ביאור:מ"ג ויקרא כו ב
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ
[עריכה]את שבתותי תשמורו. סמך לעבודת כוכבים ששקול שבת כנגד עבודת כוכבים. וסמך לו ואת מקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת.
לא תעשו לכם אלילים. כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני אעבוד עבודת כוכבים, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבת, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, הזהיר כן הכתוב על המצות, לשון תורת כהנים (פרק ט ו): ופירושה, שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת, שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש, שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן. ויש גורסין "הזכיר [ס"א הזהיר] כאן", ואם הגירסא כך, רמזו שכל המצות בכלל השבת והמקדש, והמשכיל יבין:
ומקדשי תיראו. שיבא למקדש שלש רגלים ויתכן להיות טעם לא תעשו לכם אלילים בעבור שאמר עבדי הם ואחר שהם עבדי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים: את שבתותי תשמרו. שנות השמיטה: ומקדשי תיראו. שנת היובל. כי כן כתוב קדש תהיה לכם ולפי דעתי שהזכיר את שבתותי מטעם ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ולא בעבור שהזכיר להשתחוות עליה והטעם שתבואו בכל שבת להשתחות לפני ולא על אבן משכית רק מקדשי והנה הזכיר היום הנבחר כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי וגם הזכיר המקום הנבחר:
את שבתותי תשמורו וגו'. צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו' לומר כשם שע"ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה, גם עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות דכתיב (לעיל כ"ה ב') שבת לה' שמזהיר עליהם לשומרם, וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ה) לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, וכן אמר הכתוב (לקמן כ"ו ל"ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות, ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה לכפרת עון כאומרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפסוק מזמור לאסף עם כל זה על הכל יביא ה' במשפט כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה ביום המשפט הנורא כשיעמוד בעל הבית המקודש ויתבע האיש המגרש, ומה גם למה שאמר הנביא (הושע י"א) לא אבא בעיר ודרשו ז"ל (זוהר ח"א א':) נשבע הקדוש ברוך הוא כו' אנה יוליך את חרפתו ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו, והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו ומקדשי תיראו כי עונשו גדול, וישער מזה עונש השמיטה, לשומרה:
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. דרשו רז"ל בתורת כהנים הזהיר הכתוב על כל המצות. וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש המדרש הזה שבא הכתוב להזהיר על העבד הנמכר לעו"ג על ע"ז ושבת וגם מורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כלן. ויש גורסים הזהיר כאן, ואם הגרסא כך רמזו שכל המצות בכלל שבת והמקדש, והמשכיל יבין, עכ"ל. ובאור דבריו כי השבת והמקדש זכור ושמור, וידוע כי כל המצות שהן מצות עשה ומצות לא תעשה בכללם, וזה מבואר:
את שבתתי תשמרו. אף בימי השעבוד, אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחרות. ומקדשי תיראו. המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש, כאמרו "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יט, טז), ואמרו ז"ל (מגילה כט, א): אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (שבבבל).
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. אתקש מקדש לשמירת שבת לו' לך מה שמירת שבת לעולם שנא' אות היא לעולם אף מורה מקדש לעולם שאף בחורבנו אסור ליכנס בו:
את שבתותי תשמרו. הרי שכתב שמירה אחר השבת. שמור את יום השבת (דברים ה, יב) הרי שמירה לפניו, שצריך שמירה בין מלפניו ובין מלאחריו תוספת מחול על הקדש:
[מובא בפירושו לשמות פרק ט"ז פסוק כ"ג] שבתון שבת קדש. הקדים שבתון לשבת ואח"כ קדש. ובפ' ויקהל (להלן לה, ב) הקדים קדש לשבת יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'. לומר שמוסיפין מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שצריך שביתה קודם שבא עיקר הקדושה ולאחר שיצאה הקדושה. וכן במקום אחר נאמר את שבתותי תשמרו (ויקרא כו, ב) הקדים שבת לשמירה, ובמקום אחר הקדים שמירה לשבת דכתיב (להלן לא, יד) ושמרתם את השבת שצריך שמירה קודם השבת כההיא דתנן (שבת יא, א) לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. ושמירה שאחריו, שאסור ליהנות ממעשה שבת כגון לרחוץ במרחץ שנתחמם לצורך ישראל:
אֲנִי יְקֹוָק:
[עריכה]אני ה'. נאמן לשלם שכר:
וטעם אני ה'. ששבתי מכל מלאכה בשבת וכבודי דר במקדש על כן הזכיר מלת תיראו:
אני ה'. הנותן שכר בקיומו או המעניש העובר עליהם. וכל מקום שנאמר אני ה' הוא לחומר המצוה לגודל השכר או לגוזל העונש, ולכך סיימה פרשה זו אני ה' בשתי מצות הללו, שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצוה, הנה הדבור הזה לחזק מצותו בא, וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקיימה יש לו שכר גדול. וכן אמרו במדרש תנחומא בפרשת בראשית צא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר (בראשית מא) ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה, ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכל מצוה ומצוה שהזכיר בה אני ה' שכר עצום ועקב רב, וקל וחומר מבשר ודם, ולכך הזהיר שלמה ע"ה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך, הוא שאמר (קהלת ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים: