ו_א§האוכל תרומה שוגג — משלם קרן וחומש. ו_ב§אחד האוכל, ואחד השותה, ואחד הסך; אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה — משלם חומש, ו_ג§וחומש חומשה. אינו משלם תרומה ו_ד§אלא חולין מתוקנים, ו_ה§והן נעשין תרומה. והתשלומין תרומה שהאכלם חייב חומש. אם רצה הכהן למחול — אינו מוחל. ו_ו§בת ישראל שאכלה תרומה ואחר כך נשאת לכהן — אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה. ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה, משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה, מפני שאמרו: האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים וחומש למי שירצה. גמ': האוכל תרומה שוגג כו'. כתיב (ויקרא אמור כב יד) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה חלקים. ולא כן אמר רבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: שוגג בחלב מזיד בקרבן — מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. ואמור אף הכא: מזיד בתרומה ושוגג בחומש — יתרו בו וילקה ויביא חומש. כמו שאם שגג בקרבן מתרים בו ולוקה, כך כששגג בחומש, שהוא במקום קרבן. אמר רבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא°: גזירת הכתוב הוא דכתיב (ויקרא אמור כב יד) ואיש כי יאכל קודש בשגגה — שתהא כל אכילתו בשגגה. כמזיד בספיקו, כשוגג בודאו שאם היה יודע שזה ודאי תרומה לא היה אוכל, אבל אף שידע שזה ספק — אכל במזיד. הא חייב חומש. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: הדא אמרה — השב לו מידיעתו, חייב על שגגתה חומש. אמר: אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית וחשב שאין בתרומה כזית ואכלה האם חייב בחומש. אמר רבי בון בר חייארבי בון בר חייא אמורא א״י · דור ד׳רבי בון בר חייארבי זירא°: נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד ופטור. חייבים לומר ואין יסבור שרבי בון בר חייארבי בון בר חייא אמורא א״י · דור ד׳רבי בון בר חייארבי זירא°לא סבר כרבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° דאמר רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן°: אכל חצי זית בהעלם אחד — פטור מותר מהתורה. והכא אכל שני חצאי זיתים וחסר כל שהוא — פטור.. מודה רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° באיסורי הנאה ומודה רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° ביום הכיפורים ומודה רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° בעתיד להשלים שהתכוון לאכול כשיעור. אמררבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא ו_ז§המגמע חומץ של תרומה לוקה רבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: הכוסס חטה של תרומה לוקה. תני: הכוסס את החיטה של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.
📖 באר משה — דף לא עמוד א
פרק ו', הלכה א'. אומרת המשנה: "האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש, אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך, אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה". בכל מקרה הוא משלם חומש וחומשה. כלומר אם הוא ייתן חומש, החומש הזה עצמו הדין שלו הוא כמו תרומה. אם הוא יחזור ויאכל את זה, יהיה חייב עוד הפעם קרן וחומש. כלומר חומש על החומש הזה. אינו משלם תרומה, אלא חולין מתוקנים והן נעשין תרומה. והתשלומין תרומה, כמו שמי שיאכל אותם יהיה חייב חומש. אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. כי אחרת אם באמת היה אפשר למחול, אז היה לכאורה אפשר לקבל על זה כסף. אם יש חולין שהוא לא יכול לקבל על זה כסף והיה חייב לקבל חולין ונעשים תרומה, אנחנו מבינים שהכהן לא יכול למחול.
בת ישראל שאכלה תרומה ואחר כך נשאת לכהן, אז אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה, כלומר אם היא אכלה תרומה כשהייתה ישראלית, היא אכלה תרומה שאף כהן לא זכה בזה, אין לזה בעלים, ועכשיו היא צריכה לשלם את הקרן וחומש למי שהיא רוצה, והיא יכולה לתרום את זה לעצמה. אבל אם תרומה שזכה בה כהן אכלה, כלומר אם כשהייתה ישראלית, היא אכלה תרומה שכהן כבר זכה בה, אז קודם כל קרן היא חייבת לבעלים, אבל את החומש היא יכולה לתת לאיזה כהן שהיא רוצה, היא יכולה לתת את זה לעצמה. זה שאמרו האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים וחומש למי שירצה.
אומרת הגמרא: למדה המשנה האוכל תרומה שוגג וכולי. מה המקור לזה? דכתיב: ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו. מה, איך מחשבים את זה? שיהא הוא וחומשו חמשה חלקים. כלומר זה חומש מלגיו. זה רבע. הוא נותן רבע מהקרן.
אומרת הגמרא, ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: שוגג בחלב מזיד בקרבן — מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. אז אמור הפכא, מזיד בתרומה ושוגג בחומש — יתרו בו וילקה ויביא חומש. הרי החומש זה כפרה, ככה הגמרא מבינה. אז אם זה ככה זה מקביל לקורבן. אז כמו שראינו שלפי רבי יוחנן, גם אם הוא שגג בקורבן זה נקרא שגגה. אם כן, אם הוא הזיד בתרומה, הוא ידע שאסור לאכול תרומה, רק הוא שגג בחומש, הוא לא ידע שצריכים להביא חומש, אז יתרו בו וילקה ויביא חומש, כי נהיה חייב את שניהם, גם על קודש וגם חומש.
אמר רבי זעירא: לא, זה גזירת הכתוב, והיא דכתיב: ואיש כי יאכל קודש בשגגה. שתהא כל אכילתו בשגגה. כלומר לגבי אכילת תרומה יש דין מיוחד שאני צריך שהשגגה תהיה מוחלטת גם על הקרן עצמו וגם על החומש.
אומרת הגמרא: כמזיד בספיקו, כשוגג בודאו. כלומר אדם שאין לו בעיה לאכול דבר שהוא ספק תרומה, אבל תרומה ודאי הוא ודאי לא מוכן לאכול, אלא שכאן הוא שגג, הוא חשב שזה ספק ואכל את זה והתברר שזה ודאי. אז האם הוא חייב חומש או לא? אמר רבי יוסי: לעניין קורבן חלב כתיב "או הודה עליו חטאתו", ועל זה למדנו השב מידיעתו נתחייב קורבן, מי שאינו שב מידיעתו פטור מקורבן. לכן אדם שהוא מזיד, הרי גם אם הוא היה יודע שזה חלב, הוא בכלל לא היה שב, ולכן הוא פטור מקורבן. אבל אדם ששוגג, אם היו אומרים לו זה חלב היה פורש, אז אדם כזה חייב קורבן. גם כאן, כיוון שאם הוא היה יודע שזה ודאי תרומה הוא היה פורש ולא אוכל, אז זה גם כן נקרא שב מידיעתו וחייב. לכן הוא יהיה חייב על שגגתה חומש.
שוב הגמרא אמרה: אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית. והוא היה בטוח שבתרומה אין בזה כזית, ואכל אותה. האם הוא חייב חומש או לא? כלומר הזיד בפחות מכשיעור ושגג בכשיעור. אז מה הדין? אמר רבי בון בר חייא: נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד ופטור. כלומר אני מחלק את זה. הרי חצי אחד הוא אכל בשוגג, וחצי אחד הוא אכל במזיד. היה מוכן לאכול חצי זית. אז החצי הראשון הוא אכל במזיד והחצי השני הוא אכל בשוגג. במקרה כזה הוא פטור.
אומרת הגמרא, אם זה ככה חייבים לומר שרבי בון בר חייא לא סובר כריש לקיש. שריש לקיש סובר שחצי שיעור מותר מהתורה. יש לנו מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מהתורה, וריש לקיש סובר שחצי שיעור מותר מהתורה. לכן אם אדם אוכל חצי זית, זה חצי של איסור, ומהתורה זה מותר. חייבים לומר שדעת ריש לקיש, למרות שחצי שיעור מותר מהתורה, אם הוא אכל כשיעור אז נחשב כאילו כל האכילה הייתה באיסור והוא חייב. כי אם הוא אוכל, אז איך ייתכן בכלל שיתחייב על אכילת כזית? הרי נניח הוא אוכל חצי זית ראשון, זה היה בהיתר, אם הוא אוכל את החצי השני ומשלים לכזית, הרי באיסור הוא לא אכל רק חצי זית. אז חייבים לומר שדעת ריש לקיש כיוון שהוא סיים את האכילה אז רואים כאילו כל האכילה הייתה באיסור. אם כך גם כאן, אם רבי בון בר חייא סובר כמו ריש לקיש, היה צריך להיות שלמרות שהוא אכל את החצי הראשון במזיד ואת החצי השני בשוגג, כאילו שהוא אכל את הכל בשוגג והיה צריך להיות חייב. לכן חייבים לומר שהוא לא סובר כריש לקיש.
אבל אומרת הגמרא לא, אפילו יסבור ריש לקיש, זה גם יהיה בסדר. למה? כי ריש לקיש מודה בשלושה מקרים. מודה רבי שמעון בן לקיש באיסורי הנאה שהוא אסור גם בחצי שיעור. ומודה רבי שמעון בן לקיש ביום הכיפורים שאסור לאכול חצי שיעור, ומודה רבי שמעון בן לקיש בעתיד להשלים. כלומר אם מראש הוא מתכנן לאכול את כל השיעור אז גם ריש לקיש מודה שאפילו פחות משיעור אסור. כאן הרי מדובר שהוא התכוון לאכול כשיעור, רק הוא התכוון חצי במזיד וחצי בשוגג, ולכן יהיה פטור.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן המגמע חומץ של תרומה לוקה. זאת אומרת זה נחשב אכילה ולכן אם הוא מגמע הוא לוקה. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן הכוסס חטה של תרומה לוקה. כלומר גם כשהוא כוסס חיטה זה נחשב אכילה והוא לוקה.
תני: הכוסס את החיטה של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. אז לכאורה יש פה סתירה, כי אם הוא משלם קרן ולא משלם חומש, שמע מינה זה לא אכילה. ורבי אומר: אני אומר שמשלם קרן וחומש. כלומר לפי רבי זה נחשב אכילה ולכן משלם קרן וחומש. אבל לפי חכמים, שההלכה כמותם, אז זה לא נחשב אכילה ולכן פטור מחומש. אבל לכאורה יהיה קשה על רבי יוחנן איך הוא פוסק כלוקה נגד חכמים.
°רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 אומר: אני אומר ו_ח§שמשלם קרן וחומש. אמררבי ירמיהרבי ירמיה אמורא א״י · דור ד׳רבי ירמיהרבי זירארבי אבהורבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי הונא בר אביןרבי חזקיה° בשם רבי אימירבי אמי אמורא א״י · דור ג׳רבי אמירבי יוחנןרבי אושעיא רבהרבי זריקא° אמי בן נתן: מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבלו שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ אחר טיבולו משיב את הנפש יש אומרים שהכוונה אחר אכילה, ויש אומרים אחר שטיבלו בחומץ הזה. תני: אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים ואם שילם חולין טמאין יצא. °רבי נתןרבי נתן תנא · דור ד׳רבי נתן אומר: סומכוס אמר שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה ולא כלום. תמן תנינן ו_ט§אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה ולא כלום. תני: בשם °רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא: אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי. אתיא דיחידאי דהכא שהוא סומכוס, כסתמא דתמן ויחידאי דתמן שהוא רבי יוסי בן חלפתא כסתמא דהכא. היאך עבידא מה עושים להלכה כשסתם משנה כתנא אחד וסתם משנה אחרת כתנא השני לא נפשט. אמררבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא° בשם רבי חנינארבי חנינא בר חמא אמורא א״י · דור א׳רבי חנינא בר חמארבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי יהודה נשיאהרבי יוחנןרבי חמא בר חנינארבי שמעון בר אבא° בר חמא ו_י§תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהן חולין. ו_יא§גדולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים. אמר רבי יוסירבי יוסי בר זבידא אמורא א״י · דור ד׳רבי יוסי בר זבידארבי ירמיהרבי זירארבי מנא° בר זבידא: ואנן תנינן תרתיהון מה שנאמר שתשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר, דתנינן: אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין, והן נעשין תרומה. ומה שנאמר אלא שגידוליהן חולין דתנינן גדולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה חולין. מה שנאמר שגידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר דתנינן ו_יב§וחייבת בלקט ובשכחה ובפיאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין. מה שנאמר אלא שאסורין לזרים דתנינן ו_יג§ועניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה והדמין שלהן. תני: תשלומי תרומה — אין משלמין מהן קרן וחומש, ואין משלמין עליהן קרן וחומש, ואין חייבין בחלה, ואין הידים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין. ואוף °רבי שמעוןרבי שמעון בר יוחאי תנא · דור ד׳רבי שמעון בר יוחאירבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן יוחאי ו°רבי יוסירבי יוסי בן חלפתא תנא · דור ד׳רבי יוסי בן חלפתארבי עקיבארבי יהודה הנשיא בן חלפתא דסברי דעיסה שנדמעה או נתחמצה בשאור של תרומה, נפסלת בטבול יום. מודה בה. אם רצה הכהן למחול אינו מוחל — כשלא הפריש. הפריש ואחר כך אכל — תפלוגתא ד°רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 ו°רבי אלעזר ברבי שמעוןרבי אלעזר ברבי שמעון תנא · דור ה׳רבי אלעזר ברבי שמעון דתני (ויקרא אמור כב יד) ונתן לכהן את הקודש — מתנתו מקדשתו מלאכול בתרומה ואף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש — דברי °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 כך שכל עוד לא נתן לכהן לא נמחל לו והחולין שהפריש לא נעשו תרומה. °רבי אלעזר בן רבי שמעוןרבי אלעזר ברבי שמעון תנא · דור ה׳רבי אלעזר ברבי שמעוןאומרואף אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש. וכשהפריש כבר נמחל לו.
📖 באר משה — דף לא עמוד ב
אמר רבי ירמיה בשם רבי אימי: מודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבלו שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. אז זה מה שבעצם אפשר להעמיד, שמה שאמר רבי יוחנן שמי שמגמע חומץ של תרומה לוקה, אז הוא מדבר אחרי הטיבול, אחרי אכילה. כלומר, כי מי ששותה חומץ אחרי טיבולו, אחרי אכילה, אז גם חכמים מודים שזה משיב את הנפש. אז בעצם גם חכמים מודים שזה אכילה ולכן לוקה, וזה המקרה שעליו דיבר רבי יוחנן. היינו יכולים להגיד שגם הכוסס חיטה כנראה יש מציאות שבה גם חכמים מודים שהכוסס חיטה זה נחשב אכילה.
תני: אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים ואם שילם חולין טמאין יצא. כלומר מצד הדין צריך לשלם חולין טהורים והם הופכים להיות תרומה. אבל אם שילם חולין טמאים אז יצא. רבי נתן אומר: סומכוס אמר שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה ולא כלום. כלומר אם בשוגג הוא נתן חולין טמאים מה שעשה עשוי, אבל אם זה היה במזיד לא עשה ולא כלום.
תמן תנינן: אין תורמין מן הטמא על הטהור. תני בשם רבי יוסי: אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי. יש לנו בעצם שתי ברייתות. אחת דיברה על התשלום, כלומר התשלום על אדם שאכל תרומה והוא שילם בחולין טמאים. ראינו שתנא קמא אומר שאם שילם חולין טמאים יצא, ורבי נתן אומר בשם סומכוס שבשוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה ולא כלום. ושם מדובר על אדם שתרם תרומה טמאה על טהורה, תרם מהטמא לטהור, ואמרנו שאם תרם שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום. ותניא בשם רבי יוסי: אם תרם מהטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי.
אז אומרת הגמרא: אתיא דיחידאי דהכא כסתמא דתמן, כלומר סומכוס שאמר שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה ולא כלום, הוא כמו תנא קמא שם, שאמר אין תורמים מן הטמא לטהור, ואם תרם שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה ולא כלום. ויחידאי דתמן, כלומר רבי יוסי, ששם הוא אמר שבין בשוגג בין מזיד מה שעשה עשוי, אז זה כסתמא דהכא, כמו תנא קמא שאמר שאם הוא נתן חולין טמאים אז מה שעשה עשוי.
שואלת הגמרא: היאך עבידא. כלומר איך בעצם הלכה למעשה, יש לנו לכאורה סתירה. סתם משנה כתנא אחד וסתם משנה אחרת כתנא השני. כלומר שתי ברייתות, אחת סותמת הלכה מסוימת והשנייה סותמת הלכה הפוכה, ומה עושים במקרה כזה? והגמרא לא פשטה את זה, זה רק נשאל בשאלה.
אמר רבי זעירא בשם רבי חנינא: תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר, אלא שגידוליהן חולין. כלומר הרי משלמים, אדם שאכל תרומה משלם חולין והם נעשים תרומה. אז אומרת המשנה שהם הרי הן כתרומה לכל דבר, אלא שגידולין חולין. כלומר אם הוא יזרע את זה אז הגידולים יהיו חולין. גדולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר, אלא שאסורין לזרים. כלומר אם אדם זורע תרומה, אז באמת מצד הדין זה חולין, אבל חכמים גזרו שזה יהיה אסור לזרים.
אמר רבי יוסי: ואנן תנינן תרתיהון. כלומר למדנו את כל ההלכות שאמרנו עכשיו במשנה. עד דאמרת תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר, את זה למדנו תנינן, אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין, והן נעשין תרומה. כתוב שנעשים תרומה, שמה שנעשה תרומה לגמרי. ועד דאמרת שגידולין חולין, את זה למדנו תנינן, גדולי תרומה תרומה - מה שאומר מכאן, גידולי תשלומי תרומה זה חולין. ומה שאמרת שגידולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר, את זה גם למדנו תנינן, וחייבת בלקט ובשכחה ובפיאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין. אז רואים מכאן שזה כמו חולין, כי אחרת היה פטור מלקט שכחה ופאה. ועד דאמרת שאסורין לזרים, אז גם את זה למדנו תנינן ועניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה והדמין שלהן. זה שעניים לא יכולים לאכול את זה בעצמם וצריכים למכור את זה לכוהנים, זה אומר שבעצם זה אסור לזרים.
תני: תשלומי תרומה — אין משלמין מהן קרן וחומש. זאת אומרת אם אדם אכל תרומה אז הוא חייב לשלם קרן וחומש, אז הוא לא יכול לשלם את זה מגידולי תרומה, ואין משלמין עליהן קרן וחומש, ומי שאוכל אותם לא צריך לתת קרן וחומש. ואין חייבין בחלה, ואין הידים פוסלות בטבול יום כדרך שפוסלות בחולין. כלומר הטבול יום הרי הוא שני והוא פוסל בתרומה, אז הברייתא אומרת שהידיים לא פוסלות את גדולי התרומה כמו שהן פוסלות בחולין - כלומר לא פוסלות, לא כמו תרומה שהן פוסלות אותה. ואוף רבי שמעון ורבי יוסי מודה בה - שהם הרי סוברים שעיסה שנדמעה או התחמצה בשעור של תרומה נפסלת בטבול יום. הם סוברים שאם אדם עשה עיסה, ואת השאור, מה שגורם להחמצה, הוא לקח מתרומה, אז בעצם יש לה דין של תרומה והיא נפסלת בטבול יום. אבל כאן הם מודים שגידולי תרומה לא נפסלים בטבול יום.
תנינן, למדנו במשנה האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש. עכשיו אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. כי באיזה יש חומש, אז זה אומר שיש פה עניין של כפרה, אז בעצם הכהן לא יכול למחול, כי אם הכהן היה יכול למחול אז היה יכול לתת לו כסף. אי אפשר, צריך לתת חולין והן נעשים תרומה וצריך לתת חומש. אז זה מראה שבעצם זה כפרה והכהן לא יכול למחול.
וזאת אומרים - כל זה כשלא הפריש. כלומר, כל עוד שהבן אדם לא הפריש, ישראל לא הפריש את החלק, את החולין כדת לכהן בתור תרומה. אז במקרה כזה הכהן לא יכול למחול. אבל הפריש ואחר כך מחל, כלומר אם קודם כל ישראל הפריש - הוא אכל תרומה והוא הפריש חולין כדת לכהן בתור שהיא תרומה, ואז הכהן מחל - זה תפלוגתא דרבי ורבי אלעזר בן רבי שמעון. זה מחלוקת בין רבי לרבי אלעזר בן רבי שמעון.
דתני במדרש - כתוב ונתן לכהן את הקודש. אז רבי אומר מתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו, לחייב עליו חומש - דברי רבי. כלומר בעצם רק ברגע שהוא נותן את זה לכהן, רק אז זה הופך להיות ממש תרומה, ואז מי שאוכל את זה יהיה חייב חומש. וכל עוד שהוא לא נתן לכהן אז החולין לא נעשו לתרומה לגמרי. אז גם כאן, כיוון שאתה אומר שזה לא נעשה תרומה, אז בעצם זה לא הופך להיות רכוש של הכהן, לכן הכהן לא יכול למחול.
ורבי אלעזר בן רבי שמעון אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש. ברגע שהוא הפריש, זה כבר יש לו שם של תרומה, ואז בעצם הכהן גם יכול למחול לו.
הגמרא מביאה עוד מחלוקת דומה. הפריש תרומה ומכר לו הכהן ולאחר מכן הוא אכל אותה - אז תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאיתפלגון. אכל תרומה משל אבי אמו כהן, רבי יוחנן אמר משלם לשבט, כי הנתינה עצמה זה מה שמכפר ולכן צריך לתת את זה לכוהנים אחרים. וריש לקיש אמר משלם לעצמו, כי ההפרשה מכפרת, כל הנתינה זה רק בגלל גזל השבט. כאן שהוא לא גזל את השבט כי זה שלו, אז הוא מפריש וזה נשאר אצלו, הוא יכול למכור את זה לכוהנים.
אמר רבי יונה: כך היה משיב רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, על דעתך דתימר משלם לשבט, כלומר, אתה אומר שהנתינה לשבט זה מה שמכפר, אז קשה. והא תנינן גנב תרומת הקדש ואכלה, נניח שכהן הקדיש תרומה ואדם זר גנב אותה ואכל. משלם שני חומשים וקרן אחת. חומש אחד בגלל שהוא אכל תרומה, וחומש אחד בגלל מעילה. אבל קרן - כפל אין פה, כי אין כפל להקדש. אבל לשיטתך שאתה אומר שנתינה מכפרת, אז למה לשלם עוד קרן לכוהנים? הרי הנתינה לכהן זה מה שמכפר. אבל לריש לקיש אין שום בעיה - ריש לקיש סובר שכל הנתינה לכהן זה רק בגלל גזל השבט. אז כאן שהוא לא גזל מהשבט, הוא גזל את זה מההקדש, אז הוא מחזיר להקדש. אבל לרבי יוחנן, שהנתינה לכוהנים זה מה שמכפר, אז צריך שתי נתינות - נתינה אחת להקדש משום גזל, ונתינה אחת לכוהנים כדי לכפר.
אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: התורה אמרה יצא ידי גזילו. כלומר, התורה אמרה שכשהוא נותן להקדש הוא גם נפטר ומתכפר לו על הגזלה. אמר לו רבי זעירא לרבי איסי: תרתין מילין אמרין בשם רבי יוחנן, שהתורה אמרה. אתם אומרים שרבי יוחנן אמר "התורה אמרה", אבל אתם לא אומרים היכן זה כתוב. עונה הגמרא - מה המקרים האלה? אמר רבי יוחנן: יצא ידי גזילו, ולית אתון אמרין מהו כדון - אתם לא אומרים היכן זה כתוב בתורה. כלומר, באמת איפה זה כתוב? אמרה הגמרא: ונתן לכהן את הקודש - מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו. אז זה גזירת הכתוב שאם הוא גזל מההקדש, כיוון שהוא נתן להקדש, הוא כבר נפטר מהכול, התכפר לו.
ועוד דבר, אתון אמרין בשם רבי יוחנן במקום שחיטתה שם תהא שריפתה, של הפרה האדומה, ולית אתון אמרין מהו כדון - אתם לא אומרים איפה זה כתוב. אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיא: על פרשה ישרוף. אומרת הגמרא: מה את שמע - מנין אתה לומד מכאן באמת? אמר רבי ירמיה בשם רבי אימי: מקום פרישתה מחיים שם תהא שריפתה. כלומר, הוא דורש את המילה "על פרשה" - הכוונה למקום שהיא פורשת מהחיים, ושם תישרף.
רבי יוחנן, שאמר שאם אכל תרומה משל אבי אמו כהן משלם לשבט - הוא סובר כרבי, שנתינתו מקדשתו. הנתינה זה מה שהופך את זה לתרומה. כלומר, אדם שאכל תרומה, הרי צריך לשלם קרן וחומש, אז ברגע שהוא מפריש עדיין זה לא הופך את זה לתרומה - הנתינה זה מה שמקדש. רבי שמעון בן לקיש, שאומר שמשלם לעצמו, הוא כרבי אלעזר בן רבי שמעון, שסובר שעצם ההפרשה זה כבר מקדש - ברגע שהוא הפריש הוא כבר נפטר, ויש איזה דין של תרומה והוא זוכה בזה.
המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה — הוא משלם את הקרן, והן משלמין את החומש, דברי °רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא. וחכמים אומרים ו_כא§הן משלמין את הקרן ואת החומש והוא משלם להן דמי סעודתן. ו_כב§הגונב תרומה ולא אכלה — משלם תשלומי כפל דמי תרומה. אכלה — משלם שני קרנים וחומש: קרן וחומש מן החולין, וקרן של כפל דמי תרומה. ו_כג§גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן שאין בהקדש תשלומי כפל. אין משלמין מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפיאה, ומן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו, ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי °רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא. וחכמים ו_כד§מתירין באלו.
📖 באר משה — דף לב עמוד ב
אמר רבי בון בר חייא: ואין יסבור רבי שמעון בן לקיש כרבי? כן? כלומר, גם אם נגיד שהוא סובר כרבי שהנתינה מקדשת, עדיין יכול להיות שהוא יכול להשאיר את זה אצלו, והנתינה עצמה לא מכפרת. אלא, שדברים אלה נאמרו רק ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן. כלומר, מתי רבי אומר שהנתינה מכפרת? בדבר שאם הוא גזל את הכוהנים, אז הוא צריך לתת לכוהנים כדי לכפר. אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן - כמו כאן, שהוא אכל תרומה משל אבי אמו כהן, שאין פה גזל השבט - אוף רבי מודה, שגם בזה רבי מודה שהפרשה מכפרת.
ודמיא למתניתין - זה דומה מאוד למשנה שלמדנו. למדנו: הפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר: חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן. כלומר, אם פדיון פטר חמור עצמו - השה - מת, אז חייבים באחריותו כחמש סלעים של בן. כמו שהוא חייב להביא את הכסף לכהן, כל עוד שהוא לא מביא את הכסף לכהן, הבן לא פדוי. אז גם כאן, כל עוד שהוא לא הביא את פדיון פטר החמור, את השה, לכהן, עדיין הוא חייב. וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו אלא כפדיון מעשר שני - שברגע שהוא הפריש את השה הוא כבר נפטר.
אומרת הגמרא: מודי רבי אליעזר בפטרי חמורות שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, מכיון שהפרישו קדשו. כלומר, אם אבי אמו הכהן הוריש לו פטרי חמורות, אז בעצם הם שלו, והוא פודה אותם, והשה עצמו גם שלו, עד לרגע שהוא מפריש את השה כדי לפדות את החמור - אז כבר הם קדשו, ובזה גם רבי אליעזר מודה. למרות שבעלמא הוא סובר שאין פדיון עד שייתן ליד הכהן - זה רק כשהוא זקוק לתת לכהן, במקרה רגיל. אבל כאן, כשהוא לא צריך לתת לכהן את השה, מיד בהפרשה כבר פטר החמור נפדה.
אומרת המשנה: אכל תרומת חבר - משלם לחבר. כלומר, אם ישראל אכל תרומה של כהן חבר, הוא ישלם את זה לכהן חבר. תרומת עם הארץ - משלם לעם הארץ. שואלת הגמרא, איך זה יכול להיות? הרי התשלום הוא תרומה - ולא נמצא מוסר טהרותיו לעם הארץ. הרי בכל מקרה מה שהוא מפריש נהיה תרומה, יוצא שאם הוא נותן לעם הארץ, נניח הוא אכל של עם הארץ, כשהוא נותן לו את זה הוא נותן לו תרומה. אז איך מותר דבר כזה - לתת טהרות ביד עם הארץ?
אומרת הגמרא: כיצד הוא עושה? נותן שתיהן - כלומר, בין מה שהוא אכל של כהן חבר בין מה שהוא אכל של עם הארץ, את שתיהן הוא נותן לכהן חבר, ונוטל דמי אחת מהן ונותן לכהן עם הארץ. זאת אומרת הוא לוקח כסף מהכהן - הוא בעצם מוכר את התרומה שהוא אכל מהעם הארץ לכהן חבר, ואת הכסף הוא יעביר לעם הארץ.
רבי בון בר חייא אמר קומי רבי שמעון בן לקיש: אתיא כמאן דאמר הפרשתו מקדשתו, כלומר זה מתאים לפי הדעה שאומרת שעצם ההפרשה כבר מקדש, ואז כיוון שהוא הפריש את החולין על התרומה שהוא אכל, הוא כבר יצא ידי חובתו ולא חייב לתת לכהן - רק דמים לתת לכהן עם הארץ. אז לכן הוא יכול למכור את התרומה לכהן חבר ולשלם לעם הארץ. אבל ברם כמאן דאמר מתנתו מקדשתו - בלא כן אינו צריך זכייה, הוא חייב לתת את זה לכהן. אז איך הוא יכול למכור את התרומה? הרי הוא חייב לתת את זה במתנה. אמר להן: במזכה על ידי אחר - הוא מזכה לכהן שהוא לקח לו את זה על ידי אדם אחר, אבל הוא מזכה את זה על מנת שהוא יוכל למכור, ואז הוא חוזר ומוכר לכהן חבר וחוזר ומשלם לעם הארץ.
כאן למדנו משנה: בת ישראל שאכלה תרומה ואחר כך נישאת לכהן. אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה, כלומר היא אכלה תרומה של כהן שעדיין לא נתן לו, אז כהן לא זכה בזה, והיא אכלה את זה - היא משלמת קרן וחומש, ואחרי זה התחתנה עם כהן, אז היא משלמת גם את הקרן וגם את החומש לעצמה. אבל אם היא אכלה תרומה של כהן שכבר זכה בזה - הרי היא חייבת להחזיר את הקרן לאותו כהן, אבל את החומש היא יכולה להחזיק לעצמה.
לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה - מהו? כלומר היא אכלה, ואחרי זה התחתנה, ואחרי זה התגרשה, ועוד לא הספיקה לשלם. אז האם היא יכולה לעכב את הכסף לעצמה, מאחר והיא זכתה בו כשהייתה נשואה לכהן? או אני אומר לא, כיוון שהיא לא הספיקה להפריש, לא זכתה בו.
אומרת הגמרא: איתא חמי אילו היה לה כמה מעשרות - בוא וראה, אם היו לה כמה מעשרות שזכתה בהן כשהייתה נשואה, שמא אינן שלה? ודאי שזה שלה - היא קיבלה תרומה מבעלה, זה כבר שלה. אומרת הגמרא זה לא דומה - תמן מעשרות מסויימין שזכתה בהם, כלומר שם היא קיבלה תרומות, היא זכתה במשהו מוגדר, שאדם הפריש תרומה. ברם הכא תרומה אינה מסוימת - היא לא הפרישה חולין כדי שיהפכו לתרומה וחומש, אז בעצם זה לא דבר מסוים, זה לא דבר מוגדר, היא לא הפרישה את זה, אז זה כבר שאלה אחרת.
מה דמי לה פיטרי חמורות - אם אתה רוצה לדמות את זה, תוכל לדמות את זה לפטרי חמורות. כשם שישראל שנפלו לו פטרי חמור מאבי אמו כהן - זה דבר שהוא לא מסוים כי עדיין הוא לא הפריש שה כדי לפדות את זה, אבל מכל מקום אם הוא ירש את זה, אנחנו אומרים שהוא לא צריך לתת את זה לכהן, אלא הוא מפריש ומעכב את זה לעצמו. אז כך הדין כאן - כשהיא אכלה את התרומה לפני שנישאת לכהן והתגרשה, גם כן היא כבר זכתה בזה, היא יכולה להפריש ולהשאיר את זה לעצמה, לעכב את זה לעצמה, כלומר למכור את זה לכהן אחר.
אנחנו בפרק ו' הלכה ב'. אומרת המשנה: המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה - הוא משלם את הקרן, והן משלמין את החומש, דברי רבי מאיר. כלומר, לפי רבי מאיר, בעל הבית היה חייב להם סעודה, אז הוא משלם את הקרן, אבל הם אכלו תרומה, לכן הם צריכים חומש כדי לשלם כפרה. וחכמים אומרים הן משלמין את הקרן ואת החומש והוא משלם להן דמי סעודתן. כלומר הוא חייב להם רק כסף, דמי סעודה, והם חייבים גם קרן וגם חומש לתת לכהן.
הגונב תרומה ולא אכלה - משלם תשלומי כפל דמי תרומה. כלומר, אם הוא לא אכל את התרומה, אז בעצם זה כמו כל גנב, צריך לשלם תשלומי כפל - הוא משלם פעמיים את דמי התרומה. אבל אם הוא אכלה, משלם שני קרנים וחומש: קרן וחומש מן החולין - כמו שאמרנו שהוא נותן חולין והם הופכים לתרומה - וקרן דמי תרומה, שזה יותר זול.
גנב תרומת הקדש ואכלה - דוגמה, נניח כהן הקדיש את התרומה שלו ובא אדם זר וגנב ואכל אותה, אז הוא משלם שני חומשים וקרן - חומש אחד בגלל שהוא אכל תרומה, חומש אחד בגלל מעילה בקודשים, והוא משלם רק קרן, לא משלם כפל, שאין בהקדש תשלומי כפל.
אין משלמין מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפיאה, ומן ההפקר. למה? כי כתוב "ונתן לכהן את הקודש", אז אומרים חז"ל דבר שהוא חולין שראוי להיות קודש. כלומר, כל טבל יכול להגדיר אותו בתור תרומה, נכון אחרי שהוא יגדיר חלק בתור תרומה שאר יהיה חולין, אבל בעצם בהתחלה הכל היה בגדר שיכול להיות תרומה - אז יש בזה את השייכות לתרומה. אבל לקט, שכחה ופאה שהם הפקר - בהם בעצם אין אפשרות שהם יהיו תרומה, ומעשר לא יכול לצאת מהם.
ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו, ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי רבי מאיר. למה? שאין הקדש פודה את ההקדש - כי כתוב "ונתן לכהן את הקודש", מצריך זה דבר שהוא חולין שיכול להיות הקדש, אבל לא דבר שהוא עצמו הקדש - כלומר שהיה קודש. כך דיבר רבי מאיר. וחכמים מתירין באלו. אנחנו נראה מה הכוונה "באלו" - האם הכוונה רק בשני האחרונים או בכולם.
גמ': הא °רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא אמר הן משלמין את הקרן והוא משלם את החומש ורבנן אמרי הן משלמין את הקרן ואת החומש והוא משלם להן דמי סעודתן. מה ביניהון? אמר רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא: עיקר סעודה ביניהן. °רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא אמר עיקר סעודה לבעל הבית והוא חייב לטרוח ולהביא להם סעודה חולין מתוקנים ולא דמים. נמצא שאם האכילם תרומה הוא צריך להביא להם מנה מדברים שמותר להביא מהם תרומה, והם צריכים לתת אותה לכהן. לכן אומר רבי מאיר שיכול הוא לתת חולין מתוקנים ישר לכהן. אבל לחכמים הוא חייב להם דמים, והם חייבים לכהן חולין מתוקנים, לכן הוא יתן להם דמים והם יתנו לכהן חולין מתוקנים. ורבנן אמרי עיקר סעודה לפועלין. רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° אמר טפילה טפלה ביניהן. °רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיא אמר: טפילה לבעל הבית כיוון שהוא גרם נזק לכהן. ורבי מאיר דן דינא דגרמי, לכן מדין מזיק חייב לשלם לכהן חולין מתוקנים. ורבנן אמרי: טפילה לפועלין שרבנן לא דנים דינה דגרמי. לכן בעל הבית יכול לתת להם סעודתן מכל מקום גם מההפקר, והם צריכים לתת לכהן חולים מתוקנים. אמררבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן°: הא למה זה דומה מה שמחייבים את בעל הבית? למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו, שהוא חייב להעמיד לו מקחו ואינו יכול להחזיר לו דמים שהרי התחייב להביא לו חפץ. אילו כרבי שמעון בן לקיש איתאמרת — ניחא. ואין כרבי יוחנן, אמר עיקר סעודתו ביניהן, ואת אמרת הכי כרבי מאיר איתאמרת. אמררבי אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° בשם רבי יוסי בן חנינארבי יוסי בר חנינא אמורא א״י · דור ב׳רבי יוסי בר חנינארבי יוחנןרבי חמא בר עוקבא°: שבח סעודה ביניהן. בשפסק עמהן להאכילן דבשני דובשני חולין והאכילן דובשני תרומה, ולא כבר
📖 באר משה — דף לג עמוד א
למדנו במשנה שמכריח פועליו לאכול תרומה, אז הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש. זהו דבר רבי מאיר, וחכמים אומרים הם משלמים את הקרן ואת החומש והוא משלם להם דמי סעודתם.
שואלת הגמרא לגבי הקרן, רבי מאיר אמר בעל הבית משלם לכהן, ורבנן אומרים בעל הבית משלם לפועלים והפועלים משלמים לכהן. אז מה ביניהון? כי לגבי הקרן מה ההבדל ביניהם? אמר רבי יוחנן: עיקר סעודה ביניהן. כלומר, רבי מאיר סובר שעיקר הסעודה לבעל הבית. כלומר בעל הבית צריך לטרוח להביא לפועלים סעודה, הוא לא יכול לתת להם כסף. אז כיוון שבעל הבית צריך לתת להם סעודה והם צריכים לתת את הסעודה לכוהנים, בא רבי מאיר ואומר שהם ידעו את זה, שבעל הבית ייתן ישר לכהן, לא צריך את התיווך של הפועלים. אבל לפי חכמים עיקר הסעודה לפועלים. כלומר בעל הבית חייב להם רק כסף, והפועלים צריכים ללכת לטרוח ולקנות בזה אוכל. אז כיוון שכך, בעל הבית חייב רק כסף לפועלים, והפועלים חייבים מזון לכהן. לכן בעל הבית נותן להם כסף והם יקנו וייתנו לכוהנים חולין מתוקנים שיהפכו לתרומה. זה הסבר אחד.
רבי שמעון בן לקיש אמר לכולי עלמא עיקר הסעודה של בעל הבית - כלומר בעל הבית הוא בעצמו צריך לטרוח, זה כולם מסכימים. אז מה ההבדל ביניהם? טפילה ביניהן. רבי מאיר אומר טפילה לבעל הבית. כלומר, כיוון שבעל הבית הוא גרם להם נזק - הרי הוא נתן להם לאכול את התרומה - ורבי מאיר דן דינא דגרמי, לכן מדין מזיק הוא חייב לשלם לכהן חולין מתוקנים. הוא חייב לתת להם חולין מתוקנים שהם ייתנו לכהן. אבל רבנן אומרים לא, טפילה לפועלין. כלומר רבנן לא דנים דינא דגרמי, אז אומרים בעל הבית חייב לתת להם סעודה, אבל סעודה יכול לתת מכל מקום, גם מן ההפקר, והם צריכים לתת לכהן חולין מתוקנים. לכן זה ההבדל - בעל הבית ייתן להם סעודה מכל מקום, לא משנה מאיפה יביא את זה, אפילו מההפקר, אבל הם צריכים לתת לכהן חולין מתוקנים.
אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש - על מה דומה? כלומר, הוא הביא הסבר אחר למה מחייבים את בעל הבית. הוא אומר הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו, שהוא חייב להעמיד לו מקחו. כלומר, אחרי שאדם מתחייב להביא לאדם חפץ מסוים, הוא כבר לא יכול לתת לו כסף, הוא חייב להביא את החפץ. אז כך בעל הבית נתן להם סעודה שהיא לא שלו, הוא חייב להביא להם סעודה, הוא לא יכול לפרוע להם דמים. ככה סובר רבי מאיר.
אומרת הגמרא: אם תעמיד את המחלוקת כרבי שמעון בן לקיש - זה טוב, כי רבי שמעון בן לקיש אמר שדעת כולם עיקר הסעודה לבעל הבית, כלומר בעל הבית חייב לתת להם אוכל, אז דומה מאוד לאדם שמוכר דבר שאינו שלו, שהוא חייב להעמיד לו מקחו, הוא לא יכול לפרוע בדמים. גם פה בעל הבית חייב להביא להם אוכל והוא לא יכול לפדות בדמים. אבל אם תעמיד את המחלוקת במשנה כרבי יוחנן שאמר עיקר סעודתו ביניהן, אז לפי חכמים הוא בכלל לא חייב אוכל, בעל הבית חייב להם כסף. אז מה? אין דמיון. אבל הגמרא אומרת: כל מה שאני אומר כאן זה בדעת רבי מאיר. כלומר דעת רבי מאיר שאומר שבעל הבית לא יכול לפרוע דמים וחייב לתת להם סעודה, אז באמת לדעתו יש דמיון לאדם שמוכר חפץ שאינו שלו, שהוא חייב להביא חפץ אחר, הוא לא יכול להיפטר בדמים.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא הבדל אחר: שבח סעודה ביניהן. כלומר רבי מאיר סובר שכיוון שהוא נתן להם דבר שלא ראוי לאכילה, הוא חייב לשלם להם הכל, את כל הסעודה, ולכן במקום לשלם להם הוא ישלם לכהן. אבל חכמים סוברים שהוא לא חייב להביא להם סעודה כי הם כבר אכלו, אלא מה הוא חייב לתת להם? את ההפרש בין חולין לתרומה. הרי הוא היה חייב לתת להם סעודת חולין, ובמקום זה נתן להם סעודת תרומה שיותר זולה. אז את ההפרש הזה במחיר הוא חייב לתת להם. ואז בעל הבית ייתן להם את ההפרש והם צריכים לקנות חולין מתוקנים ולתת לכהן. שהרי בעל הבית פסק עמהן דובשני חולין - זאת אומרת, בעל הבית התחייב לתת להם אוכל מחולין והאכיל אותם אוכל תרומה שהוא יותר זול. לכן רבי מאיר נותן להם את דמי הסעודה כולה כי נתן להם תרומה שלא ראויה לאכילה. אבל לרבנן הם משלמים קרן וחומש, והוא משלם להם רק את ההפרש בין דמי חולין לדמי תרומה.
אכלו כמאן דאמר ו_כה§טבלים — נפשו של אדם חתה מהן ונחשב כאילו לא אכלו. תנן: גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין אחת משום תרומה ואחת משום מעילה בהקדש. אמר רבי ינאירבי ינאי אמורא א״י · דור א׳רבי ינאירבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי יוחנן° הכהן אין הכוונה שהוא משלם שני חומשין כאחת אלא לצדדין היא מתניתין. ו_כו§יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לשבט שאין תשלומי הקדש פחות משווה פרוטה. אבל תשלומי תרומה תלויים בכזית ולא בשווי, לכן צריך לכפר על עצמו אפילו בפחות משווה פרוטה. יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית משלם להקדש. יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית משלם לשבט יש בו כזית ויש בו שוה פרוטה מהו? אמרשמעון בר ווארבי שמעון בר אבא אמורא א״י · דור ג׳רבי שמעון בר אבארבי חנינא בר חמארבי יוחנן° בשם רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא משלם לשבט שאיסור תרומה קדם. רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא אמר: משלם להקדש. מאי טעמא? דרבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא? אמר רבי זעירארבי זעירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זעירא°משלם לשבט אר גזירת הכתוב היא דכתיב (ויקרא אמור כב יד) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ונתן לכהן את הקדש ויסף חמישיתו עליו למקום שהקרן מהלך — שם החומש מהלך והקרן להקדש שהרי מן ההקדש גזל. כהנא אמר: משלם שני חומשין — חומש לשבט וחומש להקדש.. ו_כז§שאין בו בהקדש תשלומי כפל מנין? שנאמר (שמות משפטים כב ח) ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש. תנן: אין משלמין מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפיאה, ומן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו, ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי°רבי מאיררבי מאיר תנא · דור ד׳רבי מאיררבי עקיבארבי ישמעאלרבי יהודה הנשיאוחכמים מתירין באלו. רבי שמעון בן לקישריש לקיש אמורא א״י · דור ב׳ריש לקישרבי יוחנן° אמר להןמה שנאמר במשנה וחכמים מתירין באלו זה רק על תרתין אחרייתא למה מפני שיש בהן זיקת תרומה ומעשרות שמתחילה לפני שעשאן מעשר או לפני שהקדיש היו ראויים להיות תרומה. ולקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות הרי לפני שנעשו לקט שכחה ופיאה היו ראויים להיות תרומה אלא בנשיכתבנשירתפיאהלקט ובקמת פיאה ובשכחת קמה אנן קיימין ולא הייתה לו שעת הכושר להתחייב בתרומה, שמעולם לא היו ברשות בעלים בתלוש; לכן אין משלמים מאלה לתרומה, לפי שהם עצמם לא היו ראויים להיות תרומה.
📖 באר משה — דף לג עמוד ב
שואלת הגמרא לרבי מאיר: למה בכלל צריך לשלם להם? הרי האכיל אותם, ולא כבר אכלו? אז למה בכלל לשלם? אומרת הגמרא: כי מאן דאמר טבלים - נפשו של אדם חתה מהן. רבי מאיר סובר שאדם שאוכל טבל מצטער על זה, וזה נחשב כאילו שהוא לא אכל בכלל, ולכן הוא חייב להם הכל.
למדנו במשנה: גנב תרומת הקדש והחלה - משלם שני חומשים, אחד בשביל תרומה ואחד בשביל מעילה בהקדש. אמר רבי ינאי: אין הכוונה שהוא משלם באמת שני חומשים, אלא לצדדין היא מתניתין - כלומר פעמים שהוא משלם את זה ופעמים את זה. כיצד? יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לשבט - כלומר משלם רק דמי תרומה. למה? כי אין תשלומי הקדש פחות משווה פרוטה, אבל תשלומי תרומה זה בכלל לא תלוי בשווי, זה תלוי בכזית, אז לכן צריך לכפר על עצמו אפילו בפחות משווה פרוטה. עכשיו, אם יש בו שווה פרוטה ואין בו כזית, במקרה כזה משלם להקדש ולא לתרומה.
שואלת הגמרא: ומה קורה יש בו כזית ויש בו שוה פרוטה? אמר שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן, במקרה כזה משלם לשבט. למה? כיוון שעיסוק תרומה קדם - הרי קודם כל זה היה תרומה ואחרי זה הוא הקדיש את זה, אז לכן ישלם לשבט. רבי יוחנן אמר: משלם להקדש. שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוחנן? לכאורה מובן שהתרומה קדמה. אמר רבי זעירא: גזירת הכתוב היא, דכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה, "ונתן לכהן את הקודש ואסף חמישיתו עליו" - במילה "ואסף" אני מבין שלמקום שהקרן מהלך - שם החומש מהלך, וכיוון שאת הקרן הוא נותן להקדש, כיוון שמההקדש הוא גזל, אז לכן גם החומש ילך להקדש. כהנא אמר: משלם שני חומשין - חומש לשבט וחומש להקדש.
למדנו במשנה שהוא לא משלם כפל כיוון שאין בו בהקדש תשלומי כפל. שואלת הגמרא מנין? שנאמר: ישלם שנים לרעהו - ולא להקדש. כלומר להקדש לא משלמים כפל.
למדנו במשנה: אין משלמים מן הלקט ומן השכחה, מן הפאה ומן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו, ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, לפי שאין הקדש פודה את ההקדש - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מתירים באלו.
רבי שמעון בן לקיש אמר: מה שנאמר במשנה "חכמים מתירים באלו" הכוונה רק על תרתין אחרייתא - על השניים האחרונים, על מעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו. רק עליהם הכוונה שחכמים מתירים. למה? מפני שיש בהן זיקת תרומה ומעשרות - שהרי מתחילה, לפני שהוא עשה אותם מעשר או לפני שהוא הקדיש אותם, הם היו ראויים לתרומה. הרי בהתחלה זה היה תבל, הוא יכול לבחור כל חלק מהתבל ולהגדיר אותו בתור תרומה, אז בעצם כל חלק וחלק יכול להיות תרומה. אבל לקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות, כי הרי זה הפקר ולא יכול לכוון להם שם תרומה.
שואלת הגמרא: למה? הרי לפני שהם נעשו לקט, שכחה ופאה, זה היה ראוי לתרומה, כי הרי זה היה מחובר, זה היה יכול להיות תרומה. אומרת הגמרא: אלא ובקמת פיאה אנן קיימין - שלא הייתה להם שום זיקה כלל להתחייב בתרומה, כי מעולם הם לא היו ברשות הבעלים בתלוש. כלומר כל התרומה זה רק בתלוש, אבל מחובר - ופה מדובר בקמת פאה, כלומר פאה שהיא בקמה, אז בעצם זה לא הגיע ליד הבעלים בתלוש, לא היה להם שאת כושר להתחייב בתרומה, כי מעולם לא היה ברשות הבעלים בתלוש. אז לכן לא משלמים מהדברים האלה, גם חכמים מודים שלא משלמים תרומה מהם, לפי שהם עצמם לא ראויים להיות קודש.
אומרת הגמרא: אם זה ככה, לית הדא פשטה שאלת דחילפא - זה פשט השאלה של חילפה. חילפה שאל: לקט בנשירה מהו שיקדש? כלומר הוא שאל האם לקט, ברגע שקצרנו אותו עוד שהוא באוויר, כבר חל עליו דין לקט, או רק אחרי שהוא נופל לאדמה רק אז חל עליו דין לקט. למה זה פשט? כי אם נאמר שזה נעשה לקט רק אחרי שנפל לאדמה, אז בשלב הראשון שהוא היה באוויר, זה כן היה ראוי לתרומה - זה כן הגיע ליד הבעלים, זה היה ראוי לתרומה. אז למה אמרנו שלקט לא היה ראוי לתרומה כלל? אז לכן צריך לומר שכבר בשעה שהוא נקצר הוא נעשה לקט גם כשהוא באוויר, ולכן לא היה שום שלב שהוא היה ראוי להיות קודש. אז אם זה ככה פשטנו את הבעיה של חילפא.
אמר ליה רבי יוחנן: לא צריך את התירוץ הזה, לא צריך מכאן להביא ראיה, אפשר להביא ראיה מהמשנה ממש. הרי מה המשנה אמרה? לקט ופאה. אז כמו שפאה זה לא בא ליד הבעלים, אז גם לקט מדובר שלא בא ליד הבעלים. אז רואים מכאן שכבר משעת הקצירה, כבר כשזה באוויר, זה כבר נהיה בו דין של לקט.
אז ראינו שבעצם לפי רבי שמעון בן לקיש, מה שהחכמים אמרו "מתירים באלו" זה רק על השניים האחרונים - על מעשר ראשון שנטלה תרומתו ועל מעשר שני והקדש שנפדו. רבי יוחנן אמר: על כולם. כלומר, מה שהחכמים אמרו "מתירים" זה על הכל, גם על לקט, שכחה ופאה. למה? כי לפי חכמים לא צריך שיהיה זיקת תרומה, לכן הוא יכול לתת לכהן גם לקט, שכחה ופאה והם יהפכו להיות תרומה.
לית הדא פשטה שאילתיה דחילפיי האין זה פותר את השאלה של חילפי? דחילפיי שאל לקט בנשיכהבנשירה מהו שיקדש? האם משעה שנקצר, עוד לפני שהגיע לאדמה, חל עליו דין לקט, או רק אחר שנפל לאדמה? אם תאמר שנעשה לקט רק לאחר שיפול על האדמה — אם כך, בנשירת לקט כל זמן שהוא באויר ראוי לתרומה, ואיך אמרת שלקט לא היה ראוי לתרומה כלל? אלא צריך לומר שמשעה שנקצר כבר נעשה לקט, ולכן אינו ראוי להיות קודש, ופשטנו את בעייתו של חילפיי. אמר לורבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא אל גם מהמשנה אפשר לפשוט את הבעיה של חילפייוהאדהא תנינן לקט ופיאה מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה אית לך מימר פיאה בלקטכלקט? כיון שנאמר במשנה לקט ופיאה — משמע ששניהם מדברים בעניין אחד, וכיון שהפיאה נעשית פיאה במחובר ולא באה ליד הבעלים בתלוש, גם הלקט נעשה לקט מיד עם הקצירה בעודו באויר ולא בא ליד הבעלים בתלוש. רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° בר נפחא אמר לו ו_כח§על כולהן חכמים מתירין שלא צריך זיקת תרומה.
