ביאור:מ"ג בראשית יד כא
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ[עריכה]
תן לי הנפש. (הגופים מן) השבי שלי שהצלת החזר לי הגופים לבדם:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] ואת העם. השבויים מבני סדום, ואת אלה בקש מלך סדום מאברהם באמרו: "תן לי הנפש" (פסוק כא).
וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:[עריכה]
תן לי הנפש והרכוש וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך הלא לקוח הוא אצלו ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאומרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש: אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו ז"ל בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ו וזה לשונם תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו, ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השיירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם לאמצע, פירוש כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש"י. ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל ע"כ. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו, וכשהלך אברהם להציל הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל אינו מועיל וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה שכן אמרו במדרש וז"ל (ב"ר פמ"ג) ויצא מלך סדום וגו' התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת ואני ירדתי לחמר וניצלתי ע"כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת: ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו', פירוש אני כפי סברתי לאמצע הצלת כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפילו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך, לזה, כדי שלא נכנס במחלוקת נסכימה יחד לפשר, אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה כי מושלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו אבל במציאות שלפנינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך אינן יכולין להציל כזה שכבר בטלו במיעוטן ונתייאשו ודאי ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפי' לעצמי אני מציל אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר לעצמי וכו', וכן הוא מבואר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך יכול הייתי להציל אין טענתו טענה וכן פסקו רמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"ב) והרא"ש: ותמצא שרמזו ענין [זה] רז"ל במתק לשונם באומרם מכשכש בזנבו, פירוש שאחר שרואה עצמו שניטל ראשו עדיין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וד' מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הד' מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל, הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל ולזה נתן מעשר מכל שהגם שיוותר למלך סדום אדם רשאי בשלו לא במעשר שהוא של גבוה:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] ויתן לו מעשר מכל. אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל, אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן, ומלך סדום יצא לקראת אברהם אל עמק שוה לכבדו, והלך עמו עד שלם שהוציא מלכי צדק לחם ויין לעם אשר ברגליו, ולא בקש מלך סדום ממנו דבר, אבל כאשר ראה נדיבת לבו וצדקתו שנתן המעשר, אז בקש גם הוא הנפש בדרך צדקה, ואברהם בטח באלהיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד ולא רצה לקחת ממנו דבר, והשיב לו כל רכוש סדום שהוא שלו וכל רכוש עמורה להשיב אותו לבעליו, כי בכל בקש ממנו הנפש ובכל היתה טענתו, שלא יאמרו הם העשירו את אברם. ושאר המקומות הנזכרים לפי חרב הכו אותם, ולא לקחו מערי המלכים רק רכוש סדום ועמורה, כי בעבור שאבדו מלכיהם נשארו עזובות עריהם. ויתכן שיהיה זה מה שאמר "אם מחוט ועד שרוך" ישאר בידי מכל הרכוש הבא אלי מכולכם, "ואם אקח מכל אשר לך" ברכושך שנתת אתה לי:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] עוד ירצה הכתוב להודיע טעם אשר ממנו עלה על דעת מלך סדום לומר לאברהם והרכוש קח לך ולא שאל הכל, לזה אמר ויצא מלך סדום לקראתו ואחר צאתו יצא מלך שלם וכו' ונתן לו אברהם מעשר מכל, מזה הרגיש מלך סדום, כי הרי זה מגיד כי קנייניו הם שאין אדם מעשר ממה שאינו שלו, לזה שאל ממנו הנפש והרכוש אסכים לדעתך שתקחם לך, והוא אומרו קח לך והרי זה מגיד כי עוד היה לו טענה להחזיק בכל, וכדי שלא יכנס עמו במחלוקת פשר ואמר (פסוק כא) תן לי הנפש והרכוש לא ארד עמך לדין אלא הריני מסכים שתקחנו, ועיין טעם הדבר בפירוש פסוק תן לי הנפש: