ביאור:מ"ג בראשית ב ט
וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה[עריכה]
ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר:
ויצמח. ובעת שהצמיח כל עץ מהאדמה כן צמח בגן ועוד בתוכו שנים עצים:
ויצמח. מזונותיו שלא בצער.
ויצמח. כדרך צמיחה שהיא לאט לאט. וכדאית' בב"ר שם כקרני חגבים היו ושתלן בג"ע והיינו כדרך נטיעת אילנות שגדלין ע"י עבודת הגנן. וזה היה במקום אחר בעדן ורצה הקב"ה שיהא האדם גם במעלתו נצרך למאכל ולפרנסה. וממילא יהי' נצרך לעבודה ולשמירה (וכמ"ש במקרא ט"ו) ע"כ הצמיח עוד כל עץ וגו':
כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל[עריכה]
נחמד למראה. משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי, כאמרו "והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב ג, טו).
וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן[עריכה]
ועץ החיים בתוך הגן. כמשמעו שסגולתו להפוך טבע אנושי לשוב אל העפר אבל מי שאוכל מעץ החיים אפי' אינו ראוי לכך הרי הוא חי לעולם כמו שאמר ה' אחר שאכל אדם מעץ הדעת. פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם:
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ו'] ועץ החיים. שיוסיף חיים ויחיה האדם שנים רבות. ואין מלת לעולם עד עולם ועד. והנה כן ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ורבים אחרים. ומפרשים אמרו בפסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי לא נברא על מתכונת שימות רק כאשר חטא נגזר עליו המות. ורבים ישאלו מה חטאו זרעו ואלה דברי רוח כי רוח אחד לאדם ולבהמה שבה יחיה וירגיש בעולם הזה וכמות זה כן מות זה מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמה. וכבר הביא אחד מרופאי יון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב:
בתוך הגן. באמצע הגן:
ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים "בתוך" הגן, ולא אמר "בגן", ועוד, שאמר (להלן ג ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו, שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך. ולכך תרגם אונקלוס "במציעות גנתא". והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע, ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה, ובה שני האילנות האלה. ויהיה האמצע הזה אמצע רחב, כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו. ועץ החיים, אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים:
ועץ החיים בתוך הגן. באר הכתוב בעץ החיים שהיה בתוך הגן באמצעו ממש ולא יעשה כן בעץ הדעת כי לא פורש באיזה מקום היה מן הגן: אמנם ממה שהזכיר בתוך הגן והושם בין עץ החיים ועץ הדעת אנו מבינים כי שניהם היו בודאי בתוך הגן ואע"פ שהם שנים ואי אפשר לשני אילנות להיות באמצע ממש היו בכאן למטה אחד ולמעלה שנים. כי חבורן אחד מלמטה והולכים ומתפרדים למעלה ובכן היו שניהם באמצעות הגן ממש.
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ומעץ הדעת. אשר בתוך הגן, קרוב לעץ החיים שהזכיר למעלה, כאמרו "ועץ החיים בתוך הגן" (פסוק ט), על דרך "החיים והמות נתתי לפניך" (דברים ל, יט).
ועץ החיים בתוך הגן. תרגומו, ואילן חייא במציעות גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש. רצה לתרץ בזה למה לא הזהירו הקב"ה לאדם על שניהם יחד שלא יאכל מעץ הדעת ומעץ החיים אלא לפי שעץ החיים מטבעו שהאוכל מן העץ עצמו חי לעולם, כי לא היה לו פרי כלל וטעם העץ היה כטעם פרי אבל עץ הדעת היה לו פרי נחמד למראה כל אכליו יאשמו לידע בין טוב לרע יותר מהצורך. לפיכך קודם שאכל מן עץ הדעת לא היה צריך להזהירו על עץ החיים כי לא היה נחמד למראה ולא היה בו עדיין דעת להבחין תועלת אכילת העץ ההוא כי עץ בעלמא הוא וסתם בהמה אינה אוכלת עץ כי אם איזו דבר נחמד למראה שיש פרי אבל אחר שאכל עץ הדעת היה חושש פן יבחין בשכלו בתועלת עץ חיים ויאכל ממנו כדי שיחיה לעולם על כן גורש משם.
וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:[עריכה]
ועץ הדעת טוב ורע. אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל, ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי האדע בין טוב לרע (ש"ב יט לו), כי בטלה ממנו התאוה ההיא. ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע (להלן ג ה). ואם תאמר כחש לה, הנה ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (להלן ג כב). וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש, בבא דשלשה טז) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי: והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כי ה"דעת" יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו.) לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותרצה בו, ידעתיך בשם (שמות לג יב), בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע, שאבד ממנו כח הרעיון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר: והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה: ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז כט). ה"יושר" שיאחוז דרך אחת ישרה, וה"בקשה בחשבונות רבים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. וכאשר צוהו הקב"ה על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המדה הזאת, רק אמר לו סתם "ומפרי העץ אשר בתוך הגן", כלומר הידוע באמצעותו לא תאכל ממנו, והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (להלן פסוק יז), הזכירו הכתוב אלינו בשמו:
[עיין בפירושו לפסוק אחר, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "איזה סוג הוא עץ זה?"]
ויצמח ה' אלהים מן האדמה. ע"ד הפשט הכתובים מוכיחים שיש ג"ע בארץ ושם עץ החיים ועץ הדעת, עץ החיים נותן באוכליו חיים ארוכים, ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים. וכן יוכיח הלשון שהוא נאמר על הרצון והבחירה והוא לשון רז"ל ל"ש אלא שדעתו לחזור וכן לשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו כלומר מה ענינו שתרצה בו, וא"כ באור עץ הדעת כאלו אמר ועץ הרצון
עץ הדעת. משיא לתת לב אל "הטוב והרע". ומזה "והאדם ידע" (להלן ד, א), נתן לב עליה. ומזה נקרא הקרוב "מודע". כאמרו "מודע לאישה" (רות ב, א), שדרכו לתת לב לצרכי קרובו, כאמרו "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז). טוב ורע. לבחר הערב אף על פי שיזיק, ולמאס הבלתי ערב אף על פי שיועיל.
ועץ הדעת טוב ורע. אין הפי' לעשות רע חלילה דא"כ מה לזה האילן בג"ע. אלא האוכלו יודע בשכל האנושי מה טוב לו ומה רע לו וממילא יכול להיות צדיק וישכיל שהמצות טוב והעבירות רע. אלא שבזה יהיה רד ממעלתו שהיה ע"י נשמת חיים שנופח באפיו דבוק בקונו ית' כחלק הדבוק ומקושר בעיקר. ולא הרגיש בטוב ורע לעצמו. וזהו עובד מאהבה. ומשא"כ האוכל מעץ הדעת נעשה עובד מיראת הרע לעצמו. וגם זה צדיק כדאי' בסוטה ספ"ה. אלא שיש נ"מ בתשלום שכר דהעובד מיראה ואינו מוצא תענוג רוחני בעבודתו א"א לקבל שכרו כ"ז שהוא בחיים. וע"ז תנן באבות רי"א יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ומש"ה אמרו בספ"א דקידושין שכר מצוה בהאי אלמא ליכא. אפילו למ"ד דאיכא מ"מ עיקר שכרו הוא בעה"ב. משא"כ העובד מאהבה ונהנה במה שמתדבק ביוצרו. הרי החיים והתענוג על ה' יקר ועוה"ב וכדתנן שם יפה שעה אחת בתורה ומע"ט בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב. וא"כ ראוי לאיש כזה לחיות לעולם:
[עיין תחילה בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי מהותו של" וכו'] והנה. יש להבין תכלית יצירת עץ החיים והרי למי שעובד מיראה לא יסכן לפניו אכילתו כדי לחיות לעולם. ולעובד מאהבה א"צ לו וא"כ למי נוצר זה העץ. אבל באמת אע"ג שהאדם עובד מאהבה וטוב לו לחיות לעולם. מ"מ מצד הטבע של האדם שנברא מעפר ראוי שישוב לעפרו וכמאמר ה' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ויבואר לפנינו שלא אמר ה' בתורת עונש אלא בתורת הודעה כי כן הוא אלא שאכילת עץ החיים היה עלים לתרופה לקיים עפרו לעולם בסגולה נמצא היה מועיל עה"ח למי שעובד מאהבה. ולא תקשה מאליהו וחנוך שגם בלי עה"ח קיימים לעולם. ולא עוד אלא דאי' בב"ר בכ"א עה"פ הן האדם היה כאחד ממנו ר"ב בשם רח"א כאליהו מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה היה ראוי שלא לטעום טע"מ. גם זה לא קשה מידי דכבר ביאר הרמב"ן ז"ל בפ' אחרי שיש שני אופני עובד מאהבה. הא' שהוא עובד מאהבה בשעה שעוסק בתורה ובמצות וכדומה אבל מ"מ אינו אובד א"ע באשר הוא אדם. והב' שעובד תדיר כמרכבה לשכינה כ"י והוא שוכח א"ע שהוא אדם. והנה אופן הראשון עדן בטבע היצירה עומדים. והמה בכלל מאמרם ז"ל סוף אדם למות. אבל מי שהוא באופן השני הוא באמת למעלה מטבע אדם ומשתנה חומר הגוף לגמרי. עד שלבסוף מזדכך החומר ומתהפך למלאך כאליהו וחנוך. ובאשר אדם היה יציר כפיו היה ראוי להיות באותה מעלה של חנוך ואליהו. ולא עוד אלא שנוח היה לפניו להגיע לזה המעלה יותר מחנוך ואליהו. באשר המה היו ניזונים מפרי העולם שהטביע הקב"ה שיהיו ניתוכים לכמה מרות שהמה מעלים רתיחות לאהבת העולם. ומש"ה מי שרוצה להתגבר על הטבע ולהיות מרכבה לשכינה. ע"כ צריך להסיח דעת לגמרי מעניני הישוב וכמאמר ב"ע בפ' הבע"י העולם יכול להתקיים ע"י אחרים. אבל לא זהו תכלית הבריאה שנברא לשבת כידוע. משא"כ אדם שהיה ניזון מפרי הגן שהם היו נבלעים באברים כמ"ש הרמב"ן בפ' זו עה"פ כי ביום אכלך וגו' היה אפשר ליישב העולם גם בעודו משמש לפני ית' ולהיות ניזון כן מאור פני מלך חיים בעודו בחיים וחי לעולם. וכן היה ראוי להיות בתולדותיו מי שהיה רוצה שלא לאכול כי אם מפירות ג"ע היה בנקל להגיע למעלה זו בלי התגברות עה"ט. אבל מי שלא היה מגיע למעלה זו מ"מ היה עובד באהבה לשעה. היה ראוי ומוכרח למות מצד הטבע ולזה נוצר עץ החיים שבסגולתו להפך חומר האדם ולקיימו. אבל משאכל עץ הדעת ראה הקב"ה שיהיה לו לרעה כשיאכל מעה"ח שהרי לא יבוא על שכרו. (ולפי הנראה נוצר הזה העץ. לבטלה שהרי לא נאכל ולא יאכל עוד לעולם וזה פלא לומר שנברא לבטלה ח"ו. וראיתי דעת רבינו מיימון באגרת הנחמה (שהועתק בעלי הלבנון שנה שמינית עלה מ') כי באחרית הימים כאשר יתוקנו ב"א יהי נאכל וע"ז העץ כתיב כימי העץ ימי עמי וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. היינו מחזיקי תורה יהיו ראוים לאכילת עץ החיים ויאכלו וחיו לעולם):
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ו'] ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנה בעבור שמצאו ויתפרו עלה תאנה. ואלו היה כן היה הכתוב אומר ויתפרו עלה עץ הדעת. גם רבים אמרו שחטה היה. והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמה. והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאות המשגל ועל כן כסו האדם ואשתו ערותם. ופירוש ויתפרו ידוע וכן שק תפרתי עלי גלדי. והמבקשים מחט מהבילים. כי בעץ דק יעשו צרכם. וכאשר אכל אדם מעץ הדעת ידע את אשתו. וזאת הידיעה כנוי למשגל. ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאות המשגל:
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ו'] ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', נחלקו רבותינו ז"ל בדבר זה אי זה אילן היה יש אומרים תאנה היתה שנאמר ויתפרו עלה תאנה בדבר שקלקלו בו נתקנו ויש אומרים גפן היה, וזהו שדרשו רז"ל סחטה ענבים והביאה לו ולפי שמראהו אדום כדם לכך נשפך דמם ודם כל העולם מדה כנגד מדה ולכך נשפך דמה שנתנה לה דם נדות שהוא חולי בטבעה של אשה מזמן לזמן והוא סוד הכתוב (דברים לב טו) ודם ענב תשתה חמר שקרא המשקה היוצא מן הענבים דם לפי שהוא הביא דם לעולם. וי"א אתרוג היה וכן אמרו במדרש מה היה אותו אילן שאכלו אדם וחוה רבי יהודה אומר ענבים היו, רבי אבא דמן עכו אומר אתרוג היה, רבי עזריה ורבי יהושע בן לוי אומרים ח"ו לא גלה הקב"ה אותו אילן לשום אדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כ טז) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ואמרים זאת הבהמה שנסקל פלוני על ידה ואם על תולדותיו חס הקב"ה על כבודו עאכ"ו. הנה זו מחלוקת החכמים בענין זה:
ועץ הדעת. לפי דעתי צריך להוסיף דעת. להיות כן. ועץ הדעת דעת טוב ורע. כי איך יהיה סמוך והוא נודע בתחלה. וכן הארון הברית והנבואה עודד הנביא ורבים כאלה:
והקב"ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה' שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה:
והנה אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד כי אע"פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו היה סבור שעץ הדעת עיקר ונמשך אחריו להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע כולל כל ההפכים כלן וכל הפעולות בעליונים ובשפלים נעשים על ידו, ומטעם זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא תמצא כן בעץ החיים, וחטאו היה שקצץ בנטיעות כלומר שקצץ כח השם המיוחד הנכנס בנטיעה והיה סבה שתיבש הנטיעה ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו, ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו מגופו כנגד מה שהפריד הכח העליון מן הנטיעה, ובזה היה חטא נדב ואביהוא שנענשו בנטיעה זהו ותצא אש, וכן אלישע בן אבויה איתיהבא ליה למיקלינהו זכותא דאחר. אבל בדור הפלגה כפרו בשם המיוחד לכך נענשו בו שנאמר וירד ה' ולא נענשו בנטיעה לפי שהנקמה לשם הגדול היתה וכמו שאזכיר שם בע"ה. וכאשר חזר בתשובה וראה כי הוא מקבל מלמעלה ממדת שמאל אז הקריב את קרבנו שור כנגד המדה ההיא שנתן בה פגם שהיא מקבלת מהשמאל.
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ג'] ומפרי העץ אשר בתוך הגן. לא פירשה ומעץ הדעת טו"ר. מובן שהאדם לא פירש לה שהוא עץ הדעת טו"ר שחשש שמא תכסוף לאכלו. דרק האדם שהי' דבק בה' באהבה לא התאוה לעשות טוב לעצמו אחרי כי רצון ה' הוא שלא יהי' יודע טו"ר. אבל האשה שלא ידעה מאהבת ה' הי' לאדם לחוש לגלות לה הסבה והטעם. ע"כ אמר סתם מפרי העץ אשר בתוך הגן. ולא תקשה א"כ נכלל בזה גם עץ החיים. דבאמת בזה מובן מה שת"א לעיל ב' ט' ואילן חיא במציעת גינתא ואילן לאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש. ולא פי' על ועץ החיים דאכלין פירוהי. אלא משום דמוכח מכאן דעץ החיים אינו פירי כלל אלא עלים לתרופה. כחק התכלית שאין עונג לחיך האוכל כ"א הנאה ועונג על ה'. משא"כ עץ הדעת טו"ר התכלית מביא עונג גשמי.