°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס אומר: משלמין ממין על מין ומשאינו מינו בלבד שישלם מן היפה על הרע. ו°רבי עקיבהרבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא אומר ו_כט§אין משלמין אלא ממין על מינו. ו_ל§לפיכך אם אכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהן. ממקום ש°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס מיקל — משם °רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף מחמיר, שנאמר (ויקרא אמור כב יד) ונתן לכהן את הקודש — כל שהוא ראוי לעשות קודש, דברי °רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס. ו°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף אומר: ונתן לכהן את הקודש — קודש שאכל.. גמ':תנן°רבי אליעזררבי אליעזר בן הורקנוס תנא · דור ב׳רבי אליעזר בן הורקנוסרבן יוחנן בן זכאירבי עקיבא בן הורקנוס אומר משלמין ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרע. הא כיצד אכל ירק ושילם גרוגרות גרוגרות ושילם תמרים תבוא לו ברכה. אכל ביכורים שגם דינם כתרומה מהו משלם האם יכול לשלם גם שלא משבעת המינים או דווקא משבעת המינים ל°רבי עקיבארבי עקיבא תנא · דור ג׳רבי עקיבארבי אליעזר בן הורקנוסרבי יהושע בן חנניהרבי מאיררבי יהודה בר אילעאירבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתא בן יוסף? אכל ענבים משלםהאם יכול לשלם יין זיתים משלם שמן? אכל חלה שדינה כתרומה מהו ו_לא§שישלם מפירות שלא הביאו שליש? שכןהאם אינו יכול לשלם כיווןשפירות שלא הביאו שליש אין בהן זיקת תרומה או כיוון שפירות שלא הביאו שליש חייבין בחלה יכול לשלם מהן? אכל ביכורים מהו שישלם במחובר לקרקע? האם אינו יכול לשלם כיוון שפירות שמחוברין לקרקע אין בהן זיקת תרומה או שיכול לשלםו_לב§שכן הביכורים נקנין במחובר לקרקע? תנן: לפיכך, אם אכל קישואין של ערב שביעית — ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהן. אמררבי אביןרבי אבין אמורא א״י · דור ג׳רבי אביןרבי יוחנן° בשם רבנן דתמן: זאת אומרת שאין משלמין מפירות חוצה לארץ. אפילו תימא משלמין — מתניתין עד שלא התיר °רבירבי יהודה הנשיא תנא · דור ה׳רבי יהודה הנשיארבי שמעון בר יוחאירבי יוסי בן חלפתארבי מאיררבי חייא רבהבר קפרארבי שמעון ברבירבי חנינא בר חמא+5 להביא ירק מחוצה לארץ לארץ.
📖 באר משה — דף לד עמוד א
אלו הלוקין — שם המשנה מונה את כל אלה שלוקין, ואחד מהם זה הבא על אחותו.
פרק ו', הלכה ג'. אומרת המשנה: רבי אליעזר אומר משלמין ממין על שאינו מינו. כלומר, אם אדם אכל חיטים יכול לתת שעורים, בלבד שישלם מן היפה על הרע. ורבי עקיבא אומר אין משלמין אלא ממין על מינו. מה שאדם אכל זה מה שהוא צריך לשלם. אם הוא אכל חיטים צריך לתת חיטים. לפיכך אם אכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהן. ממקום שרבי אליעזר מקל, משם רבי עקיבא מחמיר. כלומר מאותו פסוק אחד למד להקל ואחד למד להחמיר. מה הפסוק? שנאמר ונתן לכהן את הקודש. כל שהוא ראוי לעשות קודש, דברי רבי אליעזר. לפי רבי אליעזר תן כל דבר שיכול להיות קודש, כלומר תן חולין שהם עצמם יהפכו לתרומה. ורבי עקיבא אומר: ונתן לכהן את הקודש — קודש שאכל. כלומר מה שהוא אכל זה מה שהוא צריך לשלם.
אומרת הגמרא: למדנו רבי אליעזר אומר משלמין ממין על שאינו מינו בלבד שישלם מן היפה על הרע. רק כיצד? אכל ירק ושילם גרוגרות, גרוגרות ושילם תמרים — תבוא לו ברכה. בבבלי יש מחלוקת האם הוא משלם לפי המחיר או לפי הכמות. כלומר, אם הוא אכל קילו של ירק, האם הוא צריך לשלם קילו של גרוגרות, או שהוא משלם גרוגרות במחיר של קילו ירק? והגמרא שואלת: אם זה ככה, אם הוא משלם לפי העלות, אז מה זה "תבוא לו ברכה"? הרי הוא משלם בדיוק מה שהוא אכל. עונה הגמרא שהוא נותן דבר שיש עליו קופצים. כלומר הוא אכל ירק שאין עליו הרבה קופצים, ושילם גרוגרות שיש עליהם יותר קופצים.
אכל ביכורים מהו משלם — שדינם גם כן כמו תרומה. אז מה הוא משלם? האם יכול לשלם גם שלא משבעת המינים או דווקא משבעת המינים — הרי ביכורים באים דווקא משבעת המינים. השאלה: אדם שאכל ביכורים, האם הוא יכול להביא משהו שהוא לא משבעת המינים, או שהוא חייב להביא רק משבעת המינים?
ממשיכה הגמרא ושואלת לדעת רבי עקיבא. רבי עקיבא סובר שאדם חייב להביא בדיוק מה שהוא אכל. אבל, למשל, אכל ענבים יין, זיתים משלם שמן? — האם הוא יכול לשלם כך?
אותה שאלה: אכל חלה מהו שישלם — שדינה כתרומה. מפירות שלא הביאו שליש — האם אני אומר שהוא לא יכול לשלם, כיון שפירות שלא הביאו שליש אין בהם זיקת תרומה — הרי עונת המעשרות זה רק משהביא שליש — או שאני אומר לא, כיון שפירות שלא הביאו שליש חייבין בחלה, יכול לשלם מהן. הרי הגמרא למדה שיש חיוב חלה בדבר שבא לידי חימוץ, וכיון שגם פחות משליש בא לידי חימוץ, לכן חייב בחלה. אז השאלה: האם אני אומר בגלל שאין בו חיוב תרומה אז לכן הוא לא יכול לשלם מחיטים שלא הביאו שליש, או שאני אומר לא, כיון שגם בו שייך חיוב חלה, אז הוא כן יכול לשלם מהן.
עוד שאלה: אכל ביכורים מהו שישלם במחובר לקרקע? כלומר, אם אני אומר שהוא לא יכול לשלם כיון שפירות מחוברים לקרקע אין להם זיקת תרומה, או שאני אומר לא, יכול לשלם, שכן הביכורים נקנין במחובר לקרקע. אנחנו יודעים שאדם יוצא לשדה וקושר את הפרי הראשון שהוא רואה. הביכורים נקנים כבר במחובר לקרקע, ואולי פה הוא יכול לתת מחובר לקרקע.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה לפיכך אם אכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהן. אמר רבי אבין בשם רבנן דתמן — כלומר רבנן דבבל — זאת אומרת שאין משלמין מפירות חוצה לארץ. כי הרי אם היה אפשר לשלם מפירות חוץ לארץ, אז למה הוא צריך להמתין עד מוצאי שביעית? כבר בשביעית ישלם מפירות חוץ לארץ.
אומרת הגמרא: אפילו תימא משלמין — מתניתין עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ. כלומר, גם אם נגיד שמותר לשלם מפירות חוץ לארץ, אני יכול להעמיד את זה קודם שרבי התיר להביא מפירות חוץ לארץ. כיון שבהתחלה חז"ל אסרו להביא מפירות חוץ לארץ, גזרה שמא יביא גוש — שמא יביא חלק מהאדמה, והאדמה של חוץ לארץ טמאה, ולכן אסרו את זה. ורבי התיר. אז המשנה שאומרת שימתין עד מוצאי שביעית, היא מדברת קודם שרבי התיר להביא מפירות חוץ לארץ, אבל אחרי שהתיר להביא מפירות חוץ לארץ אז באמת גם בשביעית יכול לשלם קישואים של שביעית שבאו מחוץ לארץ.
לא אמר אלא קישואין, דבר שהוא פירות איסור שירק אסור משום ספיחין אבל דבר שהוא פירות היתר — לא ולא היא דאפילו פירות היתר אסור שפורע חובו בפירות שביעית שאם את אמר כן ו_לג§לא נמצא לוקח לו קורדם מדמי שביעית.