ביאור:הגדה של פסח (כיד המלך) - המשך מגיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קדש ורחץ כרפס יחץ

- מגיד - המשך מגיד - רחצה עד נרצה - פיוטים -

כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)'''

הגדת כיד המלך לפי פירוש הגר"א[1]


לפני שעם ישראל נעשו לעם קדם להם שני גלויות: א. גלות הנפש. ב. גלות הגוף. בעל ההגדה מתחיל לפרש את הסדר ההיסטורי שבהתחלה קדם גלות הנפש. מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ בני קטורה. וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂיו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ כדי שלא יהיה לו חלק עם יעקב. וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל להוציא אותם ממצרים. בָּרוּךְ הוּא על המחשבה להוציא אותם ממצרים. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ של גזירת ארבע מאות שנה לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר, משעה שאמר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שנה. כשהקב"ה נותן חשבון לדבר מסוים, אנחנו לא יודעים ממתי הוא יתחיל לחשב את החשבון. ואם ישראל זוכים הוא מתחיל לחשב מזמן מוקדם. וזה שכתוב 'זכו אחישנה'. וכאן הקב"ה התחיל לחשב את הארבע מאות שנה מלידת יצחק, והוריד מאה תשעים שנה מהעבודה במצרים כמנין ק"ץ. וזהו 'חשב את הקץ'. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי נקמה ברשעים. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל טובה לצדיקים.

מְכַסֶה אֶת הַמַּצּוֹת וּמַגְבִּיהַ אֶת הַכּוֹס.
וְההבטחה שהקב"ה הבטיח "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי וכו" שנאמרה על כל הגלויות, ועל כל הצרות שיעמדו לעם ישראל הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
יַנִיחַ הַכּוֹס מִיָדוֹ ויְגַלֶה אֶת הַמַּצּוֹת.
אע"פ שאנו לא מרגישים בניסים שהקב"ה עושה אתנו תמיד, אעפ"כ הוא עושה תמיד ניסים ונפלאות תמיד. ומהיכן יודעים זאת? צֵא וּלְמַד מלבן הארמי שבמבט ראשון לא ידוע לנו מה הוא רצה לעשות ליעקב, אבל התורה מספרת לנו מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, התורה מעידה שלבן בקש לעקור את הכל, והקב"ה עשה עמנו ניסים אע"פ שאין אנו מרגישים.
וַיֵרֶד יעקב אבינו מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
וַיֵרֶד יעקב אבינו מִצְרַיְמָה: יעקב אבינו היה אָנוּס (=חייב) לרדת למצרים, כיון שכך נגזר עליו. וזכותו גרמה שירד עַל פִּי הַדִּבּוּר. ע"פ הדבור של פרעה שאמר ליוסף להגיד לאחיו "וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי" בראשית מה יח. ולא בשלשלאות של ברזל.
וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם לזמן מועט[2]. ואם היתה כוונת יעקב להשתקע במצרים, לא היו יכולים להגאל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר לזמן מועט בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.
בִּמְתֵי מְעָט: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יי אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי: מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים (=ניכרים) שָׁם על ידי מנהגיהם המיוחדים, והיו ניכרים שהם בני יעקב. 'גוי' זה קיבוץ אנשים שלכולם מנהגים שווים, 'ועם' הוא קיבוץ אנשים שיש לכל אחד מנהגים משלו.
גָּדוֹל, עָצוּם: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וָרָב: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי. בעל ההגדה בא לתרץ מדוע המצרים נענשו על ששעבדו את ישראל הרי נגזר עליהם "ועבדום וענו אותם".

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַיָרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים: המצרים התכוונו להרע לנו ולא כדי לקיים את צוווי הקב"ה. והראיה: א. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: שהשיקול של המצרים לשעבד את ישראל היה הָבָה נִתְחַכְמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. ולא כדי לקיים את צווי ה'.
ב. וַיְעַנּוּנוּ: בסוג עבודות מענות שלא היו בכלל הגזירה של 'ועבדום וענו אותם'. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: עבודה שלא הורגלו בה, כגון עבודת נשים לאנשים וכן להפך, שלא היו בכלל הגזירה של עבדום וענו אותם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. בפה רך. שהוא עבודה קלה, רק שלא הורגלו בה שנפשו של אדם קצה בה לעשות מלאכה שלא הורגל בה. וכל זה ראיה שלא התכוונו לקיים את גזירתו יתברך אלא להרע לישראל[3].
בפסוק הבא בעל ההגדה מתרץ מדוע המצרים לא יכולים לטעון שרק המלך צריך להענש בזה שצווה לשעבד את בני ישראל בעבודות מענות ועבודות קשות, אבל הם הרי היו חייבים לשמוע בקול המלך[4]. וַנִּצְעַק אֶל יי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יי אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל יי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים. שעד שמת המצרים שעבדו בבני ישראל רק בפקודת המלך, ואחרי שמת הם התחילו לשעבד אותם כפי רצונם. וזה ראיה שגם המצרים היו ביד אחת עם פרעה. לכן וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בלב מִן הָעֲבוֹדָה. ואח"כ וַיִּזְעָקוּ בקול. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
וַיִּשְׁמַע יי אֶת קֹלֵנוּ: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקֹב.
ישנם ג' דברים שהן עיקר האדם: אשה, בנים, ודירה מרוחת. ואת שלשתם מנעו המצרים מבני ישראל. וזה שכתוב: וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ: זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, (=פרישות מהאשה)[5] כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. דבר שרק אלהים יודע. וְאֶת עֲמָלֵנוּ: אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֶצֵנוּ: זֶוֹ הַדְּחַק, (=דירה דחוקה) כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם.
וַיּוֹצִאֵנוּ יי מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיּוֹצִאֵנוּ יי מִמִצְרַים: לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ מעולם היצירה, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף מעולם הבריאה, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ משה רבינו מעולם העשיה. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי יי.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה: אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ מעולם מיצירה.
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים: אֲנִי וְלֹא שָׂרָף מעולם הבריאה.
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים: אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ משה רבינו מעולם העשיה. אֲנִי יי - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר. במכת בכורות הקב"ה לא שלח את משה רבינו לעשות שום דבר בזמן הגאולה, אלא כולם היו שווים. לקיים מצוות פסח מצה ומרור. והסיבה היא לומר לנו שגם כל המכות שמשה עשה זה לא בכוחות עצמו אלא הוא שליח של ה'. ועושה את תפקידו כמו כל אחד מעבדיו. ולכן בכל סיפור יציאת מצרים לא משבחים את משה רבינו, כיון שהשבח לא תלוי במשה רק בהקב"ה לבד[6]. ומשה רבינו בסך הכל עשה את תפקידו כמו כל יהודי שממלא את תפקידו[7].
כשהקב"ה מעניש הוא מעניש בשלשה סוגי מכות: א. בְּיָד חֲזָקָה: בצורה נעלמת. שהקב"ה שמחיה כל דבר בהשגחה כל רגע, מפסיק להחיות את הדבר, וממילא הדבר נפסד וזוֹ מה שהיה הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד יי הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאֹד[8]. וזה נקרא "יד חזקה" שניכר שידו חזקה שיכול לקחת כח חיותם של הרבה ברואים ברגע אחד, מה שאין שום גבור בעולם יכול לעשות זאת.
ב. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה: בצורה גלויה זוֹ השמונה מכות שהם כדוגמת הַחֶרֶב שהורגת ונוקמת באתגליה. הדם נקם במצרים, הצפרדע נקמה במצרים וכו'. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם. וזה נקרא "זרוע נטויה" שניכר בגלוי שהקב"ה נותן כח למזיק לבא כדי לנקום נקמתו.
ג. וּבְמֹרָא גָּדֹל: זוֹ עונש הנקרא גִלּוּי שְׁכִינָה. שהקב"ה במכה אחת מפסיק חיותו מדבר אחד ונותן חיותו בדבר שני. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יי אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַים לְעֵינֶיךָ. כמו שהיה בכל המכות שהמצרים לקו, ובני ישראל נצלו, כיון שקבלו כח רוחני גדול שהמכות לא יוכלו לשלוט בהם. כמו שכתוב בדבר שאע"פ שהזיק למצרים "ולא מת מישראל עד אחד". ומתגלה בבת אחת השגחתו הפרטית לטובה לעושי רצונו, ולרעה לעוברי רצונו.
ולכל העשר מכות היו שני דברים: א. וּבְאֹתוֹת: אות הוא סימן. שיש סימן שיקרא משהו וְזֶה הַמַּטֶה שהיה כתוב עליו מתחילת בריאת העולם כל העשר מכות שעתידים להיות. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.
נוֹהֲגִין לְהַטִיף טִפָּה מִן הַכּוֹס בַּאֲמִירַת דָם וָאֵשׁ..., עֶשֶׂר הַמַכּוֹת דְצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב, בְּיַחַד, ט"ו פַּעַם.
וּבְמֹפְתִים: הם המכות בעצמם שבאו בשנוי הטבע שלא יאמרו מקרה הוא. וזֶה כולל את מופת הַדָּם שהיה לפני העשר מכות לעיני כל ישראל כמו שכתוב שמות ד ט "ולקחת מימי היאור ושפכת ביבשה והיו לדם ביבשת" שהיה רק מופת ולא אות, שהרי הוא לא היה כתוב על המטה.[9] כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. והסיבה למופת הדם להראות שיש מושל ומנהיג על פרעה ואלהיו שהוא הנילוס.
דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים שְׁתַּיִם. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים, והעשר מכות היו כתובים על המטה וְאֵלוּ הֵן:

דָּם, צְפֵרְדֵּעַ, כִּנִים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרד, אַרְבֶּה, חשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: רבי יהודה סובר שהמכות היו כתובים על המטה בר"ת. דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַים מַה הוּא אוֹמֵר? וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי, וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה - אַחַת, וָזַעַם - שְׁתַּיִם, וְִצָרָה - שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. רַבִּי עֲקִיבֶא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שהֵביִא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא על הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְִשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ- אַחַת, עֶבְרָה - שְׁתַּיִם, וָזַעַם - שָׁלושׁ, וְצָרָה - אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!
אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ. אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵינוּ. אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ. אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ. אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵינוּ. אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵינוּ. אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ. אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ. אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵינוּ. עַל אַחַת, כַּמָה וכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירֶנו בִּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵינוּ. חמש עשרה מעלות כנגד חמש עשרה דורות מאברהם אבינו עד שלמה המלך שבנה את בית הבחירה. וכנגדם יש חמש עשרה מעלות (=מדרגות) בעזרה, וכנגדם אמר דוד המלך חמש עשרה מזמורי תהילים של שיר המעלות.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
מַרְאֶה בַּיָד עַל הַזְרוֹעַ וְיִזָהֵר שֶׁלֹא לְהַגְבִּיהַ אוֹתָה.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
מַרְאה אֶת הַמַּצּוֹת לַמְסֻבִּים ואוֹמֵר:
מַצָּה זוֹ שֶאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם. ואז אכלנו את המצות ברצון לב ובשמחה. ומה שאנו קוראים למצות "לחם עוני" כיון שהוא לחם שנהגו להאכיל עבדים, ובמצרים הוא היה לחם עוני, וכשאנו אוכלים אותם אנו נזכרים בלחם עוני שאכלו אבותינו. אבל אנו לא אוכלים את המצות זכר למה שאבותינו אכלו אותו במצרים אלא זכר למה שגורשו ממצרים והבצק לא הספיק להחמיץ. ואז אכלנו אותו ברצון לב ושמחה.
מַרְאֶה אֶת הַמָרוֹר לַמְסֻבִּים וְאוֹמֵר:
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ. מַגְבִּיהִים אֶת הכּוֹס עַד הַלְלוּיָה.
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס תשעה שבחים כנגד תשע מכות. לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת ביציאת מצרים. מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, בקריעת ים סוף שהיו בצרה גדולה, שהיה קטרוג על עם ישראל הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי זרה. וּמֵאֵבֶל אחרי מתן תורה שחטאו בחטא העגל ונלקחו שני הכתרים שהיה לכל אחד והיו באבל. לְיוֹם טוֹב ביום כפור שמשה ירד עם לוחות שניות והקב"ה סלח לעם ישראל. וּמֵאֲפֵלָה מהמדבר שהוא ארץ חושך. לְאוֹר גָּדוֹל לארץ ישראל שהוא אור גדול. וּמִשִּׁעְבּוּד הוא תקופת השופטים שבני ישראל היו בשעבוד. לִגְאֻלָּה בימי דוד ושלמה שישבו לבטח והיה גאולה שלימה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ. נגד מכת בכורות. שאז הללו רק את יה. שיצאו מעבדי פרעה לעבדי ה'.
הַלְלוּיָהּ מי מהלל את ה'? הַלְלוּ עַבְדֵי יי, הַלְלוּ אֶת שֵׁם יי. מתי מהללים את ה'? יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. במשך כל השנה. היכן מהללים את ה? מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ בכל העולם. מְהֻלָּל שֵׁם יי. רָם עַל כָּל גּוֹיִם יי, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. מִי כַּיי אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ? מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שִׂמְחָה. הַלְלוּיָהּ.
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל הזכרים מִמִצְרָים מהעבודה במצרים. בֵּית יַעֲקֹב הנשים מֵעַם לֹעֵז מהמצרים שהוציא עליהם לעז שהם שולטים בנשותיהם. הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁוֹ שבט יהודה קדש שמו של הקב"ה בזה שקפץ ראשון לים. יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. מיד שעם ישראל יצאו ממצרים הם קבלו את הכח לשלוט בכל דבר בעולם, ולכן הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים רָקְדוּ בזמן מתן תורה כְאֵילִים, והגְּבָעוֹת התקרבו זה לזה כשבני ישראל עברו את נחל ארנון והאמוראים התחבאו בתוכם כִּבְנֵי צֹאן. מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מִלְּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי (=יצר) את האָרֶץ, ועשה תנאי בעת הבריאה שהים יבקע. מִלְּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אתה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ העוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַים, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ ועַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

לשם יחוד קב"ה ושכנתיה הריני בא לקיים את מצוות שתיית הכוס השני מארבע כוסות שתיקנו חכמים כנגד השלב השני של יציאת מצרים. כמו שכתוב "והצלתי אתכם מעבודתם" שהוא השלב שבני ישראל פסקו להיות עבדים למצרים[10]. שהוא כנגד דרגת עבודתנו בימות המשיח[11].
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
שׁוֹתִין אֶת הַכּוֹס בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ המילים המודגשות הם פירוש הגר"א. ההערות למטה הם משא ומתן בדברי הגר"א, ועוד חידושים.
  2. ^ בפסוק מבואר שיעקב אבינו רצה לרדת למצרים רק כדי לראות את יוסף ומיד לחזור כמו שכתוב "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". אלא שהקב"ה אמר ליעקב במראות הלילה "אל תירא מרדה מצרימה (לתקופה של כמה דורות ולא רק כדי לראות את יוסף ולחזור. וכמובן שלא יהיה על דעת שבני ישראל השתקעו שם לעולם) כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואני אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עניך".
  3. ^ עיין רמב"ן פרק ט"ו פסוק י"ד "ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל 'ועבדום ועינו אותם' אבל היא עקירתם לגמרי. וכן מה שאמרו תחילה 'הבה נתחכמה לו פן ירבה' אינו בכלל עבדות וענוי. מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו, 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' וכו'. והוא מה שאמר הכתוב 'וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו'.
  4. ^ וזה מה שטענו הנאצים ימ"ש שהם רק צייתו לפקודות. והתשובה היא שהם הוסיפו כהנה וכהנה מדעת עצמם וקיימו את הפקודות למהדרים מן המהדרים.
  5. ^ למלה "עונינו" יש שני משמעויות או עבודה מענה כדלעיל או פרישות מהאשה כמו כאן. ותלוי לפי הענין.
  6. ^ וצ"ע הרי כל עם ישראל נוהג לספר בשבח הצדיקים כל השנה ? ונראה שברור שיש עניין גדול לספר בשבח הצדיקים, כיון שע"י כך אנשים רואים לאיזה דרגה אדם ששומר תורה ומצוות כראוי יכול להגיע. והדבר גורם חיזוק עצום א. באמונה, שתורתינו תורת אמת. ב. בשאיפה, לשאוף להגיע לדרגתם. אלא שליל פסח שהוא החג שבו עם ישראל נעשו לעם ע"י שהקב"ה התגלה אליהם והראה להם שהוא בורא העולם, והוא המלך ואנו עבדיו, אנו משבחים רק אותו ומגלים שכל מה שאנו משבחים את הצדיקים כל השנה הוא לא כיון שיש להם כוחות משלהם ח"ו, אלא כל מה שהם עושים הוא רק בתור שליחות שהקב"ה עושה על ידם.
  7. ^ ונראה לחדד יותר: שהרי פרעה עשה את עצמו לאלוה. כיון שעובדי עבודה זרה נהגו להתייחס לאדם בעל שליטה חזקה כמו לאלקים. והיה חשש שבני ישראל השפעו מהמצרים ויבואו לומר על משה שהוא אלהים. שהרי יש לו כוחות כ"כ חזקים וגדולים יותר מכל מכשפי וחרטומי מצרים וכו'. לכן במכת בכורות שהיא המכה הקשה ביותר הקב"ה השווה את משה רבינו לכולם להראות שהכל ממנו והוא רק שלוחו.
  8. ^ נראה שדבר הוא דוגמה, כיון שגם מכת בכורות נעשה באופן זה שסלק חיותם ומתו.
  9. ^ ואע"פ ששם (פסוק ב' ט') יש עוד שתי מופתים שלא היה להם אות על המטה, מופת הנחש, ומופת היד מצורעת כשלג, נראה שבעל ההגדה כתב "את הדם" כיון שיש לו שייכות לעשרת המכות שמו שכותב רש"י שם "שרמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהיהם" אבל באמת דם הוא לאו דוקא וה"ה לנחש וליד מצורעת.
    וקשה הרי התורה קראה למופת הדם, הנחש, והיד מצורעת, "אותות" עיי"ש ובפרק ה' פסוק כ"ח? ונראה שהם היו אותות לדברים אחרים. הנחש, והיד מצורעת, סימן שמשה דבר לשון הרע על בני ישראל. והדם היה סימן שהמכה הראשונה שהמצרים ילקו יהיה דם ביאור. אבל ביחס למכות הם היו מופתים כיון שלא היה להם סימן על המטה שעתידים להיות.
  10. ^ עיין עמק דבר שמות ו ו שהוא ממכת ברד.
  11. ^ לשון הגר"א "שני נגד ימות המשיח שמספרים יציאת מצרים כמו שכתוב כימי צאתך מרץ מצרים אראנו נפלאות". וצ"ע נכון שבימות המשיח יספרו ביציאת מצרים אבל מה הקשר לכוס השני בדוקא, הרי מתאים יותר לכוס השלישי שאז יצאו לגמרי ממצרים.