ביאור:מ"ג בראשית ב טו
וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם[עריכה]
ויקח. לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס (ב"ר):
[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו מהותן של" וכו'] ([הרחב דבר] (...) והנה פירש"י בשם מ"ר ויקח לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס. והפתוי היה בשביל שמקודם לזה היה אך מתענג על ה' ונהנה מזיו השכינה ולא נצרך לאכול ולא לעבודה. פתהו להגיע לזה האופן של תכלית היצירה של אדם המעלה שישמש מכ"מ בחושיו. ויהי עובד: [עד כאן הרחב דבר]):
וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן[עריכה]
ויקח ה' וגו'. תחלה כתיב שנטע המקום גן בעדן וישם שם את האדם אשר יצר ואח"כ סיפר הכתוב שהצמיח הרבה אילנות וענין הנהרות. וחזר וסיפר שלקח ה' את האדם והניחו בג"ע לעבדה ולשמרה ולא עירב שני עסקי האדם שם בג"ע יחד. לאמר וישם שם את האדם אשר יצר ויניחהו שם לעבדה.[ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו מהותן של" וכו']
בגן. לשון זכר ונקבה. וכן חבורו גנים גנות
לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:[עריכה]
ובבראשית רבה (טז ה) דבר אחר, לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו. רמזו כי הקרבנות יצמיחו ויגדלו בעץ החיים ועץ הדעת וכל עצי גן עדן, והם העבודה והשמירה בהם:
וטעם לעבדה. להשקות הגן ולשמרה. מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו. ויש אומרים כי כן פירושו לעבוד מצותו והמצוה לא תעבד:
ויקח וגו'. לעבדה ולשמרה. משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר והאמת יכחיש זה כי למה יהיה צריך לשומרה אם מהגנבים זה הבאי היא ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה: אכן יש לך לדעת כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות, וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם, גם שמירה מדברים המפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן אשר היא היום אדמת הנפשות לבד כי הגופות נגשמו גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה. הגשמה המיוחדת לה היא עסק התורה כמו שאמר הכתוב (דברים לב) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, והזרעים הם מצות עשה אשר יעשה אותם האדם כרמוז בדברי הנביא (הושע י) זרעו לכם וגומר, והגם שלא נזכר בדברי הנביא אלא הצדקה, לא על פרט הצדקה לבד הוא אומר אלא על כל פרטי הצדקות הוא אומר, וכן הובא בדבריהם ז"ל (מדרש תהלים קיד) שכל מצות שיעשה האדם הקב"ה זורעה וכו', והעבודה היא התעסקות גדול והסתכלות נמרץ בתורה שהוא עיקר מצוותה, והשמירה גם כן לבל יפרוץ גדריה ולבל יפסיד צמחיה, והיא שמירת מצות לא תעשה אשר צריך האדם לשמור לבל עבור עליהם כי הם המפסידים כל דבר טוב. והוא אומרם ז"ל (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה, והגם שאמרו ואין עבירה מכבה תורה, אין כוונתם לומר שמעשה הרע לא יפסיד התורה כל עיקר, אלא לומר שאין כח בעבירה אחת לכבות התורה ולעולם כי ירבה להשחית תשחת תורתו וידעך נרה ותהפך שלייתו על פניו רחמנא ליצלן: ומעתה יוצדק לומר על גן עדן לעבדה ולשמרה. והנה בימים ההם כשהניח ה' האדם בגן עדן היה מביט וצופה בפעולות צדיק לחיים במעשיו מה שהיה פועל בגן עדן, אך אחר אשר נגרש האדם הושלל ממנו ראות הדבר אבל המעשה נפש עמל עמלה לו כי הרוחניות לא ימנענה ההרחקה והפעולה נעשית, אשרי המחכה ויגיע בעולם הזה לאכול מפרי דרכו שהוא מזון הנשמה בגן עדן. שוב בא לידי מאמר חז"ל וז"ל לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, וכוונתם ז"ל על דרך שביארנו:
לעבדה ולשמרה. ע"ד הפשט לפי שכבר מנה הש"י את מאכלו הזרעים והפירות, הניחו עתה בג"ע שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כלו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד, (...)וע"ד המדרש לעבדה ולשמרה מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לעבדה ולשמרה זו שבת, לעבדה שנאמר ששת ימים תעבוד, ולשמרה דכתיב שמור את יום השבת. לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. לעבדה דכתיב (שמות ג) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולשמרה דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו:
לעבדה. לעבד את "נשמת חיים", כאמרו "ויפח באפיו נשמת חיים" (פסוק ז). ולשמרה. שלא תפסד בהתכת השרשי הנתך בחם הטבעי. וזה כי אותם הפרות הנכבדים היו מולידים תמיד תמורת מה שנתך, בלתי עפוש.
ויקח ה' וגו'. תחלה כתיב שנטע המקום גן בעדן וישם שם את האדם אשר יצר ואח"כ סיפר הכתוב שהצמיח הרבה אילנות וענין הנהרות. וחזר וסיפר שלקח ה' את האדם והניחו בג"ע לעבדה ולשמרה ולא עירב שני עסקי האדם שם בג"ע יחד. לאמר וישם שם את האדם אשר יצר ויניחהו שם לעבדה. אלא בא המקרא ללמדנו כי מתחלה נטע גן שלם ולא נצרך עוד לעבודה. וישם שם את האדם בלי עסק. והיה במעלת משה על ההר כך היה רק להתבודד בכר נרחב עם אלהיו. אח"כ הצמיח ה' לאט לאט וזה נצרך לשמירה ועבודה שיהי' גדל על צד היותר טוב. ולקח ה' את האדם ויניחהו וגו' ([הרחב דבר] זהו לפי פשוטו. אכן דעת לנבון שלא היה לאדם עבודת הגנן לסקל ולעזק. וגם לא היה לו כלים לזה. וע"כ יש בזה עבודה רוחנית שבזה נשמר הגן ע"צ היותר טוב. וכה פירשו חז"ל בב"ר פט"ז לעבדה בקרבנות וכן לשמרה מלשון תשמרו להקריב לי. מיהו לא כוונו חז"ל שאדם הקריב תמידין שהרי אין זה אלא בא"י אלא אינו כ"א דוגמא כמו שאדם הראשון נצטוה באיזה עסק עבודה שיהא זה גורם צמיחת הגן באופן יפה. כך עבודת הקרבנות הוא גורם מזונות ופרנסה. אכן באותו שעה שהיה אדם במעלה עליונה כמו שהיה משה אחר שירד מהר סיני שנצרך לאכילה אבל לא בזכות עבודה של קרבנות אלא בזכות התורה (כמ"ש בפ' תמידין לפ' תצוה ופ' פינחס בס"ד ובכ"מ) וכך היה עבודת האדם באותו שעה. והכי מבואר בספרי פ' עקב ולעבדו זו תלמוד אתה אומר זו תלמוד או אינו אלא עבודה ממש [פי' קרבנות שנקרא עבודה] כשה"א ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר [פי' בג"ע אין מקום לקרבנות אלא בא"י ששם כונן הקב"ה עבודה זו כמ"ש בפ' לך בפ' ברית בין הבתרים] אלא לעבדה זו תלמוד ולשמרה אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרוי' עבודה כן תלמוד קרויה עבודה עכ"ל. הרי שהביא עיקר הפשט דע"כ הכי הוא. ומזה המקום למדו לדורות דכשם שקבע המקום ית' לפני אדם עבודת התלמוד למלוי פרנסה. כך לדורות שקבע הקב"ה עבודת קרבנות או תפלה. מ"מ גם עבודת התלמוד מועיל לפרנסה. (ויבואר עוד זה הענין להלן כ"ו ד' ובהרבה מקומות בעז"ה): והנה פירש"י בשם מ"ר ויקח לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס. והפתוי היה בשביל שמקודם לזה היה אך מתענג על ה' ונהנה מזיו השכינה ולא נצרך לאכול ולא לעבודה. פתהו להגיע לזה האופן של תכלית היצירה של אדם המעלה שישמש מכ"מ בחושיו. ויהי עובד: [עד כאן הרחב דבר]):
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויטע ה' וגו'. וישם וגו' ויצמח וגו'. טעם שהפסיק בשימת האדם בתוך הודעת נטעי הגן לומר כי בשבילו ברא ה' הגן ולכבודו. וזה הוא שיעור הכתוב ויטע וגו' וישם פירוש לסיבה זו לשום שם האדם ואחר כך חזר לפרט ענייני הגן ונהרותיו ותועליותיהם וחזר לומר (פסוק טו) ויקח ה' וגו' ויניחהו וגו' לגלות על מה שפירשנו באומרו וישם שלא נתכוין לומר בה אלא שהאדם היה סיבה לנטע הגן שאם על הודעת הנחת אדם בגן הרי הוא אומר ויקח וגו' ויניחהו. ופסוק ויניחהו לבד לא יספיק להודעה זו שבשביל האדם לו לשמו ברא ה' הגן שאפשר כי ה' בראו לשום בו לאשר ישר בעיניו למשרתיו למלאכיו לרוחות העליונים ובאותו זמן נתרצה שיהיה שם גם האדם ובן יומו נקרא פרוש וגרוש ושלוח ונשאר הגן לשאר ברואיו. לזה הודיע ה' חסדו כי הגן לאדם בראו ועודנו עומד לאדם הידיד לקונו ואין לשום נברא חלק בגן זולת אדם אשר לא פגם דיוקנו וצלמו:
והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה. איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן. ואחר שחטא והוציאו לעבוד את האדמה וכבר היה עובד האדמה. רק פירוש לעבדה על הגן שמפריו יאכל ואחר שחטא שב לאכול את עשב השדה והוא הלחם:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם "ויטע ה' אלהים", שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים, כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתום פריו וכו', כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן פסוק טו), שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו, וזה טעם "לעבדה ולשמרה", לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא), ונטעו גנות (ירמיה כט ה): ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה: (טז ה) לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו. והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות [ס"א העליונות] ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (ב"ר טו א) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז), אמר רבי חנינא ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן, כי "חייהן" יסודותם העליונים, ו"מימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם, ו"מטעתן" כחם בשמים, כמו שאמרו (ב"ר י ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, שוטר:
[המשך לפירושו, לאחר המילים: "בהשגת בוראו בלבד" תחת השאלה "מהי מהותן של עבודה ושמירה אלו"] ולכך מנע ממנו עץ הדעת הגורם ההמשך אחר התאוות ולא נמנע ממנו תחלה עץ החיים הגורם לחיות חיי עד, אבל לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת האכילה ההיא גרמה לו שימשך אחר התאוות ושישתדל בצרכי הגוף יותר מצרכי הנפש ככל אשר אנחנו עושים פה היום הוא הפך המבוקש ממנו ולכך נתחייב שיתקצרו ימיו ותשלוט עליו מיתה:
ויש לך לדעת כי לשעור תענוג האדם בגן עתיד העולם שיחזור לתחיית המתים, כי בני תחיית המתים יתענגו כאחת הגוף והנפש ויהיו הרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף כאדם הראשון קודם שחטא, ולכך נתחייב שיחיה חיים ארוכים או חיים נצחיים כי אז יחזור העולם לשלמותו כשהיה. וטעם לעבדה ולשמרה יחזור אל אדמת הגן: