ביאור:הגדה של פסח (כיד המלך)

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

קדש ורחץ כרפס יחץ

- מגיד - המשך מגיד - רחצה עד נרצה - פיוטים -

כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)'''

---

הגדת כיד המלך לפי פירוש הגר"א^[1]

ארבע כוסות כנגד מה

כותב הגר"א: הד' כוסות הם כנגד הד' גאולות. והד' גאולות הם והוצאתי והצלתי וגאלתי. ובגאלתי הם שתים, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ומה שאמרו בכל מקום הד' מלקחתי (אתכם לי לעם, שהוא מתן תורה) הוא ט"ס בכל מקום, שא"כ היה צריך למנות גם כן והבאתי (אתכם אל הארץ)^[2].

לשם יחוד^[3] קב"ה ושכנתיה הריני בא לקיים את מצוות שתיית הכוס הראשון מארבע כוסות שתיקנו חכמים כנגד השלב הראשון של יציאת מצרים, כמו שכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", שהוא השלב שבו פסק מבני ישראל שיעבוד הלבנים וכל עבודתם בפרך^[4]. והוא כנגד דרגת עבודתנו בעולם הזה, שצריך להתקדש עצמו בעולם הזה, שלא נהיה משועבדים לעבודת העולם הזה בדרגה של שעבוד לבנים ועבודת פרך^[5].

קדש

בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.
בַּחוֹל מַתְחִילִין:
סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יי הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.
שׁוֹתֶה רֹב כּוֹס הַיַיִן בְּהַסָבָּה.

וּרְחַץ

נוֹטְלִין אֶת הַיַדָיִם וְאֵין מְבָרְכִין "עַל נְטִילַת יָדַיִם".

כַּרְפַּס

טוֹבְלִין כַּרְפַּס פָּחוֹת מִכְזַיִת בְּמֵי מֶלַח, וּמְבָרְכִין.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

יחץ

בַּעַל הַבַּיִת יִבְצַע אֶת הַמַצָה הָאֶמְצָעִית לִשְׁתַּיִם וּמַצְפְּין אֶת הַחֵצִי הַגָדוֹל לָאֲפִיקוֹמָן.

מגיד

מְגַלֶה אֶת הַמַצוֹת מַגְבִּיהַ אֶת הַקְעָרָה וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם:
הקדמה: יש ארבעה סוגי עינויים גופניים ומקביל להם ארבעה סוגי צרות שמוזכרים בתהילים פרק ק"ז שכשיוצאים מהם צריך להודות לה'. א. אדם שאין לו בכלל מה לאכול, מקביל לו אדם חולה שאין לו חשק לאכול. ב. אדם שיש לו מה לאכול אבל אין לו כל צרכו, מקביל לו יורדי הים שאין להם ישוב הדעת עד שמגיעים ליבשה. ג. עינוי של אדם ההולך בדרך ולא נמצא בביתו, מקביל לו היוצא בשיירה למדבר ואינו נמצא בביתו. ד. עינוי אדם שמשעבדים אותו, מקביל לו הנמצא בבית האסורים שמשעבדים אותו. עינוי חמישי הוא עינוי רוחני, ענוי בדעת, שאין לאדם מספיק דעת לכן הוא סובל את כל הסבל מהארבעה עינויים הנ"ל. אבל כשהוא במדרגה רוחנית שיש לו דעת אין לו עינוי משום דבר. כמאמר החכם "דעת קנית מה חסרת".
יש שני חילוקים בין העינויים שהיו במצרים לעינויים שאנו סובלים. א. במצרים היה להם את כל החמישה עינויים הנ"ל. ובזמנינו בגלות יש לנו ג"כ את הענויים הנ"ל חוץ מהעשירים שיש להם כל צרכם, ולכן אין להם את שני העינויים הראשונים. ובפסח אנו דואגים לכל עם ישראל שיצאו משני העינויים הראשונים, ע"י קמחא דפסחא. ב. שני העינויים האחרונים, העינוי של הבא בדרך ומי שמשעבדים אותו, היה במצרים וגם בזמנינו בגלות. שאנחנו בדרך לארץ ישראל, ואנחנו משועבדים לגויים. אבל יש חילוק, במצרים לא היה ברור ליהודים האם יצאו ממצרים, האם הם יצאו משני העינויים האלה. אבל בזמנינו אנחנו בטוחים שיגיע זמן שנצא מהגלות.
המצרים האכילו את היהודים מצות שהם לחם עבדים, וכיון שהיו בלי דעת, כשאכלו את המצות נזכרו מחדש שהם עבדים והלחם היה להם לחם עוני. וזה שאנו אומרים הָא לַחְמָא עַנְיָא גם היום בגלות אין לנו דעת ולכן אנו מרגישים שהלחם הוא עוני, ואנו נזכרים שהוא הלחם דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. אבל על שני העינויים הראשונים אנו יכולים להתגבר בליל הסדר ע"י שמי שיש לו מזמין את מי שאין לו. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל מי שאין לו בכלל יבא ויאכל אתנו בליל הסדר. כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח מי שיש לו, אבל אין לו מספיק לקנות קרבן פסח, (או מצות וארבעה כוסות), יבא ויקבל קרבן פסח. וגם בשני העינויים האחרונים של הבא בדרך ומי שמשעבדים אותו שאנו סובלים מהם בגלות, אנו בטוחים שנצא מהם ולכן אע"פ שהָשַׁתָּא הָכָא בגלות בדרך לארץ ישראל, אנו בטוחים שנצא מהגלות ומתפללים שכבר לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. ואע"פ שהָשַׁתָּא עַבְדֵי, אנו בטוחים שנצא מהגלות ומתפללים שכבר לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
מֵסִיר הָקְעָרָה מֵעַל הַשֻׁלְחָן, מוֹזְגיִן כוֹס שֵׁנִי וְכַאן הַבֵּן אוֹ אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים שׁוֹאֵל:
הקדמה: איש הוא במדרגת יום, אור. אשה היא במדרגת לילה, חושך. המצוות עשה הם במדרגת יום. ולכן רוב המצוות עשה מצוותן ביום ולא בלילה. ומיעוטן גם ביום וגם בלילה, ואז הלילה נגרר אחר היום. וכיון שמצוות עשה הם בדרגת יום רק אנשים חייבים בהם ולא נשים. (חוץ מכמה יוצאי דופן).
בשאלת מה נשתנה יש שני שאלות:
א. מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה של ליל פסח שהוא במדרגת איש, יום. שהרי יש בו מצוות עשה שנוהגות רק בלילה ולא ביום. מִכָּל הַלֵּילוֹת שהם במדרגת אשה, לילה. שלא מצינו אף לילה בכל השנה שיש חיוב מצוות עשה דוקא בו ולא ביום?^[6]
ב. מדוע יש חיוב דוקא במצוות דלהלן^[7]
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלוֹ מַצָּה!
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר!
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים!
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין!
ובזמן שבית המקדש היה קיים היו שואלים "שבכל הלילות אנו אוכלים בין צלי בין מבושל הלילה הזה כולו צלי"^[8].
הארבעה קושיות הם נגד ד' ארבע גאולות, ד' כוסות, וד' בנים.
מֵנִיחַ אֶת הַקְעָרָה עַל הַשֻׁלְחָן. הַמַצוֹת תִּהְיֶינָה מְגלוֹת בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהַגָדָה.
בקטע הבא, עונה בעל ההגדה על השאלה השנייה מדוע יש חיוב בפסח במצוות הנ"ל.
היו שלשה קשיים להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך אותם לעבדי ה' א. עֲבָדִים הָיִינוּ, היינו עבדים לאדונים אחרים הרבה שנים והיה קשה לעם ישראל לקבל על עצמם אדון אחר. ב. לְפַרְעֹה, שעשה את עצמו אלוה, והחדיר כפירות בלב עם ישראל שיש עוד אלהים חוץ מהקב"ה. ג. בְּמִצְרָיִם, שהם אומה שמלאה כשפים ועבודה זרה, והכניסו כפירות בעם ישראל. ועוד, שבדרך הטבע לא היה שייך לצאת ממצרים כיון שהקיפו את ארץ מצרים בכישופים ושום עבד לא יכל לברוח משם. והקב"ה עשה לנו ניסים כדי להוכיח לנו שהוא האלהים מעל כולם והוא יכול לשבור את כישופי מצרים, ולקח אותנו לעמו. ושבר את כל השלשה קשיים הנ"ל. וזה מה שאומר: א. וַיּוֹצִיאֵנוּ יי נגד מה שפרעה עשה את עצמו אלוה, הקב"ה הוכיח לנו שהוא האלהים האמיתי. ב. אֱלֹהֵינוּ כנגד מה שהיינו עבדים והיה קשה לנו לקבל אדון אחר, הקב"ה עזר לנו ונתן לנו כח והבנה ע"י הניסים והנפלאות שנקבל את אדנותו. ג. מִשָּׁם כנגד מה שהיו במצרים וכנ"ל. והקב"ה הוציא אותנו א. בְּיָד חֲזָקָה העשר מכות שנתן למצרים. ב. וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. לעיני כל ביד רמה. עם ישראל יצא ממצרים לעיני כל ולא כמו שבורח.
וזוהי תשובה מדוע אנו חייבים במצוות דלעיל. א. קרבן פסח הוא נגד פרעה שעשה עצמו אלוה, וכשהקב"ה פסח על בתי בני ישראל והרג את בכורות מצרים הראה שהוא האלוה. ב. מצות הוא נגד מצרים שגרשו את עם ישראל ממצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ. ג. מרור נגד עבדים היינו שמררו את חיינו בעבודה קשה. ד. שני הטיבולים נגד "ביד חזקה ובזרוע נטויה". הטיבול של המרור בחרוסת שהוא להרוג את הארס שבמרור, נגד "הביד חזקה", המכות שמצרים קבלו כדי להכניע אותם. והטיבול של הכרפס במי מלח הוא טיבול דרך חירות, נגד "הבזרוע נטויה" שיצאו ביד רמה.

