ביאור:מ"ג דברים יד ז
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה[עריכה]
השסועה. (נדה כד) בריה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות אמרו רבותינו למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה שלא נאמרו בת"כ:
השסועה. דרשו רז"ל במסכת חולין, בריה היא ויש לה שני גבין ושתי שדראות, והיא מעלת גרה. ולמה נשנו הבהמות כאן שהרי כבר אמורות בתורת כהנים בסדר ויהי ביום השמיני, לא נשנו אלא בשביל השסועה, וכן העופות לא נשנו אלא בשביל הראה, שבתורת כהנים לא הזכיר לא השסועה ולא הראה, ושם הזכיר (ויקרא יא) דאה, וראה ודאה הכל אחד, ולמה נקראה שמה ראה שהיא רואה ביותר, עומדת כאן ורואה נבלה בארץ ישראל, וכן איה ודיה אחת היא, ומפני שיש לה שני שמות כתב את הכל שלא יהיו מקצתן אוכלין זו ששמה איה ומקצתן אוכלין זו ששמה דיה. ומה שפרט בעופות הטמאים, לפי שגלוי וידוע לפניו שהעופות טהורים מרובים מן הטמאים, לכך כתב את הטמאין ופרט את המועט, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה. ונקרא שלך על שם ששולה דגים מן הים, ודוכיפת הודו כפות, על שם שכרבלתו כפולה, והוא תרנגול הבר:
אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:[עריכה]
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"א פסוק ד'] ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכיות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו. ודרשו רז"ל את הגמל זו מלכות בבל, שנאמר (תהלים קלז) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו יון שבטלה התורה מפי הנביאים, שנאמר (עמוס ח) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים. ואת הארנבת זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד, וכן שם אשת תלמי הארנבת שמה. ואת החזיר. זו מלכות גלות הרביעי, שנאמר (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער. אבל במשנה תורה בסדר ראה הזכיר שלשתן בפסוק אחד הוא שכתוב (דברים יד) את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה וגו', והזכיר הרביעי בפסוק מפני עצמו, הוא שכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, והיה זה לרמוז כי השלש גליות אע"פ שהיו זמניהם חלוקים היו כאלו הם מחוברים לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות ארוך בפני עצמו ושקול כנגד כולם,
טמאים הם לכם. וסמיך ליה ואת החזיר. לומר שאסור לגדל חזירים.