם, קרוא שמואל. ורק בפעם הרביעית כתוב ויבוא השם ויתייצב. ‫אני חושב שזנה מה שאמרנו שכולם יודעים, ‫מי ניצב על ראש הסולם ‫כי בהתחלה הוא באמת לא היה נביא. ‫הזהר אומר שהסיבה ‫שכתוב, שמואל שמואל, ‫ויש פסק ביניהם ‫ ‫זה לחלק בין שמואל לפני שהפך נביא, ‫לשמואל כאשר הוא כן נביא, ‫אז אם כן, מה אנחנו לומדים? ‫שהאדם המתלמד כמו, כמו שמואל, ‫הוא לא ידע, ‫אבל ברגע שהוא כן ידע, ‫אז נאמר, שהשם מתייצב. ‫אני חושב, שהנביא רואה ‫את הדבר בבירור והנבואה מתייצבת, ‫כלומר, ‫הוא רואה שזה בא מהשם וזה מה שהרמב״ם אומר פה, ‫ ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם.. ‫שמאל לא הסיג בהתחלה, ‫הוא חשב שזה עלי, ‫אבל כאשר כתוב אצל שמאל ויתיצב, זה באותה נקודה, ‫ששמואל הבין שזה נבואה. ‫ואשוב על ענייננו, כי "נצב עליו" – מתמיד קיים נשאר, לא שהוא התייצבות גשם. ‫זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא תמיד ‫נמצא במדרגה העליונה של הנבואה, ‫כלומר, הוא המקור ומזה העניין: "ונצבת על הצור", ‫כבר התבאר כי נצב ועמד עניינם אחד בזה העניין, וכבר אמר: "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" ‫כלומר, שם הוא עמד על הצור בחורב ‫לפני מתן תורה, ‫ כדי שיהיה מים לעם, ‫ועכשיו יש מקום איתי, ‫המקום איתי זה לא ‫שמשה עולה על אחד ממדרגות סולם הנבואה, ‫בגלל שהקדוש ברוך הוא ניצב על, ‫אז הוא עולה לא על אחד מהשלבים, ‫אלא הוא עולה על ראש הסולם. ‫זה הכוונה ליש מקום איתי, הוא עולה כאילו, ‫יחד עם השם על הסולם. ‫ כדי לראות משם, ראינו פעם הקודמת. ‫שהקב"ה נקרא המקום שהוא מקומו של העולם. ‫זה תכונה אלוקית שהמציאות שלו ‫זה השורש של כל מציאות אחרת. ‫זה המקום, יש מקום איתי, שם אתה עומד במקומי, ‫ראינו שזה מקביל לכיסא, ‫ומשם אתה יכול לעיין ‫במה שמעבר לכך. יעקב לפי הלקח טוב רואה את מעמד הר סיני ‫ ‫אז למה צריכים מעמד הר סיני? ‫מה ההבדל בין זה לזה? ‫סלם גם כן סיני, בגמטריא. ‫-והם עולים ויורדים, ‫והשם ניצב עליו, והם תחת ההר, אז זה בדיוק אותו דבר, אלא שמה שראה יעקב זה היה חלום. ‫-זה מה שעקב אומר ‫ואנוכי לא ידעתי, כלומר, ‫הכוונה היא שאני קיבלתי לא בידיעהאלא רק בחלום, ‫ ‫כלומר, זה לא בפועל, ‫אבל זה ההתחלה של סיני, ‫של כל עם ישראל שנמצא ‫שם. , זה מסביר קצת את מה שהזכרנו שיש מדרש ‫שבא בביקורת על המלאכים ‫שבקרו את לוט. ‫‫זה בבראשית פרק יט. ‫עוד מי לך פה ‫חתן ובנך ובנותך וכל אשר לך בעיר, ‫הוצאי מן המקום, ‫כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, ‫כי גדלה צעקתם את פני השם, ‫וישולחנו השם לשחתה. ‫אז יש שתי ביקורת על אותו הפסוק. ‫בגלל שהם אמרו. ‫כי משחיתים אנחנו את המקום הזה ‫אז יש ביקורת על שהם אמרו אנחנו כאילו שהם עושים את זה מעצמם, ‫אנחנו משחיתים. ‫- ‫אחר כך כתוב, כי גדלה צעקתם ‫את פני השם, ‫וישולחנו השם לשחתה. ‫היה ביקורת על החלק השני. ‫למה הם מגלים ללוט את הסודות ‫של מה שקורה בשמיים? אז לכאורה, ביקורת אחת ‫מנטרלת את הביקורת האחרת. ‫כלומר, מן הסתם, תוך כדי דיבור הם ‫אמרו שהם משחיתים, ‫אבל לא עושים את זה מעצמם, ‫אלא הם עושים את זה, כי ‫השם שלח אותם, . ‫כי גדלה צעקתם את פני השם, ‫וישולחנו השם לשחתה. יש אומרים שהביקורת על זה שהם הזכירו את שם השם המפורש ולוט לא היה ראוי. ‫אבל מה הביקורת השניה? ‫ הרי השם דיבר ‫עם כל מיני אנשים, ‫אלוהים דיבר עם אבימלך, ‫איזה סוד הם גילו? ‫ רק זה כתוב, ‫שכתוצאה ממה שהם עשו, ‫הם נשארו בארץ 130 שנה עד סולם יעקב. ‫יש אומרים שזה היה אחרי 138 שנה, ‫אבל הם לא יוכלו לעלות ‫לתת תהודיה לקב"ה,נעד אז ‫ואז הם עלו יחד עם המלאכים האחרים שעלו. ‫החלום של יעקב ‫זה לא חלום כמו שיש לנו, ‫החלום של יעקב זה ‫חלום של נבואה זה משהו אחר. ‫זה משתמש בסוג של אמצעים משותף, ‫אבל זה אמת ממשית. הדבר הרוחני, ‫אני אחזיר את זה עוד פעם ועוד פעם, ‫הדבר הרוחני הוא יותר קבוע ‫מהדבר הגשמי. ‫כמו שהנשמה של האדם הרבה יותר נצחית, ‫מאשר הגוף שהוא כצל עובר. ‫אז ההשאלה למה הם עלו שם? ‫לאיזו סיבה? ‫וגם מה בדיוק היה החטא ואיך הם יכולים, ‫אין להם בחירה חופשית,? העניין הוא ככה. ‫הבעיה זה לא הם. הבעיה היא שבלוט יש שני צדדים, הם אמרו לו דבר אחד, ‫והוא קלט שני דברים. ‫בגלל שהוא, כמו שחז"ל אומרים, שלוט עזב ‫את אברהם ואת אלוהי אברהם. ‫הוא רוצה לצאת מעבודת השם ‫של אברהם. ‫אז הוא פרש בכוונה. ‫הוא לא רצה להגיד ‫שיש השגחה פרטית, הוא האמין שהטבע, זה מה שקובע. ‫והכוחות שמעל הטבע זה ‫המלכים שאחראים על הטבע. ‫זה מצד אחד. ‫מצד שני, הוא בכל אופן, ‫גדל בבית אברהם, ולא רק שהוא גדל בבית אברהם, ‫אלא גם כן שיש לו קדושה ‫שעדיין נמצאת בו. ‫וזה שתי הברכות הטובות ‫של רות ונעמה. ‫אז שניהם נמצאים בו, ‫א דוד המלך יוצא ממנו. ‫אז יש בו קדושה. ‫בפנימיות יש לו קדושה, ‫והוא יודע, זה לא רק אלוהים שזה ההופעה הטבעית, ‫אלא זה שם המפורש. ‫הוא שייך לזה. ‫הצד הזה שלו יודע ‫שזה הקדוש ברוך הוא, בהשגחה פרטית. ‫שעושה את זה. ‫אבל ‫הוא לא רוצה לקבל את זה, ‫הוא פרש מזה. ‫הוא חושב שהכל טבעי, ‫אז הוא שמע שני מסרים שונים, ‫באותו פסוק, ‫אנחנו משחיתים את העיר, ככה הוא רואה את זה שהמלאכים עושים את זה בכוחם, ‫ הוא שמע גם שזה השם, שם השם המפורש. ‫ כאשר הגר, ‫בורחת ‫מפני שרה, מה שכתוב שם ‫ ויאמר אברם אל-שרי, הנה שפחתך בידך--עשי-לה, הטוב בעיניך; ותענה שרי, ותברח מפניה. וימצאה מלאך השם, על-עין המים--במדבר: על-העין, בדרך שור. ויאמר, הגר שפחת שרי אי-מזה באת--ואנה תלכי; ותאמר--מפני שרי גברתי, אנכי ברחת. ויאמר לה מלאך השם, שובי אל-גברתך, והתעני, תחת ידיה. י ויאמר לה מלאך השם, הרבה ארבה את-זרעך, ולא יספר, מרב. יא ויאמר לה מלאך השם, הנך הרה וילדת בן, וקראת שמו ישמעאל, כי-שמע השם אל-עניך.., ‫השם, השם, השם, השם. ו‫כאשר היא נשלחת בגלל ששרה מגרשת אותה ‫כתוב ויכלו המים, מן-החמת; ותשלך את-הילד, תחת אחד השיחם. ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחוי קשת, כי אמרה, אל-אראה במות הילד; ותשב מנגד, ותשא את-קלה ותבך. וישמע אלהים, את-קול הנער, ויקרא מלאך אלהים אל-הגר מן-השמים, ויאמר לה מה-לך הגר; אל-תיראי, כי-שמע אלהים אל-קול הנער באשר הוא-שם. י קומי שאי את-הנער, והחזיקי את-ידך בו: כי-לגוי גדול, אשימנו. ויפקח אלהים את-עיניה, ותרא באר מים; ותלך ותמלא את-החמת, מים, ותשק, את-הנער. ויהי אלהים את-הנער, ויגדל; וישב, במדבר, ויהי, רבה קשת. ‫שם המפורש לא מופיע. ‫אז כך בלוט, החטא היה כמו שאומר המדרש למה אתם מגלים את המסתורין? ‫הכוונה היא שהם אמרו שהשם שלח אותם, ‫הם השתמשו בשם המפורש. ‫ולוט לא ראוי להשתמש בשם השם הוא צר, הוא אויב, ‫אחר כך יש לו את הצד של האויב, ‫כשהוא נכנס עם כוחות בבל ‫להחריב את בית המקדש, ‫המדרש אומר, שכולם חיפשו כסף זהב, ‫והוא בא כדי לשרוף את התורה. ‫מקום שכתוב, לא יבוא עמוני ומואבי, ‫אז מצד אחד יש בו את הצד של האויב מצד שני ומצד שני, המשיח שיצא מחלציו. ‫אז זה לא שהם נכשלו או חטאו, ‫אלא הכוונה היא שהמשימה שהם קיבלו, ‫הם לא יוכלו לעשות בצורה שלימה, ‫בגלל המורכבות של לוט, ‫שיש לו את שני הצדדים האלה. ‫אז המסר שהם העבירו היה בסדר, ‫הוא קולט את המסר בשני הדברים האלה. הסיבה שהם הצילו את לוט, ‫זה כדי להציל את דוד המלך ‫ואת המשיח מסדום, ‫אבל ‫כאשר הם הוציאו את לוט, ‫הם גם הוציאו את מואב עמון, ‫ עם כל הרע שבו. ‫לכן כדי ‫להשלים את המהלך ולהוציא ‫את רות ונעמה מלוטהיה צריך להיות, ‫היה צריך לבא בן אדם לא המלאכים, ‫כלומר, יהודה שהוליד את פרץ, ‫יכול להוציא את רות, כלומר, ‫הם היו יכולים לעשות את העבודה הזאת, ‫להוציא את הטהור מין הטהמה, ‫אבל מלאכים לא יוכלו לעשות את זה, ‫רק הצדיקים יכולים לעשות את זה. ‫ יש דברים ‫שרק בני אדם יכולים לעשות. ‫אז כאשר יעקב רואה את כל עם ישראל, ‫הרי הוא רואה גם כן את דוד המלך, ‫ הוא רואה את בית המקדש, והוא אומר, אין זה כי אם בית אלוקים, ‫אז הוא רואה את הדברים האלה,והוא כבר לוקח בזה את דוד, ‫הוא רואה את דוד, ‫לא בעולם הפיזי עדיין, ‫אבל בתוך החלום הנבואי הזה. ‫אז כאילו המלאכים מעבירים את המשימה לעם ישראל, ‫שהוא ימשיך את זה ‫כדי להוציא את הטהור מהטמא. ‫אז כך, זה מאמר שכתבתי ‫בסוף הפרק השלישי של מנופת צוף. ‫יש שם גם נספחים, ‫אז כתבתי על זה גם כן. ‫המהר"ל מדבר על שני הצדדים ‫של לוט בצורה מפורשת. ‫אוקיי. ‫זה רמב״ם במורה נבוכים, זה ברור. ‫אז ‫אם יש משהו שהוא פשוט, ‫ זאת אומרת ש‫משהו כאן אני פספסתי. ‫ראינו שהרמב״ם אומר, ‫שאם אני כותב משהו ‫והוא לא נראה רלוונטי לפרק מסוים, ‫זה חשוב לפרק אחר. ‫לפעמים בהמשך הוא אומר, ‫יצאתי מעניין הפרק. ‫הוא כותב את זה במפורש. ‫אז אני עכשיו בודק כל מקום שהוא כותב, ‫ויצאתי מעניין הפרק, ‫לראות לאן הוא מתכוון, ‫ולמה הוא דווקא רמז את זה פה, ‫בפרק הזה, ולא במקום אחר. ‫אם זה לא עניין הפרק, ‫למה לא בפרק לפני כן, ‫למה לא בפרק אחר כך. ‫תמיד כשיש איזה משהו מוזר, ‫אתה אומר, זה מוזר. ‫יש נטייה של אדם כאשר הוא קורא ‫משהו מוזר, ‫לא לעסוק בזה. ‫אז לימדתי את עצמי בנושא הזה, ‫לחפש דווקא ‫את המוזר. ‫ פעם ראיתי בספר מדע, ‫שאחת כתבה, ‫היא ציטטה מישהו אחר, ‫שהאמירה החשובה ביותר ‫במחקר המדעי, ‫זה לא מה שארכימידס צעק יוריקה ‫כאשר הוא מצא את הפרינציפ, ‫אלא הדבר החשוב ‫זה כאשר המדען אומר, זה מוזר. ‫זאת פתיחה למחקר. זה כאילו חץ שמצביע ‫על מה שאני חושב שאפשר ללמוד ממנו. ‫
  2. ^ תמלול השיעור:בפעם הקודמת דיברנו בפרק ט"ו, על עניין של נצב, יצב, שזה דבר שדומה לעומד, ודיברנו על זה שהרמב״ם כאן מסביר שהמלאכים שעולים ויורדים, הם הנביאים שעולים ויורדים, וכל הנביאים יודעים שהשם נצב עליו, שזה לא חשוב באיזה מדרגה הם מקבלים את הנבואה, הם יודעים שהקדוש ברוך הוא נצב עליו, הוא מקור הנבואה ראינו אצל שמואל לפני שהוא הופך לנביא, כאשר הוא עובר מלהיות שמואל, להיות שמואל הנביא, במעבר הזה בפעם הרביעית, כאשר קראו לו, אז כתוב, ויבוא השם ויתייצב, הכוונה, שהוא ראה שהתמונה של הנבואה נעשתה יציבה, ודיברנו על כך שבסוף הוא אומר, הנני עומד לפניך שם על הצור, ואמרנו שעומד וניצב זה אותו עניין, ושנקראת הצור, שזה היש מקום איתי, זה המדרגה העליונה של הנבואה. עוד אמרנו שהנביאים לא נשארים על השלבים של הסולם, אלא הם יורדים לארץ כדי ללמד את הציבור. מה שאני אנסה עכשיו, זה לראות למה זה חשוב כל כך ללמד בארץ, למה הארץ זה הדבר החשוב. למה לא שכל מי שנמצא שם למעלה, יישאר שם. אז אנחנו נראה בכמה וכמה מקורות פה. אחד מהם זה בפרק נ"ד, בעמוד ק"ו כאשר הוא מדבר על ה-13 מידות. אחרי שהקדוש ברוך הוא מראה לו את כל הבריאה, כמו שהרמב"ם מסביר את ההבטחה אני אעביר כל טובי על פניך, כל טובי זה כל מה שהקדוש ברוך הוא אמר כי טוב, כלומר, המציאות כולה, אז הוא חוזר ומבקש לדעת את 13 המידות. שהם הפעולות הבאות ממנו יתברך בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת אומר הרמב״ם הייתה אחרית כוונת שאלתו, כי סוף המאמר ואדעך למען אמצע חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה, כלומר, אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם. כלומר, אני רוצה להנהיג את בני ישראל על פי המידות שאתה מנהיג את האדם. ולכן אני עושה את זה, ואחר כך הוא ממשיך להסביר מהן המידות. בעמוד ק"ט, כאשר הוא מסיים, אז הוא אומר, כבר יצאנו מעניין הפרק. כאשר הוא מסביר מה זה פוקד עון אבות, וכבר יצאנו מענין הפרק אבל בארנו למה הספיק לו הנה מזכרון פעולותיו זכרון אלה לבד למה כאשר הוא ראה את המידות של כל העולם, הספיק לו מה שהוא שמע 13את המידות שבהן הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ומנהיג אותו. והוא מפני שהוא צריך עליהם בהנהגת המדינות, כי תכלית מעלת האדם הידמות בויתברך כפי היכולת. כלומר, שנדמה פעולותינו לפעולותיו, כמו שביראו בפירוש קדושים תהיו. אמרו, מהו חנון? אף אתה יהיה חנון. מהו רחום? אף אתה יהיה רחום. הכוונה כולה כי התוארים המיוחסים לו יתברך עם תוארי פעולותיו, לא שהוא יתברך בעל איכויות, הכוונה שהוא פועל את הדברים האלה, אבל השאלה היא למה, יש עניין להידמות לבורא והרמב״ם מביא את זה כמצווה, הלכת בדרכיו, שתלך במידותיו. מה העניין של קדושים תהיו? לפי הרמב״ם זה לקיים את כל המצוות. אבל לקיים את כל המצוות שבתורה זה מצווה כללית , ולא היה צריך למנות את זה, לפי הכללים של הרמב״ם, אבל קדושים תהיו, והלכתה בדרכיו העניין הוא שתעשה את זה דרך הזדהות עם המצווה. יש תשובה של רבי אברהם, בן הרמב״ם, שמביאים את זה הרבה פעמים בסוף ספר המצוות, או באיזשהו מקום בספר המצוות, שהוא נשאל אותה שאלה, הרי זה מצווה כללית, אז למה הרמב"ם מונה והלכת בדרכיו כמצווה הרי זה כמו קדושים תהיו, שזה לעשות את כל המצוות. והוא אומר שזה להזדהות עם המצות. אבל המידות האלה והמצווה של הלכת בדרכיו, זה לא על המדינה, זה על היחיד. אז השאלה היא, למה כאן הוא מסביר שמשה רבינו, אומר אני רוצה לדעת מידותיך כדי שאוכל להנהיג את המדינה. הוא היה צריך לומר בלי קשר למדינה אני רוצה לדעת איך להתנהג. וגם מה שהוא אומר, היה חשוב לדעת את המידות האלה כדי שהנהגת המדינות, כמו שראינו, גם על ההנהגת המדינות. כלומר, גם על ההנהגה של היחידים. זאת השאלה. -קדושים תהיו, לפי הרמב"ם זה לעשות את כל המצוות., והלכתה בדרכיו, זה שיעשה את זה מתוך הזדהות. כלומר, יש מצווה נוספת. לא שתגיד, טוב, אני עושה את זה. היה איזה מישהו שהיו מצטטים אותו, שאומר, שאסור להזדהות עם המצוות, בגלל שאם אתה מזדהה עם המצוות, אז אתה עושה את זה בגלל שאתה חושב שזה טוב. כלומר, וזה נורא בגלל שאז אתה לא יכול לעשות את זה בגלל שאתה מצווה. כלומר, כאשר אדם נותן צדקה לעני, הוא צריך לחשוב שלא אכפת לו מהעני. אבל יש מצווה, לכן הוא נותן צדקה הרב"ם אומר שכל מי שעושה הפרדה בין מצוות שכליות ולא שכליות, הוא חולה במחלת ההוגים המוסלמים המדבריים. כל המצוות שכליות. רק יש מצוות שכליות שלא היינו יודעים עליהם, אלמלי שנאמר לנו. יש כאלה שהיינו יודעים גם אם לא היו אומרים לנו. אבל גם אלו וגם אלו הן שכליות. כלומר, השכל האלוקי הוא גבוה יותר מהשכל שלנו, ואנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו נגיע לדעת את כל החוכמה האלוקית. אבל הכל בנוי על חוכמה, רק יש דברים שאנחנו מבינים ואחרים שאנחנו לא מבינים. יש כאלה שאחרי שאומרים לך אתה מבין, יש כאלה שהייתה מבין בלי שיגידו לך. אבל הכל שכלי. אבל בכל אופן, מה העניין של המדינה? הרמב״ם מסביר את העניין הזה של המדינה, בעיקר בפרק מ של חלק שני.. כבר התבאר תכלית הביאור שהאדם מדיני בטבע. זה דבר ידוע, הוא לא הראשון שאמר את זה, אריסטו אמר את זה גם כן. שהאדם חי כחלק ממדינה. חלק מההוגים של המאה ה-18 או משהו כזה, שחשב על הפרא האצילי שנמצא לבד במערה שלו, ואז באה החברה וקלקלה אותו, ואילו היו נותנים לו ללכת איך שהוא רוצה, על גדות הנהר, ככה, בלי ההפרעות והדרישות של החברה, אז הוא היה הרבה יותר טוב, אבל הרמב״ם אומר שהוא מדיני בטבעו, שטבעו שיהיה מתקבץ. הוא מסביר את זה גם כן בעוד כמה מקומות. ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ. כלומר, אחת מהסיבות זה שזה הרבה יותר יעיל, כאשר אדם לא צריך להיות מומחה לכל המלאכות שהוא צריך כדי להתקיים. יש מישהו שהוא חשמלאי, ויש מישהו שהוא שרברב, ויש מישהו שהוא מהנדס, ויש מישהו שהוא אופה, כל אחד עוסק במשהו, ואם אחד היה צריך לתפקד בכל הדברים האלה, זה בלתי אפשרי, והכל היה הולך נורא, הוא בקושי היה שורד. אז יש חלוקה של עבודות, ולכן זה חשוב מאוד שיהיו הרבה אנשים שנמצאים ביחד כדי לקיים את החברה.זה מצד אחד ממשיך הרמב"ם ולרוב ההרכבה בזה המין - מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, כלומר, האדם הרבה יותר מורכב מבחינת ההתנהגות שלו, יותר קל לדעת מה יעשה זאב, או אריה, או ציפור, מאשר מה יעשה אדם, האדם הוא יותר מורכב, מפני שהוא המורכב האחרון, כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המידות. כלומר, תמצא שיש אנשים שאומרים, זה טוב, ואחרים אומרים זה רע. לא תקבל הסכמה על מאה אחוז בכל האנשים, כל האנשים לא יסכימו. אחד יגיד ככה, אחד יגיד ככה. כמו שלא תראה צורותיהם הנראות - שוות. כמו שראינו במסעי החברה, כמו שפרצופיהם שונים, ככה דעותיהם שונות. אמרו את זה על עם ישראל, אבל זה נכון גם על הגוים. ןעילת זה התחלף המזג, חלק מזה זה מסיבה כימית. כלומר, יש מרכבות כימית, כמו הורמונים, והתחלפות החומרים והתחלפו גם כן המקרים הנמשכים אחר הצורה. זהלא רק עניין הכימי, יש גם נפש, הנפש שונה. כי לכל צורה טבעית, קצת מקרים מיוחדים נמשכים אחריה. כלומר, מי שיש לו נפש מסוימת, אז הוא יפעל בצורה אחרת. בלתי המקרים הנמשכים אחר החומר. ואין כיוצא בזה שוני ההתחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי החיים, פעם כשהילדים שלי היו קטנים, אמרתי לאחד מהם שהאח שלי מתחתן, ואז יהיו להם ילדים דומים וזהים להם או משהו כזה. אז הילד הקטן אמר לי, אצל כלבים זה ככה, אצל בני אדם זה לא ככה. בני אדם הם לא לא זהים, אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם. שאתה תמצא שני אישים ממנו, ממין האדם, כאילו הם שני מינים, בכל מידה, עד שתמצא אכזריות, איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס, יש אנשים שכל כך כועסים, שהם יכולים לפגוע בילדים שלהם, לצערנו, אנחנו שומעים את זה מדי פעם באחד השולט, ואחר יחמול על הריגת כינה או תולעת אחת, וירך ליבו מזה. שני הדברים יוצרים בעיה. מצד אחד, הטבע שלו זה להתקבץ בחברה, שכולם יעבדו יחד, וכדי שזה יהיה בתפקיד זה, וזה בתפקיד אחר. אבל זה קשה, איך שמים אותם כולם ביחד, כאשר הדעות שונות והם לא מסכימים. כלומר, היה יותר קל לעשות כמו חברה של הדבורים. בכוורת כל אחד יודע מה שהוא צריך לעשות, וזהו, אבל כאן אחד יש לו דעות כאלה, ואחר דעות כאלה זה לא פשוט. מפני שטבעו נוטה, שיהיה נשאר זה החילוף, ותבעו צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קיבוצו אלא במנהיג בהכרח ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה ויחזוק פעולות ומדות ויעשום כולם על חק אחד תמיד עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקיבוץ:. כלומר, מה שקורה, זה שכל חברה, לא רק החברה היהודית, כל חברה צריך שיהיה לה הנהגה שקובעת גבולות, לכל אחד יכול שיהיה הדעות אל יש גבולות, מישהו שעובר עליהם, ימצא את עצמו בבית סוהר או משהו כזה, אף על פי שזה מאוד מתסכל, אתה רוצה להרוג את בנך הקטן, או שאתה לא רוצה להתגיס לצבא בגלל שאתה לא הורג אפילו כינה, או משהו כזה, אז אין מה לעשות, ככה אי אפשר להנהיג חברה, , כמובן כל חברה קובעת את האיזון שמתחייב בחברה הזאת. כמובן שנעדיף שמישהו שלא אכפת לו להרוג שהוא ילך לצבא ולא שיהיה גננת, כלומר, יש רצון ויש גם כן יתרון לחברה שיש את הדעות השונות, בגלל שיש תפקידים שונים, והתפקידים שונים מתאימים יותר לאנשים שונים, אז זה טוב שיש הרבה אנשים שזה יהיה השוחט, וזה יהיה גננת, ולאו דווקא שזה הולך ביחד. וזה בכל חברה וחברה, ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית היא אלוקית יש לה מבוא בענין הטבעי., כלומר, הוא מתלבש על הצורך הטבעי. כלומר, כל חברה חייבת חוקים. - טבעיים, כל אחד. גם עם ישראל צריך, והתורה, היא מתלבשת על זה, ואומרת אצלכם, וזה מה שמשה רבינו מבקש, אני רוצה להנהיג את העם הזה, ראה כי עמך האגוי הזה.לכן ראוי שההנהגה הכללית תשקף את המידות האלוקיות. מה עם היחידים? הרי גם הם צריכים להידמות לקדוש ברוך הוא, והלכת בדרכיו, ,אבל שם אין סיכוי שהיחיד ישלים את הכול וידמה לבורא בכל המידות. כלומר, כל אחד יש לו את הנטייה שלו, ולכן הוא ישים דגשים שונים, עד לגבול שנותנת ההנהגה המדינית, אבל הוא ישים דגש על מה שמתאים למורכבות שלו, גם הפיזית וגם הנפשית. אבל מה שקובע, זה להיות דומה למידות האלוקיות, ולא צד זה או צד זה של המידות האלוקיות, רק חברה יכולה לקיים את הכל זה חוק שמחייב את החברה, ולכן בישראל משה רבנו מבקש, תגיד לי, מה המידות, כדי שאני אוכל להנהיג את המדינה בצורה כזאת. המדינה יכולה לעשות איזון כללי של המידות, והוא רוצה לדעת מה האיזון האלוקי של המידות האלה. כלומר, נגיד, רחום, חנון, דברים כאלה, תשאל אפילו גוי הוא יגיד כן, רחום זה דבר חשוב, חנון זה חשוב, פוקד עון אבות, על בנים זה גם כן חשוב, השאלה, מה האיזון בין הדברים, מתי זה ומתי זה, מה שקובע זה העניין האלוקי בעם ישראל בפעם הקודמת דיברנו בפרק ט"ו, על עניין של נצב, יצב, שזה דבר שדומה לעומד, ודיברנו על זה שהרמב״ם כאן מסביר שהמלאכים שעולים ויורדים, הם הנביאים שעולים ויורדים, וכל הנביאים יודעים שהשם נצב עליו, שזה לא חשוב באיזה מדרגה הם מקבלים את הנבואה, הם יודעים שהקדוש ברוך הוא נצב עליו, הוא מקור הנבואה ראינו אצל שמואל לפני שהוא הופך לנביא, כאשר הוא עובר מלהיות שמואל, להיות שמואל הנביא, במעבר הזה בפעם הרביעית, כאשר קראו לו, אז כתוב, ויבוא השם ויתייצב, הכוונה, שהוא ראה שהתמונה של הנבואה נעשתה יציבה, ודיברנו על כך שבסוף הוא אומר, הנני עומד לפניך שם על הצור, ואמרנו שעומד וניצב זה אותו עניין, ושנקראת הצור, שזה היש מקום איתי, זה המדרגה העליונה של הנבואה. עוד אמרנו שהנביאים לא נשארים על השלבים של הסולם, אלא הם יורדים לארץ כדי ללמד את הציבור. מה שאני אנסה עכשיו, זה לראות למה זה חשוב כל כך ללמד בארץ, למה הארץ זה הדבר החשוב. למה לא שכל מי שנמצא שם למעלה, יישאר שם. אז אנחנו נראה בכמה וכמה מקורות פה. אחד מהם זה בפרק נ"ד, בעמוד ק"ו כאשר הוא מדבר על ה-13 מידות. אחרי שהקדוש ברוך הוא מראה לו את כל הבריאה, כמו שהרמב"ם מסביר את ההבטחה אני אעביר כל טובי על פניך, כל טובי זה כל מה שהקדוש ברוך הוא אמר כי טוב, כלומר, המציאות כולה, אז הוא חוזר ומבקש לדעת את 13 המידות. שהם הפעולות הבאות ממנו יתברך בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת אומר הרמב״ם הייתה אחרית כוונת שאלתו, כי סוף המאמר ואדעך למען אמצע חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה, כלומר, אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם. כלומר, אני רוצה להנהיג את בני ישראל על פי המידות שאתה מנהיג את האדם. ולכן אני עושה את זה, ואחר כך הוא ממשיך להסביר מהן המידות. בעמוד ק"ט, כאשר הוא מסיים, אז הוא אומר, כבר יצאנו מעניין הפרק. כאשר הוא מסביר מה זה פוקד עון אבות, וכבר יצאנו מענין הפרק אבל בארנו למה הספיק לו הנה מזכרון פעולותיו זכרון אלה לבד למה כאשר הוא ראה את המידות של כל העולם, הספיק לו מה שהוא שמע 13את המידות שבהן הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ומנהיג אותו. והוא מפני שהוא צריך עליהם בהנהגת המדינות, כי תכלית מעלת האדם הידמות בויתברך כפי היכולת. כלומר, שנדמה פעולותינו לפעולותיו, כמו שביראו בפירוש קדושים תהיו. אמרו, מהו חנון? אף אתה יהיה חנון. מהו רחום? אף אתה יהיה רחום. הכוונה כולה כי התוארים המיוחסים לו יתברך עם תוארי פעולותיו, לא שהוא יתברך בעל איכויות, הכוונה שהוא פועל את הדברים האלה, אבל השאלה היא למה, יש עניין להידמות לבורא והרמב״ם מביא את זה כמצווה, הלכת בדרכיו, שתלך במידותיו. מה העניין של קדושים תהיו? לפי הרמב״ם זה לקיים את כל המצוות. אבל לקיים את כל המצוות שבתורה זה מצווה כללית , ולא היה צריך למנות את זה, לפי הכללים של הרמב״ם, אבל קדושים תהיו, והלכתה בדרכיו העניין הוא שתעשה את זה דרך הזדהות עם המצווה. יש תשובה של רבי אברהם, בן הרמב״ם, שמביאים את זה הרבה פעמים בסוף ספר המצוות, או באיזשהו מקום בספר המצוות, שהוא נשאל אותה שאלה, הרי זה מצווה כללית, אז למה הרמב"ם מונה והלכת בדרכיו כמצווה הרי זה כמו קדושים תהיו, שזה לעשות את כל המצוות. והוא אומר שזה להזדהות עם המצות. אבל המידות האלה והמצווה של הלכת בדרכיו, זה לא על המדינה, זה על היחיד. אז השאלה היא, למה כאן הוא מסביר שמשה רבינו, אומר אני רוצה לדעת מידותיך כדי שאוכל להנהיג את המדינה. הוא היה צריך לומר בלי קשר למדינה אני רוצה לדעת איך להתנהג. וגם מה שהוא אומר, היה חשוב לדעת את המידות האלה כדי שהנהגת המדינות, כמו שראינו, גם על ההנהגת המדינות. כלומר, גם על ההנהגה של היחידים. זאת השאלה. -קדושים תהיו, לפי הרמב"ם זה לעשות את כל המצוות., והלכתה בדרכיו, זה שיעשה את זה מתוך הזדהות. כלומר, יש מצווה נוספת. לא שתגיד, טוב, אני עושה את זה. היה איזה מישהו שהיו מצטטים אותו, שאומר, שאסור להזדהות עם המצוות, בגלל שאם אתה מזדהה עם המצוות, אז אתה עושה את זה בגלל שאתה חושב שזה טוב. כלומר, וזה נורא בגלל שאז אתה לא יכול לעשות את זה בגלל שאתה מצווה. כלומר, כאשר אדם נותן צדקה לעני, הוא צריך לחשוב שלא אכפת לו מהעני. אבל יש מצווה, לכן הוא נותן צדקה הרב"ם אומר שכל מי שעושה הפרדה בין מצוות שכליות