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, שקבלנו מרבותינו את החכמה שיש להם, את כל הנתונים שהיה להם בתורה. כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, אנו מבינים דבר מתוך דבר, והעמקנו כבר כפי יכולתינו והגענו לדרגה של כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, שהכל ידוע לנו על בוריה ואין לנו שום חידוש בספור יציאת מצרים. אעפ"כ מוטל עלינו שתי מצוות א. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, לחזור על ספור יציאת מצרים. ב. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם להרבות בספור בהרגשה פנימית, ובחויה פנימית, ולהודות להקב"ה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הרי זו מדת חסידות).
וראיה לשני הדברים הנ"ל מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שהיו חכמים נבונים ויודעים את התורה שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וקיימו את שני הדברים הנ"ל. א. וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. ב. הרבו לספר ביציאת מצרים כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, והיו שקועים בחויה הפנימית של הספור, ולא שמו לב שהגיע זמן ק"ש. עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ. הרבוי "כל" בא לרבות שמזכירים יציאת מצרים תמיד. והשאלה היא האם זה בא לרבות כל היום גם בלילה ולא דוקא כל יום, או שבא לרבות כל יום ויום, ולא כל היום.
בָּרוּךְ הַקב"ה שנקרא מָּקוֹם על שם שברא את העולם שהוא מקום לכולם, ועל שם שהוא המקום של העולם. בָּרוּךְ הוּא על המחשבה לברוא את העולם. בָּרוּךְ הקב"ה שחדש את העולם פעם שניה באופן פרטי בשביל עם ישראל בשעה שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא על המחשבה לתת את התורה לעם ישראל ולחדש את העולם פעם שניה בשבילם^[9] .
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
בתורה נאמר ד' פעמים מצות ספור יציאת מצרים במילים שונות, ודרשן בעל ההגדה שהם כנגד ארבעה בנים. חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? הילד החכם שואל שני שאלות: א. מַה למה ה' צוה את הָעֵדוֹת פסח ומצות. והם נקראים עדות כיון שהם עדות על הניסים שהקב"ה עשה לישראל. פסח על מה שה' פסח, והמצות על הנס שהמצרים גרשו את עם ישראל ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. וְלמה ה' צוה את הַחֻקִּים מה שכתוב "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" וְמה הטעם של הַמִשְׁפָּטִים כגון אל תאכלו ממנו נא וכו'. ב. אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם למה יש כאלה שאוכלים לפני אכילת הקרבן פסח, קרבן חגיגה, ויש שלא אוכלים קרבן חגיגה. וזה מה שהוא אומר "אתכם" שאתם אוכלים ואנו לא אוכלים. הרי הוא "אלהינו", אלקים של כולנו ויש לנו תורה אחת? על השאלה הראשונה כתוב בתורה שעונים לבן החכם "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים" וזה כבר ענינו לו לעיל בעבדים הינו לפרעה במצרים. שפסח אוכלים נגד פרעה. ומצה אוכלים נגד מצרים. וחוקים ומשפטים נגד עבדים, שהמלך נותן לעבדיו חוקים ומשפטים^[10]. ועל השאלה השניה וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין (מסימים את הסעודה) אַחַר הַפֶּסַח באֲפִיקוֹמָן. (=קינוח סעודה) שאסור לאכול אחרי הפסח שום דבר, וכדי שיהיו שבעים ולא יאכלו אחר הפסח, תיקנו להביא קרבן חגיגה כשיש הרבה אנשים והקרבן פסח לא משביע.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וכיון שלא הזכיר שם שמים כמו החכם הוא התכון לומר לָכֶם וְלֹא לוֹ שהוא לא מאמין בניסים של יציאת מצרים. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה אל תענה לו את מה שכתוב בתורה בפרשת הבן רשע "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" כיון שמזה שהתורה לא כתבה כמו אצל שאר הבנים 'והגדת לבנך', 'ואמרת אליו' אלא 'ואמרתם זבח פסח' משמע שלרשע לא עונים. ולכן הַקְהֵה אֶת שִנָּיו ע"י שלא תתייחס אליו, אלא וֶאֱמֹר לוֹ לבן שאינו יודע לשאול שיושב לידו (את הפסוק שכתוב בפרשת אינו יודע לשאול): בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל. והיה מת עם הרשעים במכת חושך בג' ימי אפילה.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

כאן מתרץ בעל ההגדה את הקושיה הראשונה ששאל מדוע ליל פסח הוא הלילה היחיד בשנה שהוא במדרגת יום? והתשובה היא כיון שהתורה קראה לאותו לילה "ביום ההוא" לכן הוא במדרגת יום^[11].

לפני שעם ישראל נעשו לעם קדם להם שני גלויות: א. גלות הנפש. ב. גלות הגוף. בעל ההגדה מתחיל לפרש את הסדר ההיסטורי שבהתחלה קדם גלות הנפש. מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ בני קטורה. וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂיו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ כדי שלא יהיה לו חלק עם יעקב. וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל להוציא אותם ממצרים. בָּרוּךְ הוּא על המחשבה להוציא אותם ממצרים. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ של גזירת ארבע מאות שנה לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר, משעה שאמר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שנה. כשהקב"ה נותן חשבון לדבר מסוים, אנחנו לא יודעים ממתי הוא יתחיל לחשב את החשבון. ואם ישראל זוכים הוא מתחיל לחשב מזמן מוקדם. וזה שכתוב 'זכו אחישנה'. וכאן הקב"ה התחיל לחשב את הארבע מאות שנה מלידת יצחק, והוריד מאה תשעים שנה מהעבודה במצרים כמנין ק"ץ. וזהו 'חשב את הקץ'. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי נקמה ברשעים. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל טובה לצדיקים.

מְכַסֶה אֶת הַמַּצּוֹת וּמַגְבִּיהַ אֶת הַכּוֹס.
וְההבטחה שהקב"ה הבטיח "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי וכו" שנאמרה על כל הגלויות, ועל כל הצרות שיעמדו לעם ישראל הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ! שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
יַנִיחַ הַכּוֹס מִיָדוֹ ויְגַלֶה אֶת הַמַּצּוֹת.
אע"פ שאנו לא מרגישים בניסים שהקב"ה עושה אתנו תמיד, אעפ"כ הוא עושה תמיד ניסים ונפלאות תמיד. ומהיכן יודעים זאת? צֵא וּלְמַד מלבן הארמי שבמבט ראשון לא ידוע לנו מה הוא רצה לעשות ליעקב, אבל התורה מספרת לנו מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, התורה מעידה שלבן בקש לעקור את הכל, והקב"ה עשה עמנו ניסים אע"פ שאין אנו מרגישים.
וַיֵרֶד יעקב אבינו מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
וַיֵרֶד יעקב אבינו מִצְרַיְמָה: יעקב אבינו היה אָנוּס (=חייב) לרדת למצרים, כיון שכך נגזר עליו. וזכותו גרמה שירד עַל פִּי הַדִּבּוּר. ע"פ הדבור של פרעה שאמר ליוסף להגיד לאחיו "וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי" בראשית מה יח. ולא בשלשלאות של ברזל.
וַיָּגָר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם לזמן מועט^[12]. ואם היתה כוונת יעקב להשתקע במצרים, לא היו יכולים להגאל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר לזמן מועט בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.
בִּמְתֵי מְעָט: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יי אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי: מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים (=ניכרים) שָׁם על ידי מנהגיהם המיוחדים, והיו ניכרים שהם בני יעקב. 'גוי' זה קיבוץ אנשים שלכולם מנהגים שווים, 'ועם' הוא קיבוץ אנשים שיש לכל אחד מנהגים משלו.
גָּדוֹל, עָצוּם: כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וָרָב: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי. בעל ההגדה בא לתרץ מדוע המצרים נענשו על ששעבדו את ישראל הרי נגזר עליהם "ועבדום וענו אותם".

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַיָרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים: המצרים התכוונו להרע לנו ולא כדי לקיים את צוווי הקב"ה. והראיה: א. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: שהשיקול של המצרים לשעבד את ישראל היה הָבָה נִתְחַכְמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. ולא כדי לקיים את צווי ה'.
ב. וַיְעַנּוּנוּ: בסוג עבודות מענות שלא היו בכלל הגזירה של 'ועבדום וענו אותם'. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: עבודה שלא הורגלו בה, כגון עבודת נשים לאנשים וכן להפך, שלא היו בכלל הגזירה של עבדום וענו אותם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. בפה רך. שהוא עבודה קלה, רק שלא הורגלו בה שנפשו של אדם קצה בה לעשות מלאכה שלא הורגל בה. וכל זה ראיה שלא התכוונו לקיים את גזירתו יתברך אלא להרע לישראל^[13].
בפסוק הבא בעל ההגדה מתרץ מדוע המצרים לא יכולים לטעון שרק המלך צריך להענש בזה שצווה לשעבד את בני ישראל בעבודות מענות ועבודות קשות, אבל הם הרי היו חייבים לשמוע בקול המלך^[14]. וַנִּצְעַק אֶל יי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יי אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל יי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים. שעד שמת המצרים שעבדו בבני ישראל רק בפקודת המלך, ואחרי שמת הם התחילו לשעבד אותם כפי רצונם. וזה ראיה שגם המצרים היו ביד אחת עם פרעה. לכן וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בלב מִן הָעֲבוֹדָה. ואח"כ וַיִּזְעָקוּ בקול. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
וַיִּשְׁמַע יי אֶת קֹלֵנוּ: כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקֹב.
ישנם ג' דברים שהן עיקר האדם: אשה, בנים, ודירה מרוחת. ואת שלשתם מנעו המצרים מבני ישראל. וזה שכתוב: וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ: זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, (=פרישות מהאשה)^[15] כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. דבר שרק אלהים יודע. וְאֶת עֲמָלֵנוּ: אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֶצֵנוּ: זֶוֹ הַדְּחַק, (=דירה דחוקה) כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם.
וַיּוֹצִאֵנוּ יי מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיּוֹצִאֵנוּ יי מִמִצְרַים: לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ מעולם היצירה, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף מעולם הבריאה, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ משה רבינו מעולם העשיה. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי יי.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה: אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ מעולם מיצירה.
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים: אֲנִי וְלֹא שָׂרָף מעולם הבריאה.
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים: אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ משה רבינו מעולם העשיה. אֲנִי יי - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר. במכת בכורות הקב"ה לא שלח את משה רבינו לעשות שום דבר בזמן הגאולה, אלא כולם היו שווים. לקיים מצוות פסח מצה ומרור. והסיבה היא לומר לנו שגם כל המכות שמשה עשה זה לא בכוחות עצמו אלא הוא שליח של ה'. ועושה את תפקידו כמו כל אחד מעבדיו. ולכן בכל סיפור יציאת מצרים לא משבחים את משה רבינו, כיון שהשבח לא תלוי במשה רק בהקב"ה לבד^[16]. ומשה רבינו בסך הכל עשה את תפקידו כמו כל יהודי שממלא את תפקידו^[17].
כשהקב"ה מעניש הוא מעניש בשלשה סוגי מכות: א. בְּיָד חֲזָקָה: בצורה נעלמת. שהקב"ה שמחיה כל דבר בהשגחה כל רגע, מפסיק להחיות את הדבר, וממילא הדבר נפסד וזוֹ מה שהיה הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵה יד יי הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאֹד^[18]. וזה נקרא "יד חזקה" שניכר שידו חזקה שיכול לקחת כח חיותם של הרבה ברואים ברגע אחד, מה שאין שום גבור בעולם יכול לעשות זאת.
ב. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה: בצורה גלויה זוֹ השמונה מכות שהם כדוגמת הַחֶרֶב שהורגת ונוקמת באתגליה. הדם נקם במצרים, הצפרדע נקמה במצרים וכו'. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם. וזה נקרא "זרוע נטויה" שניכר בגלוי שהקב"ה נותן כח למזיק לבא כדי לנקום נקמתו.
ג. וּבְמֹרָא גָּדֹל: זוֹ עונש הנקרא גִלּוּי שְׁכִינָה. שהקב"ה במכה אחת מפסיק חיותו מדבר אחד ונותן חיותו בדבר שני. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יי אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַים לְעֵינֶיךָ. כמו שהיה בכל המכות שהמצרים לקו, ובני ישראל נצלו, כיון שקבלו כח רוחני גדול שהמכות לא יוכלו לשלוט בהם. כמו שכתוב בדבר שאע"פ שהזיק למצרים "ולא מת מישראל עד אחד". ומתגלה בבת אחת השגחתו הפרטית לטובה לעושי רצונו, ולרעה לעוברי רצונו.
ולכל העשר מכות היו שני דברים: א. וּבְאֹתוֹת: אות הוא סימן. שיש סימן שיקרא משהו וְזֶה הַמַּטֶה שהיה כתוב עליו מתחילת בריאת העולם כל העשר מכות שעתידים להיות. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.
נוֹהֲגִין לְהַטִיף טִפָּה מִן הַכּוֹס בַּאֲמִירַת דָם וָאֵשׁ..., עֶשֶׂר הַמַכּוֹת דְצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב, בְּיַחַד, ט"ו פַּעַם.
וּבְמֹפְתִים: הם המכות בעצמם שבאו בשנוי הטבע שלא יאמרו מקרה הוא. וזֶה כולל את מופת הַדָּם שהיה לפני העשר מכות לעיני כל ישראל כמו שכתוב שמות ד ט "ולקחת מימי היאור ושפכת ביבשה והיו לדם ביבשת" שהיה רק מופת ולא אות, שהרי הוא לא היה כתוב על המטה.^[19] כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. והסיבה למופת הדם להראות שיש מושל ומנהיג על פרעה ואלהיו שהוא הנילוס.
דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים שְׁתַּיִם. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים, והעשר מכות היו כתובים על המטה וְאֵלוּ הֵן:

דָּם, צְפֵרְדֵּעַ, כִּנִים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרד, אַרְבֶּה, חשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: רבי יהודה סובר שהמכות היו כתובים על המטה בר"ת. דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַים מַה הוּא אוֹמֵר? וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי, וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה - אַחַת, וָזַעַם - שְׁתַּיִם, וְִצָרָה - שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. רַבִּי עֲקִיבֶא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שהֵביִא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא על הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְִשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ- אַחַת, עֶבְרָה - שְׁתַּיִם, וָזַעַם - שָׁלושׁ, וְצָרָה - אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!
אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ. אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵינוּ. אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ. אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ. אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ הֶעֱבֵירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵינוּ. אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵינוּ. אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ. אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵינוּ. אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ. אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵינוּ. עַל אַחַת, כַּמָה וכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירֶנו בִּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵינוּ. חמש עשרה מעלות כנגד חמש עשרה דורות מאברהם אבינו עד שלמה המלך שבנה את בית הבחירה. וכנגדם יש חמש עשרה מעלות (=מדרגות) בעזרה, וכנגדם אמר דוד המלך חמש עשרה מזמורי תהילים של שיר המעלות.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
מַרְאֶה בַּיָד עַל הַזְרוֹעַ וְיִזָהֵר שֶׁלֹא לְהַגְבִּיהַ אוֹתָה.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
מַרְאה אֶת הַמַּצּוֹת לַמְסֻבִּים ואוֹמֵר:
מַצָּה זוֹ שֶאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם. ואז אכלנו את המצות ברצון לב ובשמחה. ומה שאנו קוראים למצות "לחם עוני" כיון שהוא לחם שנהגו להאכיל עבדים, ובמצרים הוא היה לחם עוני, וכשאנו אוכלים אותם אנו נזכרים בלחם עוני שאכלו אבותינו. אבל אנו לא אוכלים את המצות זכר למה שאבותינו אכלו אותו במצרים אלא זכר למה שגורשו ממצרים והבצק לא הספיק להחמיץ. ואז אכלנו אותו ברצון לב ושמחה.
מַרְאֶה אֶת הַמָרוֹר לַמְסֻבִּים וְאוֹמֵר:
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ. מַגְבִּיהִים אֶת הכּוֹס עַד הַלְלוּיָה.
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס תשעה שבחים כנגד תשע מכות. לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת ביציאת מצרים. מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, בקריעת ים סוף שהיו בצרה גדולה, שהיה קטרוג על עם ישראל הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי זרה. וּמֵאֵבֶל אחרי מתן תורה שחטאו בחטא העגל ונלקחו שני הכתרים שהיה לכל אחד והיו באבל. לְיוֹם טוֹב ביום כפור שמשה ירד עם לוחות שניות והקב"ה סלח לעם ישראל. וּמֵאֲפֵלָה מהמדבר שהוא ארץ חושך. לְאוֹר גָּדוֹל לארץ ישראל שהוא אור גדול. וּמִשִּׁעְבּוּד הוא תקופת השופטים שבני ישראל היו בשעבוד. לִגְאֻלָּה בימי דוד ושלמה שישבו לבטח והיה גאולה שלימה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ. נגד מכת בכורות. שאז הללו רק את יה. שיצאו מעבדי פרעה לעבדי ה'.
הַלְלוּיָהּ מי מהלל את ה'? הַלְלוּ עַבְדֵי יי, הַלְלוּ אֶת שֵׁם יי. מתי מהללים את ה'? יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. במשך כל השנה. היכן מהללים את ה? מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ בכל העולם. מְהֻלָּל שֵׁם יי. רָם עַל כָּל גּוֹיִם יי, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. מִי כַּיי אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ? מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שִׂמְחָה. הַלְלוּיָהּ.
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל הזכרים מִמִצְרָים מהעבודה במצרים. בֵּית יַעֲקֹב הנשים מֵעַם לֹעֵז מהמצרים שהוציא עליהם לעז שהם שולטים בנשותיהם. הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁוֹ שבט יהודה קדש שמו של הקב"ה בזה שקפץ ראשון לים. יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. מיד שעם ישראל יצאו ממצרים הם קבלו את הכח לשלוט בכל דבר בעולם, ולכן הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר. הֶהָרִים רָקְדוּ בזמן מתן תורה כְאֵילִים, והגְּבָעוֹת התקרבו זה לזה כשבני ישראל עברו את נחל ארנון והאמוראים התחבאו בתוכם כִּבְנֵי צֹאן. מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן. מִלְּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי (=יצר) את האָרֶץ, ועשה תנאי בעת הבריאה שהים יבקע. מִלְּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
בָּרוּךְ אתה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ העוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַים, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ ועַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

לשם יחוד קב"ה ושכנתיה הריני בא לקיים את מצוות שתיית הכוס השני מארבע כוסות שתיקנו חכמים כנגד השלב השני של יציאת מצרים. כמו שכתוב "והצלתי אתכם מעבודתם" שהוא השלב שבני ישראל פסקו להיות עבדים למצרים^[20]. שהוא כנגד דרגת עבודתנו בימות המשיח^[21].
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
שׁוֹתִין אֶת הַכּוֹס בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל.

