ביאור:מ"ג בראשית ז טז
וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים[עריכה]
והבאים זכר ונקבה. טעמו הבאים בתיבה:
וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן, ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה:
וַיִּסְגֹּר יְקֹוָק בַּעֲדוֹ:[עריכה]
ויסגור ה' בעדו. הגין עליו שלא שברוה הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם ופשוטו של מקרא סגר כנגדו מן המים וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא. (בראשית כ) בעד כל רחם. בעדך ובעד בניך. (איוב ב) עור בעד עור. (תהלים ג) מגן בעדי. (ש"א יב) התפלל בעד עבדיך. כנגד עבדיך:
וטעם ויסגור יי' בעדו. הוא לשבח שהסגירה בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה ובעת אחרת לגנאי יסגור על איש. ויסך אלוה בעדו. והעד ראש הפסוק. והנה סגר הפתח והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום כי מיד היו כלם מתים
[מובא בפירושו לפסוק י"א] נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו. היה ראוי שיאמר ביום הזה נפתחו ארבות השמים ונבקעו כל מעינות תהום, כי היה לו להקדים מים עליוני למים התחתונים. ויתכן לומר כי לפי שהענין קללה ופורענות לא רצה להקדימן. ומצינו שהקדימן הכתוב בברכה הוא שאמר (בראשית מט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וכן הזכיר משה ע"ה (דברים לג) ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. ומן הענין הזה היה שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר הש"י בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כה משפטה שתכנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום. אבל בהצלה ורחמים הזכיר את הש"י, הוא שכתוב ויסגר ה' בעדו, וכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ. וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם (בראשית ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה' יתברך בקללתם. אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם הזכיר בהם את השם יתברך, הוא שכתוב (שם) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם: ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כן אמר ויהי המבול, וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב, וגשמי ברכה יהיו ואם אין יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר וכל האדם, כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו:
וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן, ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה: ודעת רבי אברהם, כי: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז), לא נכנסו בתוכה, אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני, כי ביתו קרוב אל התיבה היה. וטעם מפני מי המבול, מפחד מי המבול. ולשבעת הימים היה מי המבול, ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר. ואין דבריו נכונים: ויתכן כי: ויעש נח ככל אשר צוהו ה' ונח בן שש מאות שנה, והפסוקים עד: בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו), אינם מספרים מעשה, אבל: ויעש נח ככל אשר צוהו, יכלול הענין כולו. יאמר, שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל הענין דבר, עשה התיבה ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר צוהו אלהים. ואחר כן (מפסוק י והלאה) ספר במעשה: ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות, וגמר הענין: