ביאור:מ"ג דברים ז טז
וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
[עריכה]והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז, ולכך אמר ואכלת את כל העמים, שתכריתם, כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט), כי אכל את יעקב (תהלים עט ז) ואכלוהו ויכלוהו (ירמיה י כה), וכן רבים.
ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך:
ואכלת את כל העמים. תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר יד) כי לחמנו הם:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן. והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש (תהלים קיז א,ב) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם (במדבר יד ט) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.
[מובא בפירושו לבראשית פרק ט' פסוק ב'] ומוראכם וחתכם וגו'. אע"פ שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו'. מ"מ הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה' עשתה זאת כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים סד"א שגם הריגת אדם הותרה ת"ל ואך את דמכם לנפשותיכם וגו'. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז טז) ואכלת את כל העמים וכתיב (במדבר יד ט) כי לחמנו הם כי אתם קרוין אדם ולא האומות.
ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה' אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים,
אשר ה' אלהיך נותן לך. דרשו רז"ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז"ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כה) וחשב עם קונהו:
לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם
[עריכה]ואמר לא תחוס עינך עליהם, כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט:
ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך:
ואומרו לא תחוס עיניך וגו', על דרך אומרו (משלי י"ב) ורחמי רשעים אכזרי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה, ואולי שהוצרך להזהיר לא תחוס, לפי שבירך ה' את ישראל בבנים ואמרו ז"ל (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה' לנגדיות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים,
וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ:
[עריכה]ואולי שהוצרך להזהיר לא תחוס, לפי שבירך ה' את ישראל בבנים ואמרו ז"ל (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה' לנגדיות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים, וגמר אומר ולא תעבוד וגו' להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש ע"ז, והוא אומרו כי מוקש הוא לך, פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס:
לא תחוס עינך עליהם ובזה האופן ולא תעבד את אלהיהם. כי תחוס יחטיאוך בלי ספק, כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש, שיפתוך: לעבוד את אלהיהם.
כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם: