ביאור:מ"ג במדבר כא טו
וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים
[עריכה]ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד
ואשד הנחלים. יש אומרים שהוא בלשון ארמית וסוף דבר כל אלה שמות מקומות:
ואשד הנחלים. שפך הנחלים כמו אשדות הפסגה:
שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה והדרך עובר בתוך הנחל אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל (לארץ) לתוך הנחל לעבור נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום וזהו אשר נטה לשבת ער שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו וזהו ונשען לגבול מואב (ס"א אינו. ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא על ידי הבאר שנכנס לשם):
ואשד הנחלים. ס"ת דם שהדם היה יורד מההרוגים שנהרגו בנחל:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ודרך הפשט בספר מלחמות ה', שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה' כי לו המה באמת. והנה גבורת סיחון במואב היתה נפלאת בעיניהם, וכתבוה בספר, ואמרו בה מליצות את והב בסופה וגו', ונשאו בה משל (להלן פסוק כז) בואו חשבון וגו'. ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב. ואשד הנחלים, מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים, מן אשדות הפסגה (דברים ג יז), וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ). בסופה, מן בסופה ובשערה (נחום א ג). והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה', את והב בסופה, או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה, ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה, וכן אמרו (להלן פסוק כח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו':
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ודרשו רז"ל את והב בסופה מה שנתן להם בים סוף, ואת הנחלים ארנון ומה שהפליא לעשות עמהם בנחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים, ומה הם הנסים, ואשד הנחלים שפיכת הנחלים דם, וזהו שתרגם אונקלוס (ויקרא ד) אל שפך הדשן, מישד קיטמא. והכוונה שנשפך שם דם האמוריים שהיו נחבאים שם, כי היו ההרים גדולים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכין זה לזה, אדם עומד בצד זה ומדבר עם חבירו בצד זה, והדרך עובר תוך הנחל, אמרו האמוריים כשיכנסו ישראל תוך הנחל לעבור נצא מן המערות ונהרגם בחצים ובאבני בלסטראות, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר על האמוריים כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרבו ההרים זה אצל זה, ונכנסו אותן שדים באותן בקעים והרגום, ואבדו כל האוכלוסין כשם שאבדו אוכלוסי ים סוף, ולכך הקיש הכתוב את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, וזהו שאמר אשר נטה כלומר שהצור נטה ממקומו ונקרב לצד מואב ונדבק:
ואשד הנחלים. נאמר כמו כן באותו הספר ענין משפך אותם הנחלים "אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב" שהגיע עד העיר הנקראת ער שהיו ישראל נגדה, מכל מקום לא התפשט אל המקום אשר עמדו שם ישראל, אבל "נשען" ונדחק "אל גבול מואב".
אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:
[עריכה]אשר נטה. הטעם על ישראל כי על ער עברו:
אשר נטה לשבת ער. כלומר שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבת' של מואב דער הוא מואב כדכתיב והמואבים היושבים בער והיו כבר יושבים מכאן ומכאן לנחלים ועתה נשען הנחל לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל:
ונשען לגבול מואב. זהו והוא יושב ממלי
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מי אירע כאן שיש" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מי אירע כאן שיש" וכו']