ביאור:מ"ג דברים יד כג
וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם
[עריכה]ואכלת וגו'. זה מעשר שני שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים שנאמר (במדבר יח) כי תקחו מאת בני ישראל וגו' ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום שנאמר (שם יח) ואכלתם אותו בכל מקום על כרחך זה מעשר אחר הוא:
מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק כ"ב] (...) ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר, מעשר דגנך ותירשך ויצהרך. וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו', וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה', כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה: וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ, אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה'. וכלשון הזה כתב רש"י (שם), מזרע הארץ דגן, ופרי העץ תירוש ויצהר. ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר, אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש, אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר: ופירוש דגן בלשון הקדש, חמשת המינין הידועין בתבואה, ופירוש תירוש, היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהר, השמן אשר בהן. ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות, ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות. אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו.) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) ]:
מעשר דגנך תירושך ויצהרך. אם אתה מעשר כראוי הרי הוא דגנך תירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא' לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד בא וראה כמה גדול כחן של מעשרות שבכל התורה כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו' ודרשו רבותינו ז"ל מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די:
מעשר דגנך תירושך. אם אתה מעשר דגנך, אם לאו דגני, אם אתה מעשר תירושך, ואם לאו תירושי, שנאמר (הושע ב) לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו.
ובכורות בקרך. יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כאשר פירשתי:
ובכורות בקרך. לא שיאכלם ישראל שהרי הבכור נאכל לכהנים:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] וטעם וצרת הכסף בידך. עם הלוי ידבר וכן ובכורות בקרך עם הכהן ידבר
ודע כי הבכור יש בו קדושה לעולם, ואפילו בזמן הזה בחוצה לארץ קדושה יש בו, ואינו נגזז ולא נעבד ואסור לאכלו אלא במומו. וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בכור בהמה טהורה אין מצותו נוהגת אלא בארץ ישראל. וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו ואמר דאפילו רבי עקיבא שהיה סובר כן לא אמר אלא לענין שאינו קרב, אבל בודאי קדושת בכור יש לו אפילו בזמן הזה בחוצה לארץ ואין להתיר לאכלו אלא א"כ יש בו מום. והראיה ממה שאמרו בסנהדרין, אמר ליה ר' חייא לרב בר אחתיה נחית לבבל יורה יורה, יתיר בכורות אל יתיר, והנה בבל חוצה לארץ היא. ועוד בפרק פסולי המוקדשין, ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, אמר למאי ניחוש ליה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו. וידוע כי רב אשי בבבל הוה, וזה ראיה שהבכור הוא נוהג בחוצה לארץ להאכל במומו. ועוד במסכת ביצה פרק אין צדין בענין ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא והוה חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר, אמר ליה היכי הוה עובדא, א"ל הוה שדין שערי בהך גיסא בהדי דקא עייל רישא בזעיה הוצא לשפותיה. וזה ראיה שרבותינו שבבבל היו מדקדקין הרבה בענין הבכור בקדושתו ובמום עובר, ולא היו עושין כן אלא מתוך שיש בו קדושה ואפילו בחוצה לארץ:
[מובא בפירושו לפרק ט"ו פסוק כ'] שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו יכול יהא פסול משעברה שנתו כבר הוקש למעשר שנאמר (לעיל יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור אינו נפסל אלא שמצוה תוך שנתו:
[מובא בפירושו לפרק ט"ו פסוק כ'] שנה בשנה, לא שיהיה אסור לאכלו אחר שנתו, שהרי הוקש למעשר שני שנאמר (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך, והוא אינו נפסל משנה לחברתה, אלא שמצוה לאכלו תוך שנתו.
לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:
[עריכה]למען תלמד ליראה. כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם:
למען תלמד. הטעם כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך וטעם שנית להיות למען תלמד כטעם עגלה מלומדה והטעם רגילות והוא הישר בעיני:
למען תלמד ליראה. כי תמצא שם הכהנים והלוים מורי התורה וילמדו אותך העבודה והיראה.
למען תלמד ליראה. כי במקום הנבחר למקדש, יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות.
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק ט"ז] למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיה ב) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים יד) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע.