ביאור:מ"ג ויקרא יד לד
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן[עריכה]
וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש:
אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה[עריכה]
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה. יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל"ל בבתיכם, אע"פ שלפי פירש"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ"מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי"ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש"י צריך ביאור. והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז) מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחוזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.
[מובא בפירושו לפסוק ל"ה] ובא אשר לו הבית. דרשו רז"ל בפ"ק דיומא מי שמיוחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים או שאינו מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות העין, וזהו שאמר ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית: ובמדרש ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, והגיד לכהן זה ירמיה, כנגע נראה לי בבית זה צלם שהעמיד מנשה בהיכל:
ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם. כי עם כל ישראל ידבר. והיה ראוי, אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן, שיאמר דברו אל בני ישראל, אבל יקצר הכתוב במובן, או שידבר עמהם במקום כל ישראל. וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים, ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל, רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו', כי להם צוה מתחלה המשפטים האלה:
וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:[עריכה]
ונתתי נגע צרעת. (ויק"ר) בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת. לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל, כמו שפירשתי (לעיל יג מז):
ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה':
ונתתי. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו מה ביניכם לאומות העולם כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחלה ואח"כ בבתיהם שנאמר וינגע ה' את פרעה כו' אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחלה שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי מה חטאו העצים והאבנים אלא כדי שיראו ויקחו מוסר וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ורצה הקב"ה להגלותם הביא סנחריב על כל האומות כדי שיראו ישראל ויעשו תשובה שנאמר הכרת גוים וכו' כך הקב"ה מראה לאדם ומלקה ביתו תחלה אם חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקים שנאמר אחר כן ולצרעת הבגד ועדיין אם חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו שנאמר לבסוף איש כי יהיה זב וגם לוקה בג' מינין הללו לשאת ולספחת ולבהרת וזש"ה נכונו וללצים שפטים אמר הקב"ה עד שלא בראתיו תקנתי לו את אלו. משל לעבד רע שנמכר בשוק והלך אדם לקנותו והכיר בו שהוא רע ולקח עמו כבלים ומקל לרדותו בהם אם יסרח כיון שסרח אסרו בכבלים והכהו במקל:
כי תבואו וגו' ונתתי וגו'. וכי בשורה היא זו, ולא היה לו לומר אלא כי יהיה נגע בקירות בית אחוזתכם וגו' כדרך שהזכיר בנגעי בני אדם. ורז"ל הרגישו מזה ואמרו (ויק"ר פי"ז) כי לפי ששמעו הכנענים שישראל באים לארצם והטמינו כל וכו' ע"כ, וזה דרך דרש. ועל פי מה שאמרו במדרש (שם) וזה לשונם אמר ר' לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה וכו' בתחלה הנגעים באים על ביתו וכו' ע"כ יתבאר על נכון. והוא לצד שהקדים לומר נגעי בני אדם, והוא הפך האמור בבעל הרחמים, לזה אמר מה שהקדמתי נגעי בני אדם הוא לצד שעדיין לא באתם אל הארץ ואין בתים לנגוע בהם, אבל כי תבואו אל הארץ אז לא אתן הנגע באדם תחלה אלא ונתתי נגע בבית ארץ וגו' תחלה. וטעם שלא סדר הכתוב נגע הבית קודם, לצד שנגעי אדם ישנם תיכף ומיד מהדיבור ואילך נוהגים ונגעי הבית הוא כי יבואו, לזה הקדים הצריך תיכף ומיד. ואם תאמר אם כן היה לו להקדים נגעי בגדים לנגעי אדם ששניהם ישנם מיד ולהם ראוי להקדים כסדר מדת בעל הרחמים: ונראה כי בחר ה' לסדר נגעי בגדים בין נגעי אדם ונגעי בתים לצד שיש בהם דברים שהם שוים בהם לנגעי אדם ויש דברים ששוים לנגעי בתים, כי בשיעור הצרעת שוים לדין נגעי אדם בגריס ולא כצרעת הבתים שהוא בב' גריסין. ובגוונים שוים לנגעי בתים ירקרק או אדמדם ולא בגוון לבן כנגע אדם: עוד נראה בהעיר למה סדר הכתוב דיני נגעי הבגד קודם שהשלים כל דיני נגעי בני אדם טומאתו וטהרתו, שהיה לו להמתין עד שיגמור כל משפט צרעת אדם ואחר כך יסדר משפט הבגדים, ואין לומר שנתכוין הכתוב לסדר דיני הטומאה בפני עצמן ודיני טהרתם בפני עצמם, שאם כן למה לא שפט כן גם בצרעת הבית שהיה לו גם כן להקדים טומאת נגע הבית קודם משפט טהרת נגעי אדם ובגדיו. אלא ודאי שהראה הכתוב בזה שהקדים נגע הבגד קודם לנגע אדם וקודם אומרו זאת תהיה תורת המצורע שבו רמז סימן עון הצרעת כי פיו ענה בו כמו שפירשנו בתחלת הפרשה כתב נגעי בגדים וכוונתו הוא לומר שהבגדים לוקים תחלה, ומה שהתחיל בדין הבאת הנגע באדם ולא התחיל בבגדים, בזה נתחכם הכתוב לחזק הדברים שנגעי הבגדים גם כן באים בחטא האדם כמו נגעי אדם, ולזה התחיל בנגעי אדם וסמוך להם אמר נגעי בגדים ואמר אחר שניהם זאת תהיה תורת המצורע תורתו של מוציא שם רע הראת לדעת כי גם על נגעי בגדים חוזרים הדברים מה שלא היה מובן כן אם היה מסדר נגעי בגדים והבן: עוד נראה שחש הכתוב להקדים נגע הבגד ואחר כך נגעי אדם, שאז הייתי אומר כי נגע הבגד בא על עון קל ונגע אדם בא על עון חמור ולא על עון עצמו שיתחייב לבא נגע על האדם בא על הבגדים לצד הרחמים, ולזה הקדים הכתוב ואמר נגעי אדם לומר כי גם צרעת הצריכה לבא לאדם בעל הרחמים מביאה בבגדים אולי ישוב ורפא לו מבוא עליו. ועדיין אני אומר דלמא על עון חמור באים נגעי אדם ועל עון קל באים נגעי בגדים והתורה סידרה החמור תחלה שהם נגעי אדם ואחר כך הקל שהם נגעי בגדים, אם כן היה לו לסדר משפט הבגדים אחר משפט אדם וטהרתם וכמו שכתבתי למעלה והבן:
וי"א שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע"ז ע"כ הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם. ובזה נ"ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע"ז (ילק"ש מצורע תקסג) ודרש כל פר' זו על בהמ"ק שנחרב בעבור הע"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע"ז וע"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם. ואין להקשות על טעם זה, א"כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון. תשובה לדבר שגם בביעור ע"ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ"ש (איכה ד יא) כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה"ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש"י שלא זכר כ"א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע"כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז.
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק מ"ז] ותדע ותשכיל כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים, שהם כסוי לאדם זה לפנים מזה. מכסה ראשון הוא, עורו לבשרו. למעלה מעורו, בגדיו שהם כסוי לעורו. למעלה מהם, ביתו כי הוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. ומי שהוסר מעליו כל מכסה נקרא פרוע ומגולה לכך נאמר (שמות לב כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא ודרשו רז"ל (ילקו"ש מצורע יד תקסג) שנלקו בצרעת שנאמר בו וראשו יהיה פרוע, (ויקרא יג מה) ע"כ הזכיר תחילה נגעי עורו ואחר כך נגעי בגדיו ואח"כ נגעי בתים להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. וכן דעת המדרש שמביא הילקו"ש בפסוק ראשו יהיה פרוע. על דרך ויגל את מסך יהודה (ישעיה כב ח) על חורבן בהמ"ק כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל. אמנם לדעת רז"ל (ויק"ר יז ד) הסדר הפוך כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו לא חזר בו מביא גם על בגדיו לא חזר בו מביא גם על גופו כו'. ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף לפי שהקב"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה כמו שאמר לפרעה (שמות ד כג) הנה אנכי הורג בנך בכורך וכמו שפירש רש"י שם, כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא.
[מובא בפירושו לפסוק ל"ז] והנה הנגע בקירות הבית. עד כאן הזכיר עשרה נגעים, ששה בגופו של אדם, והם שאת ספחת בהרת שחין נתק מריטת הראש. ארבעה חוץ לגופו, בבגד צמר בבגד פשתים בכל כלי עור בקירות הבית: ותמצא הפרשיות מסודרות בסדר הזה והיו הנגעים עשרה כנגד עשרת הדברות, בזמן שהיו ישראל מקיימין התורה והמצות בארץ היו נצולין מהן ואם לאו היו לוקין בהן:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק ב'] אדם כי יהיה בעור בשרו. כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם אלא המדרש של חכמים וחקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק מ"ז] והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. (...) ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים:
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק מ"ז] והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשנות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים, בכונה או שלא בכונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האמן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א): בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפרות שביעית סוף מוכר את מטלטליו. לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו). ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים", ובכחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים", כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה. וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו, אשר בו הוא "רב חסד ואמת" (שמות לד, ו) ובהם "עושה צדקה ומשפט", ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו. הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים, והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא, כאמרו "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה, בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמי בכל פעלותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו, או להתקומם עליו, יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי, כאמרו "כי לא אצדיק רשע" (שמות כג, ז). וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו, הנה יתייסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו, כאמרו "ויגל אזנם למוסר" (איוב לו, י). אמנם הנרדמים אשר לא התעוררו כלל לדעת דבר מזה, והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגורמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם, כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד, כי בהם תשלם כוונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית, כאמרו "בך בחר ה' אלהיך, להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו), וזה מפני שתקוות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקבל בכולה מהאבות, כאמרו "נודע ביהודה אלהים וגו' בישראל גדול שמו" (תהלים עו, ב), כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני "והמצוה" והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כד, יב). והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין, כאמרו "אם שמוע תשמע.. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שם טו, כו). ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים, אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים ולא בתיהם מטמאים בנגעים, כמו שקבלו הם ז"ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים, עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם.
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק נ"ח] ודע כי הנגעים היו אות ומופת על החטא, שכן דרשו רבותינו ז"ל משל למה הדבר דומה לעבד רע שהיה נמכר, כשבא רבו לקנותו היה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים שאם סרח רודה אותו בהן כיון שסרח הביא אותן כבלים וכבלו, כך הקב"ה היה גלוי וידוע לפניו שהאדם עתיד לחטוא והתקין יסורין הללו שאם חטא יהא רודה אותו בהן. וכך היו הנגעים באים, האבנים היו לוקין תחלה זהו שכתוב (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, עשה תשובה מוטב, ואם לאו מלקהו בבגדיו שנאמר (שם י"ג) והבגד כי יהיה בו נצע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בגופו, וכיצד בגופו, מעט מעט, מתחיל ממריטת ראשו שנאמר (שם) ואיש כי ימרט ראשו ועדיין יש במריטת ראשו ספק לטמא ספק לטהר, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקהו בשחין שנאמר אדם כי יהיה בו בעורו שחין, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בנגעים קשים, שאת וספחת ובהרת. וכך דרשו רבותינו ז"ל במדרש רות, אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב, לקה תחלה בממונו ואחר כך בבניו ובני ביתו ואחר כך בגופו. וכן במצרים תחלה בממונם שנאמר (תהלים קה) ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם, ואחר כך (שם עח) ויך כל בכור במצרים. ואף בנגעים כן, תחלה באין על ביתו חזר בו הרי הן טעונין חליצה שנאמר (ויקרא יד) וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, ואם לאו טעונין נתיצה שנאמר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ואחר כך באין על בגדיו, חזר בו מוטב ואם לאו טעונין קריעה שנאמר (שם יג) וקרע אותו מן הבגד, ואם לאו טעונין שרפה שנאמר (שם) ושרף את הבגד, ואחר כך באין על גופו חזר בו מוטב ואם לאו (שם) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. עד כאן במדרש: והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול, ולא היה הענין בחוצה לארץ כי אם בארץ ישראל, כי כשיקרה לאחד מישראל חטא ועון היה מתראה הנגע בביתו או בבגדו או בגופו להעיד עליו כי יש בידו עון, כענין שכתוב (תהלים פט) ובנגעים עונם, וכדי שישוב בתשובה ויטהר ויתלבן מעונו, והוא שרמז על זה גם כן (ויקרא יג) כלו הפך לבן טהור הוא, כלומר מן הנגע ומן העון, ועל זה אמר הכתוב (שם יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וזהו שכתוב עוד (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, להורות שאין הענין נוהג אלא בנחלת ה', לא בארץ העמים שהיא חול ולא בירושלים שהיא בית ה' מיוחד לשבתו ולא נתחלקה לשבטים, אלא בארץ הנקראת אחזת ה' שנתחלקה לשבטים, היא הארץ הקדושה והנבחרת הנקראת ארץ אחוזה, אשרי מי שיזכה לראותה בבנינה, הקב"ה יזכנו להיות מן היושבים בצלה שהיא מכוונת כנגד בית המקדש של מעלה, שעליה אמר דוד ע"ה (תהלים סה ה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ז] וראה וגו' בקירות הבית וגו'. פרשה זו רמזה מפעלות ה' בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם. ואמרו בזוהר (ח"א קפ"ז) כי הקב"ה נותן הנפש בגוף האדם מצלחת מה טוב ואם לאו הוא עוקרו משם וחוזר ושותלה במקום אחר. והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרז"ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו', ואמר כי כשיראה הקב"ה כי הנגע בקירות הבית פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית והוא מה שרמז באומרם שקערורות תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות ואות הא' נבלעת במבטא וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור, ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז"ל (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן, גם אמר אדמדמת רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן. יצו ה' לסגור הבית פי' שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו':