ביאור:מ"ג במדבר יט ב
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר
[עריכה]זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו "הזה עליהם מי חטאת" (לעיל ח, ז).
זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה:
זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, לשון רש"י מדברי רבותינו (יומא סז:): וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ: וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן:
(...) ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה: (...)[ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון ברצף הפסוק הקודם" וכו']
חקת התורה. פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא טז) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם יט) את חקותי תשמרו. ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיה ה) אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, (שם לא) חקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי ערכן של המצוות" וכו']
זאת חקת התורה. ולפנינו יפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל. כלומר חקת התורה שאמר למשה זאת התורה:
זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה: ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו' עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל: וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה: ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים הקפיד ה' על ב' דברים, הא' דין ערל וצוה למול כאומרם ז"ל (שמו"ר פי"ז) בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז"ל (שם פט"ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה' לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' זאת חקת התורה:
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה. [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע לקיחת הפרה" וכו']
ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב"ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהלים עה) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה יד) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה"ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה"ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיה מב) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו' אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו, (איוב כח) וכל יקר ראתה עינו, זה ר' עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י) כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר רשב"ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית לא) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ"ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ"ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה"ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות. והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב"ה ואני מה שמי, אמר לו ה', אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. (מלכים ה) מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא. וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מז) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו וגו'. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל. (מלכים א ה) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר' שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו', או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע"ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי"א רחוק"ה בגימטריא פר"ה אדומ"ה:
[מובא בפירושו לדברים פרק ד' פסוק ה'] ביאור הענין שאם תעלה על לבבכם לומר מאחר שהאומות מונין את ישראל על שמירת החקים א"כ אין בהם ממש, כי לפעמים אדם מונע עצמו מאיזו דבר מפני המלעיגים, על זה אמר אדרבה האומות ישבחו אתכם על שמירת החקים כי יש חקים שהם נעלמים מעין כל חי כפרה אדומה שנאמר (במדבר יט ב) ויקחו אליך פרה לכולם חקה אפילו שלמה המלך אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) אבל למשה נגלה סוד הפרה
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה. ומ"ש בפר' ואתחנן (ד ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקיםתשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.
והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה, לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה.
זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן:
וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי משמעות התיבה "התורה" כאן" וכו', בפיסקה "וכבר"]
פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה. וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.
וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק לחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות יב) לחק לך ולבניך, כי חק הוא מכריע, וכן בספר יצירה ולשון חק מכריע בינתים. ובברכת מילה חק בשארו שם. ובתפלת יום הזכרון (תהלים פא) כי חק לישראל הוא. והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמרת בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה, וכן (שמות יג) ושמרת את החקה הזאת למועדה, וכן בכאן הזכיר זאת חקת התורה, והיתה זאת לכם לחקת עולם:
וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה' כטעם ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), או הוא כמו מסורס, דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון ברצף הפסוק הקודם" וכו']
אשר צוה ה'. היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה':
ועוד דרשו ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהם חקה, אשת אח, כלאים שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ) ושמרתם את כל חקותי, ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט (דברים כה) יבמה יבא עליה. כלאים, שנאמר (דברים כב) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים, וכתיב (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה אדומה, דתנן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת הטמאים. זה שאמר הכתוב (איוב יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העוה"ב מן העוה"ז, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, והוא כחצי פול, ואם פרחה בכולו טהור, עד כאן: באר לנו המדרש הזה החדוש הגדול הנמצא בארבע מצות אלו שנקראו חקות אשר לב כל חכם קטן מהכיל דעות נשגבות שבהן, ויצר הרע מתפתה אחריה, וכל שכן במצות פרה שיש לתמוה עליה שהיא בעצמותה וגופה כוללת דבר והפכו, טומאה וטהרה, שהיא מטמאה כל העוסקין בה והיא מטהרת הטמאים באפרה, ואפילו אבי אבות הטומאה כגון חרב וכל שאר מיני מתכות שנגעו במת הרי הן טהורין מטומאתן בהזאת שלישי ושביעי, והאיך אפשר להמציא טהרה מתוך טומאה ומי יוכל להוציא טהור מטמא, ולכך הביא פסוק מי יתן טהור מטמא. וכן נגע הבהרת שהאדם טמא כשעור חצי פול שיהיה במקום אחד מגופו, ואם ישוב כל גופו בהרת מראשו ועד רגליו טהור, הנה גם זה פלא ודבר תימה, והוא גם כן טהור מטמא: וכן במסכת נדה פ"ק, מי יתן טהור מטמא זה חלב מן הדם, דם האשה נעכר ונעשה חלב. ומטעם זה יסד הקליר בסלוק פרשת פרה, שאמר המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא. קרא לבטן האשה בית, והוא פירוש מה ששנינו במסכת חולין פרק המקשה האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד:
זאת חקת התורה. סמך חקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו (לעיל יח, לב). רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שניה לה אוכלי תרומה. ועוד רמז המחזיקים בתורת ה' יש להם מנות, שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. לא תחללו (לעיל יח, לב) וסמיך ליה חקת התורה שתלמיד חכם שחוטא הוא חלול השם. ולא תמותו (לעיל יח, לב) וסמיך ליה חקת התורה דכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה:
נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
[עריכה]"דבר" ולא "דברו", כי משה הוא העיקר.
דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר:
אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה' הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה. אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ"ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר: ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה: ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא"ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור: ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי: או יאמר על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו' יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה:
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ
[עריכה][עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון ברצף הפסוק הקודם" וכו' בפסיקה "ובזה"]
ויקחו אליך. (במדבר רבה) לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר:
וטעם אליך, שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן (בפסוק י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורותם. וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ), ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא):
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון ברצף הפסוק הקודם" וכו' בפסיקה "ואם תאמר תינח"]
ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו'. מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל (במד"ר יט ח) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רסח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות יח ד) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות לב לב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך. ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב ד) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב ז) היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה יא) ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה. ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש. ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.
ויקחו אליך. טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם:
פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה
[עריכה]אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:
פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה.
פרה אדומה תמימה. ולא תמימות קומה, שאם היתה ננסה כשרה כשאר קדשים, אלא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה לכך היו לוקחין אותה בדמים יקרים:
זאת חקת התורה. ולפנינו יפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל. כלומר חקת התורה שאמר למשה זאת התורה: פרה אדומה. צוה לקחת לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל להטהר בו נוגע ונושא ומאהיל:
ובמדרש פסיקתא פרה אדומה תמימה, פרה זו מצרים שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפה פיה מצרים, אדומה זו בבל שנאמר (דניאל ב) אנת הוא רישא די דהבא, תמימה זו מדי דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום זו יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חזי לשמעון הצדיק קאי על רגלוהי, אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, אמרו ליה בני פלטין דידיה מקמי יהודאי את קאים, אמר להו כד אנא נחית לקרבא דמות דיוקניה אנא חמא ונצח. אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום שלא קבלה עולו של הקב"ה אבל היא מגדפת ומחרפת, שנאמר (תהלים עג) מי לי בשמים וגו'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו' שהוא עתיד לדחוף את שר שלהם ממחיצתו, ושחט אותה לפניו (ישעיה לד) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול וגו'. אמר רבי כרם שלה גדול בארץ אדום. ושרף את הפרה לעיניו הדא הוא דכתיב (דניאל ז) ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היא ודוסטיא ואסטרטליטיה שנאמר (יחזקאל כז) הוניך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך, עד כאן:
אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:
[עריכה]לא עלה עליה על. כתיב חסר שאפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ומ"א העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן וזהו: ויקחו אליך. משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדמה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל: אדמה. על שם (ישעיה א) אם יאדימו כתולע שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים:
וע"ד המדרש והוא כתוב בפירוש רש"י ז"ל, ויקחו אליך פרה אדומה, ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו בעון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות לב) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כך ישתתפו לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה, על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה, על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות. לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים.
אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך:
פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט: וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ"ה דינים:
אל אלעזר הכהן, כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי: (...)וע"ד הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב"ה ח"ו, כי נחקקת היא מן התורה, היא תורה שבע"פ והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו, במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות וכמו שאבאר בסמוך, והמדה הזאת הששית היא מדתו של יצחק העקודה ממדת החסד בסוד ויעקד את יצחק בנו, שאלמלא כן תחריב את העולם בדין ותשרפנו בשלהבותה, ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והוא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה, שכן בית המקדש נקרא (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו, וכתיב (תהלים עח) ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, והכרובים גלו עם שאר הכלים ולא מצינו בהם גניזה כי אם במנורה ובארון, אבל זו שלמעלה מהם נקראים בתי גנזי, וכבר הזכרתי בסוף בראשית, והבן זה. ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש, מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה: וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש. ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, ועל כן אמר הכתוב (שמות כט) כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר ישרף, כי הקדש הגמור ידחה מפני הקדש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו. ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, כדאיתא במסכת יומא. ומה במלאכי השרת מצינו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום מתניאל המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום סנדלפון המלאך, אמר לו מתיירא אני שמא ישרפני אש סנדלפון, עד כאן. והנה לדעת קצתם תהיה קדש קדשים לגמרי, אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם, וכדי ללמוד על טעם פרה שהיא להעביר רוח הטומאה לכך הוצרכה בפרשה להזכיר מיד טומאת המת ושאר הטומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסבת הכח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל ונקרא ג"כ הר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שישרוף העשירית:
והנה כבר אמרו ז"ל 'לכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'. ושלמה אמר עליה "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג). ומעקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה, אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה: שכל העוסקים בה מעת שרפתה ואילך טמאים, והם השורף (פסוק ו) והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה (פסוק ו) והאוסף (פסוק ט) והנוגע (פסוק יא) והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית: שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדמה בשלמות. וכבר באר הנביא שהחטא נמשל לאדם, באמרו "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח). ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו 'קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל, הלבין היו שמחים, לא הלבין היו עצבים'. שלישית: ראוי להתבונן שבהיות "כל אמרת אלוה צרופה" (משלי ל, ה), היא בלי ספק מיישרת המעשים אל המיצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס, כאמרו "ונעקש דרכים יפול באחת" (משלי כח, יח). רביעית: ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המיצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו, כמו שיקרה בחליי הגוף, כאמרו "חברות פצע תמרוק ברע" (שם כ, ל). אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת, ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממצעת, כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית: ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטמאות, זולתי בטהרה מטמאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצוות "חיים הם למוצאיהם" (שם ד, כב) ולעוסקים בם, כאמרו "כי היא חייכם" (דברים לב, מז), והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם 'רשעים אפלו בחייהם קרויים מתים' (ברכות יח, ב). ששית: ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה (ערכין טז, ב), ובהיות שני התולעת עם שניהם, יורה ששניהם חטא, כאמרם 'בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה' (סוטה ה, א), ובפרט למי שיצטרך לנהג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו (יומא כב, ב), כאמרו "ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש" (שמואלשא י, כז). וכן תפש עליו הנביא באמרו "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" (שם טו, יז). נאמר אם כן שעם היות המצוה חקה 'ואין להרהר אחריה', ולא להיות מספק אם היא הגונה ואם לאו, כי "כל אמרת אלוה צרופה" (משלי ל, ה), ולה טעם נשגב בלי ספק, נודע למלך שצוה אותה, ואולי גם למשה רבינו והדומים לו, הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא, שהיא אמנם שיטה אל קצה היפך מעשיו, המטמאים כל לב טהור, למען ישיג דרך המצוע ויטהר. וזה הדרך, עם היותו טוב ומטהר לחוטא, הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור, כאמרם, 'וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שצער עצמו מן היין' (תענית יא, א). אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים, שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מיצוע, יורה שבמיצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת 'טהרה', כאמרו "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את "משכן ה'" (פסוק יג), והבא אל האהל מטמא את "מקדש ה'" (פסוק כ). וזה כי אמנם "כל הקרב הקרב" אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא 'משכנו' של "מקדש ה'", שהוא הנקרא "צלם אלהים", ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת, כענין "שוכני בתי חומר" (איוב ד, יט), אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה, רגליה יורדות מות, הוא בלי ספק מטמא את "מקדש ה'" הנזכר, אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו, כאמרו "ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך" (דברים כו, יט), ואז מטמא בטעות קניני, הפכי למכון. ולזה אין ראוי שיטמא באהל זולתי המת הישראלי, כי אמנם חמרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך, הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך, שהם כמו המזה והמקדש, לא תחול עליהם בזה טמאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע לקיחת הפרה" וכו']פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה. וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.
ומצינו שנעשו תשע פרות אדומות משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה, שניה עשה עזרא, ושמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, ושביעית שרף אליהועיני, ושמינית שרף חנמאל המצרי, ותשיעית שרף ישמעאל בן פאבי, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, מי כהחכם זה הקב"ה שנאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ, ומי יודע פשר דבר, זה הקב"ה שפירש התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח) ואשמע קול אדם בין אולי, רבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא (יחזקאל א) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ועוז פניו ישונא, שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל, כך דרשו במדרש:
פרשת חקת בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך, שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך. (משלי כה): שלמה המלך ע"ה ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה וקרא כל המצות שבתורה שהן תרי"ג אמרים ומצות, וכן קראן דוד ע"ה אמרות, הוא שאמר (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות. המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים, מצות מקובלות, ומצות מושכלות, ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר. מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט) ואדברה בעדותיך וגו', (שם) גם עדותיך שעשועי. מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים. וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו', באר הכתוב כי האלהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצותיו אלה שהם שלשה חלקים, עדות וחקים ומשפטים, הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה. וכן אמר שלמה ע"ה בכאן בני שמור אמרי על המצות המקובלות שמור מצותי וחיה על המצות המושכלות שבהן יחיה האדם ובהן ישובי המדינות, ואמר ומצותי תצפון אתך על החקים שהם צפונים ונעלמים ואין טעמן נגלה בתורה אלא שהן חקה וגזרת חמלך כענין פרה אדומה הנקרא חקה, וזהו שכתוב: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'.
וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו"ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע"פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כא) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד קשר עליה עול אע"פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כא) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ"ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע"פ שאין בה מום. אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע"פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ"א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר. עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה. מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת. וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה: