ביאור:מ"ג בראשית ז כג
וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
[עריכה]וימח. לשון ויפעל הוא ואינו לשון ויפעל והוא מגזרת ויפן ויבן. כל תיבה שסופה ה"א כגון בנה מחה קנה כשהוא נותן וא"ו יו"ד בראשה נקוד בחירק תחת היו"ד:
וימחו מן הארץ. נמחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו. והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ:
וימחו מן הארץ. פירשו הכפל, לומר כי נשכח זכרם שאין להם זרע. ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל, אולי מפני העופות ומקצת השרץ, לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו: ויתכן שיהא שיעור הכתוב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמוחו מן הארץ, לא נשאר רק נח. ורבותינו דרשו: (סנהדרין קח.) וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ, מן העולם הבא. עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים. וכבר רמזתי סודה (לעיל א כו, ו יג):
וימח את כל היקום. פירוש מלבד הגויעה הרמוזה בפסוק שלפני זה גם נמחה כל מה שהיה עומד מהם (סנהדרין קח:) באמצעות רבוי המים חם וקר ונמחה כל הויתן ונעשו כמים והיו כלא היו בעולם, ובזה נשכיל דברי רבותינו ז"ל (ברכות סא:) וזה לשונם א"ר אמי (תהלים קיט) אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות דכתיב מאדם עד בהמה וגו' ע"כ. וקשה והלא מקרא מלא דבר הכתוב הקודם לזה ויגוע כל בשר הרומש וגו' וכל האדם הרי שאחר שסדר כל הנבראים זכר גויעת האדם. ולדברינו יכוין לומר על פרט צורת הגוי' כי הגוף נברא אחר (כן) [כל] וכשמחה ה' לכל היקום גולם צורתו היה ראשון וכמו שכתבנו. ודייק גם כן תיבת צרתני שחוזר על הגוף דכתיב וייצר ה' וגו' עפר מן האדמה. אבל בענין הגויעה שהיא יציאת הנפש מהגוף לא היה כן כי לא יצתה נפשו של אדם אלא (קודם) [מאוחר] לכל כמובן מהכתוב:
וימח את כל היקום. זה כלל גדול לכל בעלי חיים שנמחו באותם המים הרותחין, וימחו מן הארץ, הם נמחו מן הארץ וכחותם מן השמים. וכבר ידעת כי כל הכחות יש להם מנוי ופעולה בשפלים, וכיון שנמחו מפעולת הארץ הרי שנתבטלה למעלה הכח והמנוי שלהם. ואין הכוונה שיתבטלו במבול הכחות העליונים אלא שפסק השפע שלהם שלא השפיעו למטה, גם לא קבלו שפע מלמעלה מן הקו האמצעי המשפיע לכל מושפע. וכיון שפסקו כל היונקים שפע, לא נשאר בזמן המבול בשום כח שבעולם שפע כי אם בקו האמצעי לבדו, והוא שאמר דוד ע" (תהלים כט) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. ומלת ישב במקום הזה כמו נשאר, כלומר הוא לבדו, וכמוהו (תהלים ט) וה' לעולם ישב. וזהו מאמר רבותינו ז"ל שלא היה המבול על ארץ ישראל, כלומר שלא ירד הגשם עליה מן השמים, והנה זה לכבוד הארץ ולמעלתה שלא נפתחו עליה ארבות השמים ולא נבקעו תחתיה מעינות תהום רבה כי היא קו האמצעי של מטה כנגד קו האמצעי של מעלה, והבן זה: ובמדרש וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ לעולם הבא. ירמוז המדרש הזה על הארץ הנזכרת בפסוק בראשית. וכבר הזכרתיו שם:
וימח את כל היקום. של בעלי חיים, לא עשבים וצמחים, כמו שבאר באמרו "מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים".
[מובא בפירושו לפסוק י"א] נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו. היה ראוי שיאמר ביום הזה נפתחו ארבות השמים ונבקעו כל מעינות תהום, כי היה לו להקדים מים עליוני למים התחתונים. ויתכן לומר כי לפי שהענין קללה ופורענות לא רצה להקדימן. ומצינו שהקדימן הכתוב בברכה הוא שאמר (בראשית מט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וכן הזכיר משה ע"ה (דברים לג) ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. ומן הענין הזה היה שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר הש"י בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כה משפטה שתכנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום. אבל בהצלה ורחמים הזכיר את הש"י, הוא שכתוב ויסגר ה' בעדו, וכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ. וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם (בראשית ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה' יתברך בקללתם. אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם הזכיר בהם את השם יתברך, הוא שכתוב (שם) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם: ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כן אמר ויהי המבול, וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב, וגשמי ברכה יהיו ואם אין יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר וכל האדם, כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו:
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם
[עריכה]וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. אחר שאמר ויגוע כל בשר, ואמר: מכל אשר בחרבה מתו, הוסיף לאמר: וימח, שנמחו הגופות ויהיו למים, כענין ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג), כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (סנהדרין קח:). אבל אם כן יהיו הדגים מתים. ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא) מכל אשר בחרבה, ולא דגים שבים, ויש אומרים אף הן בכלל נאספין אלא שברחו לאוקינוס. ומכל מקום ניצולו הדגים. ושני הדעות האלו אפשריים, כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים, ויחממו עליוני הים בלבד, והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם, או כדברי יש אומרים שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים, וניצולין מהם שם. ואפילו אם ימותו כלם, הנה מרבית הדגה באוקינוס היא, ושם לא ירד מבול, כמו שנאמר (לעיל פסוק יב) ויהי הגשם על הארץ, ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול, כי מן הים היו יוצאים כל הימים, ושם הם שבים ללכת. ועל הכלל ניצולו הדגים, שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע, ונאמר בברית (להלן ט ט י) הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה, ולא הזכיר דגי הים:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] אשר בחרבה. ולא דגים שבים (סנהדרין קח):
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים. נצולו הדגים מפני שברחו לים אוקינוס והמבול לא היה בים רק על הארץ, הוא שכתוב ויהי הגשם על הארץ:
וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ
[עריכה]וימחו מן הארץ. שם ושאר ונין ונכד.
וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:
[עריכה]אך נח. לבד נח זהו פשוטו ומדרש אגדה (ב"ר) גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. וי"א שאיחר מזונות לארי והכישו ועליו נאמר (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם:
וישאר אך נח. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, לומר שאף עוג נשאר. אך נח. בגימטריא עוג:
וישאר אך נח. נמצא בשם ר' יהודה חסיד מכאן רמז לעוג שפלט מן המבול. א"ך נ"ח עולה בגימטריא עוג: