ביאור:הגדה של פסח (כיד המלך) - מגיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קדש ורחץ כרפס יחץ

- מגיד - המשך מגיד - רחצה עד נרצה - פיוטים -

כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)

הגדת כיד המלך לפי פירוש הגר"א[1]

מגיד[עריכה]

מְגַלֶה אֶת הַמַצוֹת מַגְבִּיהַ אֶת הַקְעָרָה וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם:
הקדמה: יש ארבעה סוגי עינויים גופניים ומקביל להם ארבעה סוגי צרות שמוזכרים בתהילים פרק ק"ז שכשיוצאים מהם צריך להודות לה'. א. אדם שאין לו בכלל מה לאכול, מקביל לו אדם חולה שאין לו חשק לאכול. ב. אדם שיש לו מה לאכול אבל אין לו כל צרכו, מקביל לו יורדי הים שאין להם ישוב הדעת עד שמגיעים ליבשה. ג. עינוי של אדם ההולך בדרך ולא נמצא בביתו, מקביל לו היוצא בשיירה למדבר ואינו נמצא בביתו. ד. עינוי אדם שמשעבדים אותו, מקביל לו הנמצא בבית האסורים שמשעבדים אותו. עינוי חמישי הוא עינוי רוחני, ענוי בדעת, שאין לאדם מספיק דעת לכן הוא סובל את כל הסבל מהארבעה עינויים הנ"ל. אבל כשהוא במדרגה רוחנית שיש לו דעת אין לו עינוי משום דבר. כמאמר החכם "דעת קנית מה חסרת".
יש שני חילוקים בין העינויים שהיו במצרים לעינויים שאנו סובלים. א. במצרים היה להם את כל החמישה עינויים הנ"ל. ובזמנינו בגלות יש לנו ג"כ את הענויים הנ"ל חוץ מהעשירים שיש להם כל צרכם, ולכן אין להם את שני העינויים הראשונים. ובפסח אנו דואגים לכל עם ישראל שיצאו משני העינויים הראשונים, ע"י קמחא דפסחא. ב. שני העינויים האחרונים, העינוי של הבא בדרך ומי שמשעבדים אותו, היה במצרים וגם בזמנינו בגלות. שאנחנו בדרך לארץ ישראל, ואנחנו משועבדים לגויים. אבל יש חילוק, במצרים לא היה ברור ליהודים האם יצאו ממצרים, האם הם יצאו משני העינויים האלה. אבל בזמנינו אנחנו בטוחים שיגיע זמן שנצא מהגלות.
המצרים האכילו את היהודים מצות שהם לחם עבדים, וכיון שהיו בלי דעת, כשאכלו את המצות נזכרו מחדש שהם עבדים והלחם היה להם לחם עוני. וזה שאנו אומרים הָא לַחְמָא עַנְיָא גם היום בגלות אין לנו דעת ולכן אנו מרגישים שהלחם הוא עוני, ואנו נזכרים שהוא הלחם דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. אבל על שני העינויים הראשונים אנו יכולים להתגבר בליל הסדר ע"י שמי שיש לו מזמין את מי שאין לו. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל מי שאין לו בכלל יבא ויאכל אתנו בליל הסדר. כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח מי שיש לו, אבל אין לו מספיק לקנות קרבן פסח, (או מצות וארבעה כוסות), יבא ויקבל קרבן פסח. וגם בשני העינויים האחרונים של הבא בדרך ומי שמשעבדים אותו שאנו סובלים מהם בגלות, אנו בטוחים שנצא מהם ולכן אע"פ שהָשַׁתָּא הָכָא בגלות בדרך לארץ ישראל, אנו בטוחים שנצא מהגלות ומתפללים שכבר לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. ואע"פ שהָשַׁתָּא עַבְדֵי, אנו בטוחים שנצא מהגלות ומתפללים שכבר לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
מֵסִיר הָקְעָרָה מֵעַל הַשֻׁלְחָן, מוֹזְגיִן כוֹס שֵׁנִי וְכַאן הַבֵּן אוֹ אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים שׁוֹאֵל:
הקדמה: איש הוא במדרגת יום, אור. אשה היא במדרגת לילה, חושך. המצוות עשה הם במדרגת יום. ולכן רוב המצוות עשה מצוותן ביום ולא בלילה. ומיעוטן גם ביום וגם בלילה, ואז הלילה נגרר אחר היום. וכיון שמצוות עשה הם בדרגת יום רק אנשים חייבים בהם ולא נשים. (חוץ מכמה יוצאי דופן).
בשאלת מה נשתנה יש שני שאלות:
א. מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה של ליל פסח שהוא במדרגת איש, יום. שהרי יש בו מצוות עשה שנוהגות רק בלילה ולא ביום. מִכָּל הַלֵּילוֹת שהם במדרגת אשה, לילה. שלא מצינו אף לילה בכל השנה שיש חיוב מצוות עשה דוקא בו ולא ביום?[2]
ב. מדוע יש חיוב דוקא במצוות דלהלן[3]
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלוֹ מַצָּה!
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר!
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים!
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין!
ובזמן שבית המקדש היה קיים היו שואלים "שבכל הלילות אנו אוכלים בין צלי בין מבושל הלילה הזה כולו צלי"[4].
הארבעה קושיות הם נגד ד' ארבע גאולות, ד' כוסות, וד' בנים.
מֵנִיחַ אֶת הַקְעָרָה עַל הַשֻׁלְחָן. הַמַצוֹת תִּהְיֶינָה מְגלוֹת בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהַגָדָה.
בקטע הבא, עונה בעל ההגדה על השאלה השנייה מדוע יש חיוב בפסח במצוות הנ"ל.
היו שלשה קשיים להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך אותם לעבדי ה' א. עֲבָדִים הָיִינוּ, היינו עבדים לאדונים אחרים הרבה שנים והיה קשה לעם ישראל לקבל על עצמם אדון אחר. ב. לְפַרְעֹה, שעשה את עצמו אלוה, והחדיר כפירות בלב עם ישראל שיש עוד אלהים חוץ מהקב"ה. ג. בְּמִצְרָיִם, שהם אומה שמלאה כשפים ועבודה זרה, והכניסו כפירות בעם ישראל. ועוד, שבדרך הטבע לא היה שייך לצאת ממצרים כיון שהקיפו את ארץ מצרים בכישופים ושום עבד לא יכל לברוח משם. והקב"ה עשה לנו ניסים כדי להוכיח לנו שהוא האלהים מעל כולם והוא יכול לשבור את כישופי מצרים, ולקח אותנו לעמו. ושבר את כל השלשה קשיים הנ"ל. וזה מה שאומר: א. וַיּוֹצִיאֵנוּ יי נגד מה שפרעה עשה את עצמו אלוה, הקב"ה הוכיח לנו שהוא האלהים האמיתי. ב. אֱלֹהֵינוּ כנגד מה שהיינו עבדים והיה קשה לנו לקבל אדון אחר, הקב"ה עזר לנו ונתן לנו כח והבנה ע"י הניסים והנפלאות שנקבל את אדנותו. ג. מִשָּׁם כנגד מה שהיו במצרים וכנ"ל. והקב"ה הוציא אותנו א. בְּיָד חֲזָקָה העשר מכות שנתן למצרים. ב. וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. לעיני כל ביד רמה. עם ישראל יצא ממצרים לעיני כל ולא כמו שבורח.
וזוהי תשובה מדוע אנו חייבים במצוות דלעיל. א. קרבן פסח הוא נגד פרעה שעשה עצמו אלוה, וכשהקב"ה פסח על בתי בני ישראל והרג את בכורות מצרים הראה שהוא האלוה. ב. מצות הוא נגד מצרים שגרשו את עם ישראל ממצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ. ג. מרור נגד עבדים היינו שמררו את חיינו בעבודה קשה. ד. שני הטיבולים נגד "ביד חזקה ובזרוע נטויה". הטיבול של המרור בחרוסת שהוא להרוג את הארס שבמרור, נגד "הביד חזקה", המכות שמצרים קבלו כדי להכניע אותם. והטיבול של הכרפס במי מלח הוא טיבול דרך חירות, נגד "הבזרוע נטויה" שיצאו ביד רמה.

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, שקבלנו מרבותינו את החכמה שיש להם, את כל הנתונים שהיה להם בתורה. כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, אנו מבינים דבר מתוך דבר, והעמקנו כבר כפי יכולתינו והגענו לדרגה של כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, שהכל ידוע לנו על בוריה ואין לנו שום חידוש בספור יציאת מצרים. אעפ"כ מוטל עלינו שתי מצוות א. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, לחזור על ספור יציאת מצרים. ב. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם להרבות בספור בהרגשה פנימית, ובחויה פנימית, ולהודות להקב"ה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הרי זו מדת חסידות).
וראיה לשני הדברים הנ"ל מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שהיו חכמים נבונים ויודעים את התורה שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וקיימו את שני הדברים הנ"ל. א. וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. ב. הרבו לספר ביציאת מצרים כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, והיו שקועים בחויה הפנימית של הספור, ולא שמו לב שהגיע זמן ק"ש. עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ. הרבוי "כל" בא לרבות שמזכירים יציאת מצרים תמיד. והשאלה היא האם זה בא לרבות כל היום גם בלילה ולא דוקא כל יום, או שבא לרבות כל יום ויום, ולא כל היום.
בָּרוּךְ הַקב"ה שנקרא מָּקוֹם על שם שברא את העולם שהוא מקום לכולם, ועל שם שהוא המקום של העולם. בָּרוּךְ הוּא על המחשבה לברוא את העולם. בָּרוּךְ הקב"ה שחדש את העולם פעם שניה באופן פרטי בשביל עם ישראל בשעה שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא על המחשבה לתת את התורה לעם ישראל ולחדש את העולם פעם שניה בשבילם[5] .
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
בתורה נאמר ד' פעמים מצות ספור יציאת מצרים במילים שונות, ודרשן בעל ההגדה שהם כנגד ארבעה בנים. חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? הילד החכם שואל שני שאלות: א. מַה למה ה' צוה את הָעֵדוֹת פסח ומצות. והם נקראים עדות כיון שהם עדות על הניסים שהקב"ה עשה לישראל. פסח על מה שה' פסח, והמצות על הנס שהמצרים גרשו את עם ישראל ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. וְלמה ה' צוה את הַחֻקִּים מה שכתוב "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" וְמה הטעם של הַמִשְׁפָּטִים כגון אל תאכלו ממנו נא וכו'. ב. אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם למה יש כאלה שאוכלים לפני אכילת הקרבן פסח, קרבן חגיגה, ויש שלא אוכלים קרבן חגיגה. וזה מה שהוא אומר "אתכם" שאתם אוכלים ואנו לא אוכלים. הרי הוא "אלהינו", אלקים של כולנו ויש לנו תורה אחת? על השאלה הראשונה כתוב בתורה שעונים לבן החכם "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים" וזה כבר ענינו לו לעיל בעבדים הינו לפרעה במצרים. שפסח אוכלים נגד פרעה. ומצה אוכלים נגד מצרים. וחוקים ומשפטים נגד עבדים, שהמלך נותן לעבדיו חוקים ומשפטים[6]. ועל השאלה השניה וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין (מסימים את הסעודה) אַחַר הַפֶּסַח באֲפִיקוֹמָן. (=קינוח סעודה) שאסור לאכול אחרי הפסח שום דבר, וכדי שיהיו שבעים ולא יאכלו אחר הפסח, תיקנו להביא קרבן חגיגה כשיש הרבה אנשים והקרבן פסח לא משביע.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וכיון שלא הזכיר שם שמים כמו החכם הוא התכון לומר לָכֶם וְלֹא לוֹ שהוא לא מאמין בניסים של יציאת מצרים. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה אל תענה לו את מה שכתוב בתורה בפרשת הבן רשע "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" כיון שמזה שהתורה לא כתבה כמו אצל שאר הבנים 'והגדת לבנך', 'ואמרת אליו' אלא 'ואמרתם זבח פסח' משמע שלרשע לא עונים. ולכן הַקְהֵה אֶת שִנָּיו ע"י שלא תתייחס אליו, אלא וֶאֱמֹר לוֹ לבן שאינו יודע לשאול שיושב לידו (את הפסוק שכתוב בפרשת אינו יודע לשאול): בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל. והיה מת עם הרשעים במכת חושך בג' ימי אפילה.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

כאן מתרץ בעל ההגדה את הקושיה הראשונה ששאל מדוע ליל פסח הוא הלילה היחיד בשנה שהוא במדרגת יום? והתשובה היא כיון שהתורה קראה לאותו לילה "ביום ההוא" לכן הוא במדרגת יום[7].

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ המילים המודגשות הם פירוש הגר"א. ההערות למטה הם משא ומתן בדברי הגר"א, ועוד חידושים.
  2. ^ צ"ע שהרי גם חיוב אכילת כזית פת בלילה הראשון של סוכות הוא רק בלילה ולא ביום. וביום החיוב לאכול הוא כמו בכל יום טוב. ונראה לפי המבואר בפסיקתא דר"כ, (פיסקה כ') על הכתוב: "ביום השמיני עצרת" (במדבר, כ"ט, לה) "את מוצא, כשם שעצרת של פסח רחוקה חמישים יום, אף זו היתה צריכה להיות רחוקה חמישים יום. ולמה היא סמוכה לחג משום שאחר החג ימות הגשמים, וההליכה קשה לעולי רגלים שחוזרים לביתם אחרי שמיני עצרת". ולפי זה, יקבילו שבעת ימי הסוכות לשבעת ימי הפסח, ואילו יום שמיני עצרת מקביל לחג השבועות. ושמעתי מחמי הגאון ר' לייב היימאן שליט"א שאחרי שהקב"ה סלח ישראל על חטא העגל הוא נתן להם סוכות ושמחת תורה כחזרה על פסח ושבועות. וכיון שסוכות הוא חזרה על פסח לכן החיוב בו רק בלילה הראשון כפסח. ומעניין שהלימוד לחיוב כזית בלילה הראשון של סוכות הוא גזירה שוה ט"ו ט"ו מפסח.
  3. ^ השאלה השניה היא השאלה העיקרית ואותה צריך להסביר לבני הבית. והשאלה הראשונה מדוע הלילה הזה הוא בחינת יום, לא לפי הפשט.
  4. ^ ושאלה זו לא שייכת בזמנינו שאין לנו קרבן פסח. והשאלה הקודמת של מסובין לא היה שייך לשאול בזמן שבית המקדש היה קיים כיון שאז דרכם היה להסב כל השנה ולא היה שנוי במה שמסב בליל פסח.
  5. ^ וז"ל הגר"א "כי העולם היה מחודש ב' פעמים בכלליות ובפרטיות. אחד בתחילת בריאת העולם נתחדש העולם בכללות כל העולם כולו. ואח"כ במתן תורה נתחדש בפרטות לישראל" עכ"ל. בריאת העולם בכללות לעולם כולו היה בחודש תשרי. שבמחלוקת מתי נברא העולם (ר"ה י:) ר' אליעזר אומר בתשרי, ור' יהושע אומר בניסן. הלכה כר' אליעזר. ומבואר בספרים ששניהם צודקים, בפועל העולם נברא בתשרי, ועלה במחשבה להבראות בניסן. ובריאת העולם בפרטות לישראל התחילה בניסן, שבט"ו ניסן במכת בכורות היה שיא ההתגלות שהקב"ה שולט בכל הבריאה כולה. שאז התבטלו כל כוחות פרעה שעשה עצמו אלוה, וכל כוחות הכישוף של מצרים, עד שפרעה ומצרים שלחו אותם ממצרים. (עיין הערה 10) והתגלה שהקב"ה הוא היחיד השולט בכל. והגמר היה בשעת קבלת התורה. (עיין הערה 1)
    אם נתבונן נראה שהימים טובים בחודש תשרי מייצגים את המימד הכלל עולמי כמו שהיה בשעת בריאת העולם בפועל שהעולם התחדש בכלליות לכל ברואי עולם. אנו אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך": בתשרי נברא העולם. בריאת העולם היא מועד אוניברסלי, הנוגע לכל יצורי העולם. כל יצורי עולם נדונים בר"ה גם הגויים. גם את סוכות ראו חז"ל כיום טוב אוניברסלי, וביארו ששבעים הפרים העולים בו לקורבן, הם כנגד שבעים אומות העולם. בהקשר זה אומר רבי יוחנן: "אוי להם לעובדי כוכבים שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו. בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר עליהן; ועכשיו - מי מכפר עליהן?!" (סוכה נ"ה ע"ב).
    לעומתם, הימים טובים בחודש ניסן מייצגים את המימד היהודי. חג הפסח הוא יום טוב פרטי של עם ישראל. אנו מציינים בו את יציאת מצרים, שהיא מועד בריאתו של העם היהודי. תשרי הוא ראש השנה לעולם, וניסן הוא ראש השנה לישראל. ועלה במחשבה לברוא את העולם בניסן, קשור לעם ישראל שאע"פ שבפועל העולם נברא בתשרי לכל העולם אב במחשבה בשבילם נברא העולם. (מפרשים)
  6. ^ ואע"פ שלמעלה אמרנו שאכילת מרור נגד עבדים היינו? שניהם נכונים.
  7. ^ וצ"ע שהרי זוהי גופא השאלה על התורה למה היא קראה לאותו לילה יום וחייבה את אותו לילה במצוות עשה בשונה לכל המצוות שעה שבתורה? ועצם השאלה מדוע התורה חייבה את ליל פסח במצוות עשה בשונה לשאר מצוות עשה לא מובנת שהרי מכת בכורות שהוא הזמן שפרעה החליט לשלח את בני ישראל היה בליל פסח, וזהו ג"כ הזמן שבני ישראל אכלו במצרים פסח ומצות ולכן גם לדורות נוהג כך. ונראה שזו גופא השאלה למה מכת בכורות אכילת פסח ומצות במצרים היה בלילה ולא ביום? והתירוץ נראה שהרי כל הניסים שהיו במצרים מטרתם היתה כדי להוכיח לעם ישראל שהקב"ה הוא השליט בכל הכוחות כולם והוא הבורא הוא משנה הכל כרצונו. ובמכה האחרונה שהיתה גם בכל אלוהי מצרים כמו שכתוב ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אז התבטלו כל כוחות הכישופים שהיו בארץ מצרים שאף עבד לא יכל לצאת משם. והזמן המתאים ביותר הוא בלילה זמן שליטת המזיקים והרוחות. (וידוע למי שקרא ספורים על רוחות שעיקר שליטתם בחצות לילה). ולכן מכת בכורות וביטול אלוהי מצרים היתה חייבת להיות בחצות לילה כדי להראות מי השולט האמיתי. והנס היה שהקב"ה הפך את הלילה ליום וביטל את שליטת המזיקים בלילה הזה, וכך נשאר לדורות שהלילה הזה הוא "ליל שמורים" שמור מן המזיקים.