רַחְצָה / רַחַץ

נוֹטְלִים אֶת הַיָדַיִם וּמְבָרְכִים
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם.

מוֹצִיא, מַצָּה

יִקַח הַמַּצּוֹת בְּסֵדֶר שֶהניחן, הפרוסה בין שתי השלמות, ויאחז שלשתן בידו ויברך "המוציא" בכוונה עַל העליונה ו"על אכילת מַצָּה" בכונה על הפרוסה. אחר כך יבצע כזית מן העליונה השלמה וכזית שני מן הפרוסה ויטבלם במלח, ויאכל בהסבה שני הזיתים.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

מָרוֹר

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מָרוֹר וּמַטְבִּלוֹ בַּחֲרוֹסֶת, חוֹזֵר וּמְנַעֵר הַחֲרוֹסֶת, מְבָרֵךְ וְאוֹכֵל בְּלִי הַסָבָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר.

כּוֹרֵךְ

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מִן הַמַצָּה הַשְׁלִישִׁית עִם כְּזַיִת מָרוֹר וְכוֹרְכִם יַחַד, אוֹכְלִים בְּהַסָבָּה וּבְּלִי בְּרָכָה. לִפָנֵי אֲכָלו אוֹמֵר. זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים: הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵים מַה שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ

אוֹכְלִים וְשותים הסעודה הערוכה ונוהגים לאכול תחלה ביצים מבשלות. ולֹא יאכל יותר מדי, שלֹא תהיה עליו אכילת אפיקומן אכילה גסה.

צָפוּן

אחר גמר הסעדה לוקח כל אחד מהמסבים כזית מהמַצָּה שהיתה צפונה לאפיקומן ואוכל ממנה כזית בהסבה. וצריך לאכלה קדם חצות הלילה.

בָּרֵךְ

מוֹזְגִין כּוֹס שלִישִׁי וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָזוֹן.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים. שׁוּבָה יי אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד חֲיָבִין לְזֵמֵן וְהַמְזַמֵן פותח:
רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ
הַמְסֻבִּים עוֹנִים:
יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
הַמְזַמֵן אוֹמֵר
בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.
הַמְסֻבִּים עוֹנִים:
בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינו) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חַיִינוּ
הַמְזַמֵן חוֹזֶר וְאוֹמֵר
בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חַיִינוּ
כֻּלָם אוֹמְרִים:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל, וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה יי הַזָן אֶת הַכֹּל.
נוֹדֶה לְךָ יי אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בְּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ, וְעַל חַיִים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:
וְעַל הַכֹּל יי אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יי עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָזוֹן:
רַחֵם נָא יי אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאַל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלֹהֵינוּ אָבִינוּ, רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.
בְּשַׁבָּת מוֹסִיפִין:
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְׁבִיעִי הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹשׂ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ. וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ יי אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. והַרְאֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיוֹן עִירֶךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת.
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדּוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאַל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זָכְרֵנוּ יי אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה וְהושִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהושִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ,כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָתָּה.
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי בּוֹנֶה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן.
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִירֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ גֹּאֲלֵנוּ יוֹצְרֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאַל הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב, וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם עַל יְחַסְּרֵנוּ.
הָרַחֲמָן הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּנוּ מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיוּת לְאַרְצֵנוּ. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו. הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעַלת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר, אָמֵן.
בַּמָרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָׂא בְרָכָה מֵאֵת יי, וּצְדָקָה מֵאלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
בְּשַׁבָּת:
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב. (יוֹם שֶׁכֻּלוֹ אָרוֹךְ. יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וִיהִי חֶלְקֵינוּ עִמָּהֶם)
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאַל וְאִמְרוּ, אָמֵן.
יְראוּ אֶת יי קְדשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יי לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיי, וְהָיָה יי מִבְטַחוֹ. נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. יי עֹז לְעַמוֹ יִתֵּן, יי יְבָרֵךְ אֶת עַמוֹ בַשָׁלוֹם.

לשם יחוד קב"ה ושכנתיה הריני בא לקיים את מצוות שתיית הכוס השלישי מארבע כוסות שתיקנו חכמים כנגד השלב השלישי של יציאת מצרים. כמו שכתוב "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" שאז בני ישראל יצאו ביד רמה ממצרים. והוא כנגד דרגת עבודתנו בתחית המתים^[22]. בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
שׁוֹתִין בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי.

הַלֵל

לֹא לָנוּ, יי, לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם? ואֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. בכל דבר יש חומר, פועל, צורה, ותכלית. החומר: עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב. הפועל: מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. הצורה: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנָיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. התכלית: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אהרן בטחו ביהוה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יראי יהוה בטחו ביהוה, עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
יי זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, יְבָרֵךְ יִרְאֵי יי, הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים. יֹסֵף יי עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיי, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיי לפני ברכה. וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם לאחר ברכה. לֹא הַמֵּתִים רשעים שבחייהם קרואים מתים. יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרדֵי דוּמָה יורדי עפר אחר מיתתם. וַאֲנַחְנוּ החיים עכשיו נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ.
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יי אֶת קוֹלִי, תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבשֵׁם יי אֶקְרָא: אָנָּא יי מַלְּטָה נַפְשִׁי! חַנוּן יי וְצַדִיק, וֵאֱלֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאִים יי, דַּלֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי יי גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵךְ לִפְנֵי יי בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי: כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.
מָה אָשִׁיב לַיי כֹּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא. נְדָרַי לַיי אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יָקָר בְּעֵינֵי יי הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אָנָא יי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא. נְדָרַי לַיי אֲשַׁלֵם נֶגְדָה נָא לְכָל עַמוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית יי, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָלַיִם. הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּ אֶת יי כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדוֹ, וֶאֱמֶת יי לְעוֹלָם. הַלְלוּיָהּ.
הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָּנִי בַמֶרְחַב יָהּ. יי לִי, לֹא אִירָא - מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם? יי לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂנְאָי. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיי מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. טוֹב לַחֲסוֹת בַּיי אע"פ שלא הבטיח שיעזור. מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. מלבטח בנדיבים שהבטיחו לעזור. כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, מרחוק, אני בוטח בְּשֵׁם יי כִּי אֲמִילַם. ואפילו שסַבּוּנִי הם התקרבו ועומדים עכשיו קרוב. גַם סְבָבוּנִי, ובאו עוד גויים אחרים ועמדו מרחוק. אעפ"כ בְּשֵׁם יי כִּי אֲמִילַם. ואפילו שסַבּוּנִי כִדְּבֹרִים שהם ממש עלי ורק חסר שיפילו אותי, אני בטוח שדֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים, ובְּשֵׁם יי כִּי אֲמִילַם. ואפילו שדָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל, שכבר הפילו אותי וחסר רק שיחתכו לי את הראש, אעפ"כ אני בוטח שוַיי עֲזָרָנִי. עזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. קוֹל תפילה לפני המלחמה. רִנָּה אחרי המלחמה. וִישׁוּעָה שמחה בישועה בשעת המלחמה. בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים: יְמִין יי עֹשֵָׂה חָיִל, יְמִין יי רוֹמֵמָה, יְמִין יי עֹשֵָׂה חָיִל. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם, אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַּׁעַר לַיי, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאֹת בְּעֵינֵינוּ. מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאֹת בְּעֵינֵינוּ. זֶה הַיוֹם עָשָה ה' נָגִילָה וְנִשְמְחָה בוֹ. זֶה הַיוֹם עָשָה ה' נָגִילָה וְנִשְמְחָה בוֹ.
אָנָא יי, הוֹשִיעָה נָּא. אָנָא יי, הוֹשִיעָה נָּא. אָנָא יי, הַצְלִיחָה נָא. אָנָא יי, הַצְלִיחָה נָא.
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יי, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יי. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יי, בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יי. אֵל יי וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵל יי וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי - אֲרוֹמְמֶךָּ. אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי - אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יְהַלְלוּךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.
הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לָאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְדֹלוֹת לְבַדּו - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיְם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיוֹם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלַּיְלָה - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמַכֵּה מִצְרַים בִּבְכוֹרֵיהֶם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְהֶֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכו - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיָהֲרֹג מְלָכִים אַדִירִים - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וָנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עָבְדוּ - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. שֶׁבְִּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיִפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמַיִם - כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבַרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, יי אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ, מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָל בְּרֹב הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיי לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן - הַמְּעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִִים וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת – אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ, אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת, מֵאֶלֶף, אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ. מִמִּצְרַים גְּאַלְתָּנוּ, יי אֱלֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְִּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחָלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ, יי אֱלֹהֵינוּ, לָנֶצַח. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמֵּרוּ לִשְִׁמֶךָ, כַּדָבָר שֶׁכָּתוּב, כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה: יי, מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ. מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרֹךְ לָךְ הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: לְדָוִד, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יי וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ.
הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ, הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא. שׁוֹכֵן עַד מָּרוֹם וְקָּדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב: רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוה, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.
בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל, וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ.
וּבְמַקְהֲלוֹת רִבבְוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ, יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ, מְשִׁיחֶךָ.
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יי, אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַנִפְלָאוֹת, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים.

לשם יחוד קב"ה ושכנתיה הריני בא לקיים את מצוות שתיית הכוס הרביעי מארבע כוסות שתיקנו חכמים כנגד השלב הרביעי של יציאת מצרים. כמו שכתוב "וגאלתי אתכם בשפטים גדולים" שהם הניסים שנעשו לבני ישראל בקריעת ים סוף^[23], והוא כנגד עבודתנו בעולם הבא^[24]. בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
וְשׁוֹתֶה בְּהַסִיבַּת שְׂמֹאל
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ העוֹלָם, עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן, עַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ רַחֶם נָא ד' אֱלֹקֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה (בשבת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה) וְשַׂמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, כִּי אַתָּה ד' טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה ד' עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. (על יין ומיץ ענבים מתוצרת הארץ מסיים: כִּי אַתָּה ד' טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ד' עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָה).

נִרְצָה

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה פְּדוּיִם לְצִיוֹן בְּרִנָּה.
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם.
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים:
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה.
יֵשׁ נוהגים בְּחוּץ לָאָרֶץ בְּלֵיל שֵׁנִי שֶּׁל פֶּסַח לִסְפור כַּאן סְפִירַת הָעֹמֶר:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ העוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.
הַיוֹם יוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר.

בְּלֵיל רִאשוֹן אוֹמְרִים:
וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה, בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה, גֵר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, הִפְחַדְתָּ אֲרַמִי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה , וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ וַיוּכַל לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
זֶרַע בְּכוֹרֵי פַתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה, טִיסַת נְגִיד חֲרשֶׁת סִלִיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי, הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה, כָּרַע בֵּל וּמַצָבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְִלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה, נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה, שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה, פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְִשׁוֹמֵר מַה מִּלַיְלָה, צָרַח כַּשׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹֹא לַיְלָה, רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

בְּלֵיל שֵנִי אוֹמְרִים:
וּבְכֵן וַאֲמֶַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח
אֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ בַּפֶּסַח, בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח, גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח. דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיוֹם בַּפֶּסַח, הִסְעִיד נוֹצְצִים עֻגוֹת מַצּוֹת בַּפֶּסַח, וְאֵל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׁוֹר עֵרֶךְ פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלוֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח, חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח, טִאטֵאתֶ אַדְמַת מֹף וְנֹף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
יָהּ רֹאשׁ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח, כַּבִּיר, עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם פֶּסַח, לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
מְסֻגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח, נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר פֶּסַח, שׂוֹרפוּ מִשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
עוֹד הַיוֹם בְּנֹב לַעֲמוֹד עַד גָּעָה עוֹנַת פֶּסַח, פַּס יַד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בַּפֶּסַח, צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן בַּפֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה לְשַׁלֵּשׁ צוֹם בַּפֶּסַח, רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח, שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִּית בַּפֶּסַח, תָּעֹז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
אַדִיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּר כַּהֲלָכָה, גְּדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֵה, כִּי לוֹ יָאֶה.
דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וָתִיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִין כַּהֲלָכָה טַפְסְרָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה לִמוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
מוֹשֵׁל בִּמְלוּכָה, נוֹרָא כַּהֲלָכָה סְבִיבָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
עָנָיו בִּמְלוּכָה, פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
קָּדוֹשׁ בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה שִׁנְאַנָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.
תַּקִיף בִּמְלוּכָה, תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה תְּמִימָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יי הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.
בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
הָדוּר הוּא, וָתִיק הוּא, זַכַּאי הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
חָסִיד הוּא, טָהוֹר הוּא, יָחִיד הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
כַּבִּיר הוּא, לָמוּד הוּא, מֶלֶךְ הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
נוֹרָא הוּא, סַגִּיב הוּא, עִזּוּז הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
פּוֹדֶה הוּא, צַדִיק הוּא, קָּדוֹשׁ הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.
רַחוּם הוּא, שַׁדַּי הוּא, תַּקִּיף הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב. בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב. אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

אֶחָד מִי יוֹדֵעַ? אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ? שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁלשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
אַרְבַּע מִי יוֹדֵעַ? אַרְבַּע אֲנִי יוֹדֵעַ: אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
חֲמִּשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? חֲמִּשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שִׁשִָּׂה מִי יוֹדֵעַ? שִׁשִָּׂה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ? שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ? תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
עֲשָׂרָה מִי יוֹדֵעַ? עֲשָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ: עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
אַחַד עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? אַחַד עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁנֵים עָשָׂר מִי יודע? שנים עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.
שְׁלשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא. שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.

יעקב אבינו לקח את הברכות מיצחק ע"י שהביא לו שני גדיי עיזים כמו שכתוב "קח לי שני גדיי עיזים טובים". וזה שאומר הפיטן: חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא בזכות שני הגדיי יעקב לקח את הברכות מיצחק, שהיו מגיעות לו כיון דְּזַבִּין אַבָּא אבינו יעקב את הבכורה מעשיו. בִּתְרֵי זוּזֵי לחם ונזיד עדשים. חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. ויעקב אבינו מסר ליוסף את הבכורה והברכות. ולכן בברכות שברך יעקב את בניו רק אצל יוסף כתוב לשון ברכה "ברכות אביך וכו' תהיינה לראש יוסף"
וְאָתָא שׁוּנְרָא השבטים שקנאו ביוסף ומכרו אותו למצרים. כטבע השונרא שמקנאת. וְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא כַלְבָּא המצרים שנקראו כלבא. וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, לעם ישראל. שנענשו בגלל מכירת יוסף. דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא חוּטְרָא המטה, שעשה עשר מכות, והשתמשו בו עד חורבן בית ראשון^[25] . וכל הטובות שהיו במדבר ובבית המקדש נקראו ע"ש המטה. וְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא נוּרָא היצר הרע. וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, את זכות המטה ונחרב בית המקדש. דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא מַיָא כנסת ישראל, אנשי כנסת הגדולה. וְכָבָה לְנוּרָא, ביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, ובנו את בית המקדש. דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא תוֹרָא אדום. וְשָׁתָה לְמַיָא, והחריבו את בית המקדש שבנו אנשי כנסת הגדולה. דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא הַשׁוֹחֵט משיח בן יוסף. וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת ויתלבש באדם ששמו ארמילוס רשיעא. וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, ויהרוג את משיח בן יוסף. דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עם משיח בן דוד וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

הערות שוליים

1. המילים המודגשות הם פירוש הגר"א. ההערות למטה הם משא ומתן בדברי הגר"א, ועוד חידושים.
2. ונראה ליישב את השיטה המקובלת, ש"ולקחתי" הוא מארבע לשונות גאולה. וז"ל הפסוק (שמות פרק ג' י"א) "ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". מבאר רש"י שהשאלה "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים"? "מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים"? והקב"ה עונה למשה בפסוק הבא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". מבאר רש"י: "דבר גדול יש לי, שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף שלשה חודשים שיצאו ממצרים". וכיון שכל זכות יציאת מצרים הוא קבלת התורה, לכן "ולקחתי" שייך ליציאת מצרים, והוא אחד מלשונות הגאולה. מה שאין כן "והבאתי", שאיננו זכות שעבורה יצאו ממצרים, ולכן איננו שייך ליציאת מצרים, ואיננו מלשונות הגאולה. וכן רואים לדורות, שעם ישראל יכול להתקיים רק על ידי התורה, גם בלי ארץ ישראל; אבל לארץ ישראל בלי התורה אין קיום.

   זאת ועוד: התורה תולה את יציאת מצרים ב"ולקחתי", וז"ל הפסוק: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". התורה אומרת לנו, ששלמות ההבנה שה' הוציא אותנו ממצרים תלויה במתן תורה (וצריך ביאור מדוע). מה שאין כן "והבאתי", אין תלויה בזה ההבנה שה' הוציא אותנו ממצרים, ולכן אין הוא מלשונות הגאולה.

3. חיברתי לשם יחוד לפי פירוש הגר"א.
4. עיין עמק דבר (שמות ו' ו') שהוא ממכת ערוב.
5. הלשון בגר"א: "ראשון הוא קידוש נגד עולם הזה, שצריך להתקדש עצמו בעולם הזה".
6. צ"ע שהרי גם חיוב אכילת כזית פת בלילה הראשון של סוכות הוא רק בלילה ולא ביום. וביום החיוב לאכול הוא כמו בכל יום טוב. ונראה לפי המבואר בפסיקתא דר"כ, (פיסקה כ') על הכתוב: "ביום השמיני עצרת" (במדבר, כ"ט, לה) "את מוצא, כשם שעצרת של פסח רחוקה חמישים יום, אף זו היתה צריכה להיות רחוקה חמישים יום. ולמה היא סמוכה לחג משום שאחר החג ימות הגשמים, וההליכה קשה לעולי רגלים שחוזרים לביתם אחרי שמיני עצרת". ולפי זה, יקבילו שבעת ימי הסוכות לשבעת ימי הפסח, ואילו יום שמיני עצרת מקביל לחג השבועות. ושמעתי מחמי הגאון ר' לייב היימאן שליט"א שאחרי שהקב"ה סלח ישראל על חטא העגל הוא נתן להם סוכות ושמחת תורה כחזרה על פסח ושבועות. וכיון שסוכות הוא חזרה על פסח לכן החיוב בו רק בלילה הראשון כפסח. ומעניין שהלימוד לחיוב כזית בלילה הראשון של סוכות הוא גזירה שוה ט"ו ט"ו מפסח.
7. השאלה השניה היא השאלה העיקרית ואותה צריך להסביר לבני הבית. והשאלה הראשונה מדוע הלילה הזה הוא בחינת יום, לא לפי הפשט.
8. ושאלה זו לא שייכת בזמנינו שאין לנו קרבן פסח. והשאלה הקודמת של מסובין לא היה שייך לשאול בזמן שבית המקדש היה קיים כיון שאז דרכם היה להסב כל השנה ולא היה שנוי במה שמסב בליל פסח.
9. וז"ל הגר"א "כי העולם היה מחודש ב' פעמים בכלליות ובפרטיות. אחד בתחילת בריאת העולם נתחדש העולם בכללות כל העולם כולו. ואח"כ במתן תורה נתחדש בפרטות לישראל" עכ"ל. בריאת העולם בכללות לעולם כולו היה בחודש תשרי. שבמחלוקת מתי נברא העולם (ר"ה י:) ר' אליעזר אומר בתשרי, ור' יהושע אומר בניסן. הלכה כר' אליעזר. ומבואר בספרים ששניהם צודקים, בפועל העולם נברא בתשרי, ועלה במחשבה להבראות בניסן. ובריאת העולם בפרטות לישראל התחילה בניסן, שבט"ו ניסן במכת בכורות היה שיא ההתגלות שהקב"ה שולט בכל הבריאה כולה. שאז התבטלו כל כוחות פרעה שעשה עצמו אלוה, וכל כוחות הכישוף של מצרים, עד שפרעה ומצרים שלחו אותם ממצרים. (עיין הערה 10) והתגלה שהקב"ה הוא היחיד השולט בכל. והגמר היה בשעת קבלת התורה. (עיין הערה 1)
   אם נתבונן נראה שהימים טובים בחודש תשרי מייצגים את המימד הכלל עולמי כמו שהיה בשעת בריאת העולם בפועל שהעולם התחדש בכלליות לכל ברואי עולם. אנו אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך": בתשרי נברא העולם. בריאת העולם היא מועד אוניברסלי, הנוגע לכל יצורי העולם. כל יצורי עולם נדונים בר"ה גם הגויים. גם את סוכות ראו חז"ל כיום טוב אוניברסלי, וביארו ששבעים הפרים העולים בו לקורבן, הם כנגד שבעים אומות העולם. בהקשר זה אומר רבי יוחנן: "אוי להם לעובדי כוכבים שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו. בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן; ועכשיו - מי מכפר עליהן?!" (סוכה נ"ה ע"ב).
   לעומתם, הימים טובים בחודש ניסן מייצגים את המימד היהודי. חג הפסח הוא יום טוב פרטי של עם ישראל. אנו מציינים בו את יציאת מצרים, שהיא מועד בריאתו של העם היהודי. תשרי הוא ראש השנה לעולם, וניסן הוא ראש השנה לישראל. ועלה במחשבה לברוא את העולם בניסן, קשור לעם ישראל שאע"פ שבפועל העולם נברא בתשרי לכל העולם אב במחשבה בשבילם נברא העולם. (מפרשים)
10. ואע"פ שלמעלה אמרנו שאכילת מרור נגד עבדים היינו? שניהם נכונים.
11. וצ"ע שהרי זוהי גופא השאלה על התורה למה היא קראה לאותו לילה יום וחייבה את אותו לילה במצוות עשה בשונה לכל המצוות שעה שבתורה? ועצם השאלה מדוע התורה חייבה את ליל פסח במצוות עשה בשונה לשאר מצוות עשה לא מובנת שהרי מכת בכורות שהוא הזמן שפרעה החליט לשלח את בני ישראל היה בליל פסח, וזהו ג"כ הזמן שבני ישראל אכלו במצרים פסח ומצות ולכן גם לדורות נוהג כך. ונראה שזו גופא השאלה למה מכת בכורות אכילת פסח ומצות במצרים היה בלילה ולא ביום? והתירוץ נראה שהרי כל הניסים שהיו במצרים מטרתם היתה כדי להוכיח לעם ישראל שהקב"ה הוא השליט בכל הכוחות כולם והוא הבורא הוא משנה הכל כרצונו. ובמכה האחרונה שהיתה גם בכל אלוהי מצרים כמו שכתוב ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אז התבטלו כל כוחות הכישופים שהיו בארץ מצרים שאף עבד לא יכל לצאת משם. והזמן המתאים ביותר הוא בלילה זמן שליטת המזיקים והרוחות. (וידוע למי שקרא ספורים על רוחות שעיקר שליטתם בחצות לילה). ולכן מכת בכורות וביטול אלוהי מצרים היתה חייבת להיות בחצות לילה כדי להראות מי השולט האמיתי. והנס היה שהקב"ה הפך את הלילה ליום וביטל את שליטת המזיקים בלילה הזה, וכך נשאר לדורות שהלילה הזה הוא "ליל שמורים" שמור מן המזיקים.
12. בפסוק מבואר שיעקב אבינו רצה לרדת למצרים רק כדי לראות את יוסף ומיד לחזור כמו שכתוב "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". אלא שהקב"ה אמר ליעקב במראות הלילה "אל תירא מרדה מצרימה (לתקופה של כמה דורות ולא רק כדי לראות את יוסף ולחזור. וכמובן שלא יהיה על דעת שבני ישראל השתקעו שם לעולם) כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואני אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עניך".
13. עיין רמב"ן פרק ט"ו פסוק י"ד "ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל 'ועבדום ועינו אותם' אבל היא עקירתם לגמרי. וכן מה שאמרו תחילה 'הבה נתחכמה לו פן ירבה' אינו בכלל עבדות וענוי. מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו, 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' וכו'. והוא מה שאמר הכתוב 'וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו'.
14. וזה מה שטענו הנאצים ימ"ש שהם רק צייתו לפקודות. והתשובה היא שהם הוסיפו כהנה וכהנה מדעת עצמם וקיימו את הפקודות למהדרים מן המהדרים.
15. למלה "עונינו" יש שני משמעויות או עבודה מענה כדלעיל או פרישות מהאשה כמו כאן. ותלוי לפי הענין.
16. וצ"ע הרי כל עם ישראל נוהג לספר בשבח הצדיקים כל השנה ? ונראה שברור שיש עניין גדול לספר בשבח הצדיקים, כיון שע"י כך אנשים רואים לאיזה דרגה אדם ששומר תורה ומצוות כראוי יכול להגיע. והדבר גורם חיזוק עצום א. באמונה, שתורתינו תורת אמת. ב. בשאיפה, לשאוף להגיע לדרגתם. אלא שליל פסח שהוא החג שבו עם ישראל נעשו לעם ע"י שהקב"ה התגלה אליהם והראה להם שהוא בורא העולם, והוא המלך ואנו עבדיו, אנו משבחים רק אותו ומגלים שכל מה שאנו משבחים את הצדיקים כל השנה הוא לא כיון שיש להם כוחות משלהם ח"ו, אלא כל מה שהם עושים הוא רק בתור שליחות שהקב"ה עושה על ידם.
17. ונראה לחדד יותר: שהרי פרעה עשה את עצמו לאלוה. כיון שעובדי עבודה זרה נהגו להתייחס לאדם בעל שליטה חזקה כמו לאלקים. והיה חשש שבני ישראל השפעו מהמצרים ויבואו לומר על משה שהוא אלהים. שהרי יש לו כוחות כ"כ חזקים וגדולים יותר מכל מכשפי וחרטומי מצרים וכו'. לכן במכת בכורות שהיא המכה הקשה ביותר הקב"ה השווה את משה רבינו לכולם להראות שהכל ממנו והוא רק שלוחו.
18. נראה שדבר הוא דוגמה, כיון שגם מכת בכורות נעשה באופן זה שסלק חיותם ומתו.
19. ואע"פ ששם (פסוק ב' ט') יש עוד שתי מופתים שלא היה להם אות על המטה, מופת הנחש, ומופת היד מצורעת כשלג, נראה שבעל ההגדה כתב "את הדם" כיון שיש לו שייכות לעשרת המכות שמו שכותב רש"י שם "שרמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהיהם" אבל באמת דם הוא לאו דוקא וה"ה לנחש וליד מצורעת.
    וקשה הרי התורה קראה למופת הדם, הנחש, והיד מצורעת, "אותות" עיי"ש ובפרק ה' פסוק כ"ח? ונראה שהם היו אותות לדברים אחרים. הנחש, והיד מצורעת, סימן שמשה דבר לשון הרע על בני ישראל. והדם היה סימן שהמכה הראשונה שהמצרים ילקו יהיה דם ביאור. אבל ביחס למכות הם היו מופתים כיון שלא היה להם סימן על המטה שעתידים להיות.
20. עיין עמק דבר שמות ו ו שהוא ממכת ברד.
21. לשון הגר"א "שני נגד ימות המשיח שמספרים יציאת מצרים כמו שכתוב כימי צאתך מרץ מצרים אראנו נפלאות". וצ"ע נכון שבימות המשיח יספרו ביציאת מצרים אבל מה הקשר לכוס השני בדוקא, הרי מתאים יותר לכוס השלישי שאז יצאו לגמרי ממצרים.
22. לשון הגר"א "שלישי הוא נגד תחית המתים שהוא מברך על מזונו שאז הוא סעודת לויתן".
23. עיין במלבים (שמות ו' ו') "בשפטים גדולים להעניש המצריים במה שטבעו בים סוף שהיה משפט מדה כנגד מדה כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם".
24. לשון הגר"א "הרביעי הוא נגד עולם הבא, ולכן אומרים עליו הלל הגדול".
25. המדרש (ילקוט שמעוני פרשת חוקת) מספר לנו כי המטה עבר מדור לדור והיה בחזקת מלכי יהודה עד לחורבן הבית הראשון. בספר שמואל א, פרק יז פסוק מ נכתב על דוד המלך שנלחם בגולית: "ויקח מקלו בידו". לפי המדרש, היה זה אותו המטה בו השתמש משה לבקוע את הים.
    לא ידוע מה קרה למטה לאחר חורבן בית המקדש הראשון.