ולא שכליות, הוא חולה במחלת ההוגים המוסלמים המדבריים. כל המצוות שכליות. רק יש מצוות שכליות שלא היינו יודעים עליהם, אלמלי שנאמר לנו. יש כאלה שהיינו יודעים גם אם לא היו אומרים לנו. אבל גם אלו וגם אלו הן שכליות. כלומר, השכל האלוקי הוא גבוה יותר מהשכל שלנו, ואנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו נגיע לדעת את כל החוכמה האלוקית. אבל הכל בנוי על חוכמה, רק יש דברים שאנחנו מבינים ואחרים שאנחנו לא מבינים. יש כאלה שאחרי שאומרים לך אתה מבין, יש כאלה שהייתה מבין בלי שיגידו לך. אבל הכל שכלי. אבל בכל אופן, מה העניין של המדינה? הרמב״ם מסביר את העניין הזה של המדינה, בעיקר בפרק מ של חלק שני.. כבר התבאר תכלית הביאור שהאדם מדיני בטבע. זה דבר ידוע, הוא לא הראשון שאמר את זה, אריסטו אמר את זה גם כן. שהאדם חי כחלק ממדינה. חלק מההוגים של המאה ה-18 או משהו כזה, שחשב על הפרא האצילי שנמצא לבד במערה שלו, ואז באה החברה וקלקלה אותו, ואילו היו נותנים לו ללכת איך שהוא רוצה, על גדות הנהר, ככה, בלי ההפרעות והדרישות של החברה, אז הוא היה הרבה יותר טוב, אבל הרמב״ם אומר שהוא מדיני בטבעו, שטבעו שיהיה מתקבץ. הוא מסביר את זה גם כן בעוד כמה מקומות. ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ. כלומר, אחת מהסיבות זה שזה הרבה יותר יעיל, כאשר אדם לא צריך להיות מומחה לכל המלאכות שהוא צריך כדי להתקיים. יש מישהו שהוא חשמלאי, ויש מישהו שהוא שרברב, ויש מישהו שהוא מהנדס, ויש מישהו שהוא אופה, כל אחד עוסק במשהו, ואם אחד היה צריך לתפקד בכל הדברים האלה, זה בלתי אפשרי, והכל היה הולך נורא, הוא בקושי היה שורד. אז יש חלוקה של עבודות, ולכן זה חשוב מאוד שיהיו הרבה אנשים שנמצאים ביחד כדי לקיים את החברה.זה מצד אחד ממשיך הרמב"ם ולרוב ההרכבה בזה המין - מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, כלומר, האדם הרבה יותר מורכב מבחינת ההתנהגות שלו, יותר קל לדעת מה יעשה זאב, או אריה, או ציפור, מאשר מה יעשה אדם, האדם הוא יותר מורכב, מפני שהוא המורכב האחרון, כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המידות. כלומר, תמצא שיש אנשים שאומרים, זה טוב, ואחרים אומרים זה רע. לא תקבל הסכמה על מאה אחוז בכל האנשים, כל האנשים לא יסכימו. אחד יגיד ככה, אחד יגיד ככה. כמו שלא תראה צורותיהם הנראות - שוות. כמו שראינו במסעי החברה, כמו שפרצופיהם שונים, ככה דעותיהם שונות. אמרו את זה על עם ישראל, אבל זה נכון גם על הגוים. ןעילת זה התחלף המזג, חלק מזה זה מסיבה כימית. כלומר, יש מרכבות כימית, כמו הורמונים, והתחלפות החומרים והתחלפו גם כן המקרים הנמשכים אחר הצורה. זהלא רק עניין הכימי, יש גם נפש, הנפש שונה. כי לכל צורה טבעית, קצת מקרים מיוחדים נמשכים אחריה. כלומר, מי שיש לו נפש מסוימת, אז הוא יפעל בצורה אחרת. בלתי המקרים הנמשכים אחר החומר. ואין כיוצא בזה שוני ההתחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי החיים, פעם כשהילדים שלי היו קטנים, אמרתי לאחד מהם שהאח שלי מתחתן, ואז יהיו להם ילדים דומים וזהים להם או משהו כזה. אז הילד הקטן אמר לי, אצל כלבים זה ככה, אצל בני אדם זה לא ככה. בני אדם הם לא לא זהים, אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם. שאתה תמצא שני אישים ממנו, ממין האדם, כאילו הם שני מינים, בכל מידה, עד שתמצא אכזריות, איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס, יש אנשים שכל כך כועסים, שהם יכולים לפגוע בילדים שלהם, לצערנו, אנחנו שומעים את זה מדי פעם באחד השולט, ואחר יחמול על הריגת כינה או תולעת אחת, וירך ליבו מזה. שני הדברים יוצרים בעיה. מצד אחד, הטבע שלו זה להתקבץ בחברה, שכולם יעבדו יחד, וכדי שזה יהיה בתפקיד זה, וזה בתפקיד אחר. אבל זה קשה, איך שמים אותם כולם ביחד, כאשר הדעות שונות והם לא מסכימים. כלומר, היה יותר קל לעשות כמו חברה של הדבורים. בכוורת כל אחד יודע מה שהוא צריך לעשות, וזהו, אבל כאן אחד יש לו דעות כאלה, ואחר דעות כאלה זה לא פשוט. מפני שטבעו נוטה, שיהיה נשאר זה החילוף, ותבעו צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קיבוצו אלא במנהיג בהכרח ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה ויחזוק פעולות ומדות ויעשום כולם על חק אחד תמיד עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקיבוץ:. כלומר, מה שקורה, זה שכל חברה, לא רק החברה היהודית, כל חברה צריך שיהיה לה הנהגה שקובעת גבולות, לכל אחד יכול שיהיה הדעות אל יש גבולות, מישהו שעובר עליהם, ימצא את עצמו בבית סוהר או משהו כזה, אף על פי שזה מאוד מתסכל, אתה רוצה להרוג את בנך הקטן, או שאתה לא רוצה להתגיס לצבא בגלל שאתה לא הורג אפילו כינה, או משהו כזה, אז אין מה לעשות, ככה אי אפשר להנהיג חברה, , כמובן כל חברה קובעת את האיזון שמתחייב בחברה הזאת. כמובן שנעדיף שמישהו שלא אכפת לו להרוג שהוא ילך לצבא ולא שיהיה גננת, כלומר, יש רצון ויש גם כן יתרון לחברה שיש את הדעות השונות, בגלל שיש תפקידים שונים, והתפקידים שונים מתאימים יותר לאנשים שונים, אז זה טוב שיש הרבה אנשים שזה יהיה השוחט, וזה יהיה גננת, ולאו דווקא שזה הולך ביחד. וזה בכל חברה וחברה, ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית היא אלוקית יש לה מבוא בענין הטבעי., כלומר, הוא מתלבש על הצורך הטבעי. כלומר, כל חברה חייבת חוקים. - טבעיים, כל אחד. גם עם ישראל צריך, והתורה, היא מתלבשת על זה, ואומרת אצלכם, וזה מה שמשה רבינו מבקש, אני רוצה להנהיג את העם הזה, ראה כי עמך האגוי הזה.לכן ראוי שההנהגה הכללית תשקף את המידות האלוקיות. מה עם היחידים? הרי גם הם צריכים להידמות לקדוש ברוך הוא, והלכת בדרכיו, ,אבל שם אין סיכוי שהיחיד ישלים את הכול וידמה לבורא בכל המידות. כלומר, כל אחד יש לו את הנטייה שלו, ולכן הוא ישים דגשים שונים, עד לגבול שנותנת ההנהגה המדינית, אבל הוא ישים דגש על מה שמתאים למורכבות שלו, גם הפיזית וגם הנפשית. אבל מה שקובע, זה להיות דומה למידות האלוקיות, ולא צד זה או צד זה של המידות האלוקיות, רק חברה יכולה לקיים את הכל זה חוק שמחייב את החברה, ולכן בישראל משה רבנו מבקש, תגיד לי, מה המידות, כדי שאני אוכל להנהיג את המדינה בצורה כזאת. המדינה יכולה לעשות איזון כללי של המידות, והוא רוצה לדעת מה האיזון האלוקי של המידות האלה. כלומר, נגיד, רחום, חנון, דברים כאלה, תשאל אפילו גוי הוא יגיד כן, רחום זה דבר חשוב, חנון זה חשוב, פוקד עון אבות, על בנים זה גם כן חשוב, השאלה, מה האיזון בין הדברים, מתי זה ומתי זה, מה שקובע זה העניין האלוקי בעם ישראל. כן, גם כן, אנחנו ראינו את, גם כן, בפרק כ"ז של חלק שלישי, בעמוד תס"ח, הוא אומר כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף. התורה מביאה לשני מעלות, המעלה אחת זה עניין של תיקון הנפש, כלומר, לדעת את האמיתות האלוקיות, והשני זה העניין של תיקון הגוף, וזה גם תיקון החברה. בסוף הפרק, בעמוד ת"ע, הוא אומר שלומדים את זה מהפסוק הנה ידעת אמרם 'ז"ל' בפרוש אמרו ית' "למען ייטב לך והארכת ימים" - אמרו "'למען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב 'והארכת ימים' - לעולם שכולו ארוך". כן אמרו הנה 'לטוב לנו כל הימים' הצד הרוחני העליון הכונה - הענין ההוא בעצמו - רצוני לומר להגיע אל 'עולם שכולו טוב וארוך'. והוא העמידה המתמדת ואמרו 'לחיותנו כהיום הזה' שזה חיי שעה הוא זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן אשר לא תשלם מסודרת אלא בקיבוץ המדיני - כמו שבארנו: כלומר, אם אתה רוצה שהחברה תונה על פי צדק, זה לא שיש מישהו שהוא עושה צדק. מה שקובע במקום מסוים זה הצדק שקובעת החברה., כמובן, חברה מורכבת מאנשים, אבל האדם הפרטי, גם אם הוא עשיר גדול הוא לא קונה מדינה. המדינה זה אנשים שנמצאים שם, זה נקבע לפי החברה, האם יש שם צדק או לא האם יש שם עושק או לא, זה עניין אשר לא תשלם מסודרת אלא בקיבוץ המדיני. זה לא כמו בדברים שהם רוחניים. בדברים רוחניים זה מיד. מישהו עושה מצווה, אז הוא עשה משהו טוב. הוא באופן אישי, גם אם התוצאות הן לא טובות בעולם הזה, אבל הוא עשה מה שהיה צריך לעשות. הוא לא ידע שזה יתקלקל, הוא עשה משהו טוב, ומזה נגרם משהו. דוגמה התורה צוותה לאכול מצה אז הוא אכל מצה ונחנק זה לא חלק מהשיקול, המצוה שהוא עשה באכילת מצה, הוא עשה בסדר. עכשיו, העניין הוא, גם כאן רואים את זה, בחלק שלישי בפרק נ"א, עמוד תקפ"ד הוא מדבר על כך שיש ארבעה דמויות, שהקדוש ברוך הוא היה איתן תמיד. כלומר, הוא לא עזב אותם אף פעם, והוא נודע בעולם כאלוהי אלה. כי אלו הארבעה, רצוני לומר, האבות ומשה רבינו, התבאר בהן מההתאחדות באלוהה, רצוני לומר, השגתו ואהבתו, ומה שהעיד עליו הכתוב. וכן השגחת האלוהה בהם ובזערם אחריהןג דולה. כלומר עם ישראל,. למה משה הוא אב לעם ישראל? בגלל שכל מי שמלמד את בן חברו תורה, כאילו ילדו. אז משה גם כן נחשב אחד מהאבות והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם, והרבות ממון, ומשתדלים במקנה וכבוד. כמה פסוקים אנחנו קוראים בתורה על חידושי תורה של האבות? עסקו במשא ומתן עם הגויים מסביב. היו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, והוא אצלי ראיה שהם, כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, ולבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם. ויראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל השם, והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, רצוני לומר בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל הש״י קרבה גדולה. כי תכלית כונתם כל ימי חייהם, להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו הם רצו לבנות אומה שתעבוד את השם. לכן הם צברו הון. לא כדי שהם יחיו חיי מותרות, אלא כדי שעם ישראל יהיה חזק. הנה התבאר לך כי כונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהיישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה. כלומר, העבודה הזאת הייתה עבודה. אז מה האמצעי ומה הוא התכלית? האבות ומשה רבנו, הצדיקים היחידים, הם התכלית או האומה היא התכלית? האומה היא התכלית. כלומר, בדרך כלל אומרים שחשוב שיהיה עם כמו עם ישראל, כדי שמתוך האומה יצמחו אנשים גדולים, גדולי תורה, גדולי חסד. זה לא כך, המטרה היא שתהיה אומה שלמה. כמובן, רוצים שברמה האישית, אנשים יגיעו, כמה שאפשר לרמה שהם יכולים להגיע בעבודת השם. אבל הרעיון הוא שתהיה אומה שלמה, אומה שתדע האלוה ותעבדיהו. והם ייסדו את זה. ולא היה רגע שזה לא היה. אני חושב שמאז אברהם אבינו, שהקב"ה אמר לו לך לך מארצך, ואעשך לגוי גדול, הוא ידע את זה, והוא העביר את זה ליצחק, שהעביר את זה ליעקב. הם לא עשו את הדברים סתם, היה להם יעד שהם ראו לנגד עינייהם, לבנות אומה שתדע את האלוה ותעבדיהו. גם בצד העיוני, וגם בעניין העבודה מה עושים, ולכן, מה בפרק נ"ד’, ראינו שיש את הפסוק בירמיהו, במה יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי שזה העניין של משה רבינו, כי אני, ה’ עושה חסד, משפט וצדקה זה האבות בארץ, זאת אומרת, מה זה הארץ? בארציות, כלומר, כאן בארץ, מה שכובש ארץ, בכל מקום, גם אצל הגויים, זה החברה. חברה שולטת, לא רק כובשת שולטת על הארץ. המידות הקובעות לא נקבעות על ידי יחידים, אלא הם בסוף מתקבלים, מישהו מחוקק את זה, אבל החברה צריכה לקבל את זה. זה החשוב. - אני זוכר שבמלחמת יום הכיפורים, הייתי, בישיבה שם, ככה, בתיכון, אז אמרו להגיד תפילה שהקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את כל לומדי תורה וגדולי התורה בארץ ישראל. זה מאד הפריע לי גם שם, העניין הוא שזה, יש גם אנשים, לא רק גדולי תורה ולומדי תורה, זה גם כל עמך בית ישראל, זאת הכוונה, ולכן צריך להיות את השלימות הזאת של האומה כולה, וההשלימות הזאת מורכבת, כלומר, זה מה שלוקח את המורכבות של כל אחד ואחד, כל אחד תורם את חלקו. תראה את זה. מ"ח בסוף, בחלק שלישי בעמוד תק"ס.. וטעם הנזירות מבואר מאד והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד הראשונים והאחרונים רבים ועצומים כל הרוגיו "וגם אלה ביין שגו וגומר. ובא מדין הנזירות מה שתראה מאיסור לא רק יין שמשכר נאסר אלא "כל אשר יצא מגפן היין" - להרחקה יתרה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך כי הנשמר ממנו נקרא קדוש והושם במדרגת כהן גדול בקדושה - עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאימו כמוהו כמו הכהן הגדול זאת הגדולה - מפני שפרש מן היין: יש כאן סתירה מיני ובי, בגלל שהוא אומר, ובא מדין הנזירות מה שתראה מאיסור "כל אשר יצא מגפן היין" - להרחקה יתרה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך. כלומר, הרעיון הוא שהוא יגיע, למצב נורמלי שהוא ישתה יין אבל במידה. אבל הוא ממשיך ואומר כי הנשמר ממנו נקרא קדוש, כמו כהן גדול בקדושה. אז יותר טוב שאותו אדם, ישאר נזיר, הוא נקרא קדוש, כמו הכהן גדול. אז למה הוא אומר שזה כדי שיחזרו למצב שישתו רק במידה? אבל הכוונה בפשטות שזה כמו שהגמרא אומרת, שיש פריצות למה התורה סמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עממו מן היין. כלומר חשוב שאדם אחד שרואה פריצות בחברה, אז הוא עושה לעצמו גבול. זה לא שהוא רואה את הפריצות חס ושלום בבית שלו. הוא בסדר, אשתו בסדר, כולם בסדר, אבל בגלל שהחברה זו יחידה אחת, כשהוא רואה שיש חלק מהחברה שהולכת יותר מדי לכיוון של פריצות, אז הוא בא להוסיף קדושה, כמו הכהן גדול, לא כולם צריכים להיות נזירים, כמו שכהן גדול יש אחד. אבל העניין הוא זה שיש את הנזירים שהם משקל נגד כדי למשוך את החברה לאמצע, ואם אין דבר כזה, אז החברה עצמה צריכה לדאוג זה עניין של חברה שהיא חברה מתוקנת, שיכולה לקבל את התורה. למה האבות באמת באו לפני משה רבינו? למה לא פתחה התורה במתן תורה? בגלל שהיה צריך להיות כלי לקבל את התורה. אי אפשר ללכת לפראי האדם שאנחנו נלחמים בהם בעזה, ולהגיד, הנה, יש לנו תורה בשבילכם. וגם לאנשים נורמטיביים, תגידו למישהו, אפילו חלק גדול מהאנשים, יגידו, אוקיי, שכנעת אותי, אני אהיה גר תושב, מוכן לקבל על עצמי שבע מצוות, אבל זה לא זה צריך עם שהוא יהיה כלי לקבל את התורה. לכן יש את אברהם יצחק ויעקב, ורק אחר כך יש את משה. לא הפוך. הקדוש ברוך הוא לפי המדרש, הציע את התורה לדור המבול, והם לא היו מוכנים לקבל את זה, כי לא היה כלי, צריך להיות כלי. הרמב״ם בחלק שלישי בסוף, עושה רצף בין המידות הטובות של האבות, לבין התורה שאנחנו מקבלים משמיים. והסיבה היא שזה נוח לנו לקבל את התורה. אנחנו חונכנו כבר מהזמן של האבות להיות כלי לקבל את התורה. אז לכן נחזור לפרק ט"ו. אצלנו, זה הפרק שלנו, אמרו שהנביאים שעולים על הסולם, הם יורדים להנהגת אנשי הארץ ולמודם, המטרה היא להביא את זה לארץ, לציבור הרחב, לחנך אותם במידות אשר בעבור זה כנה בירידה כמו שביארנו,