ביאור:דקרט והתנ"ך: סור מרע ועשה טוב; לכל בשרו מרפא; ויתאפק המן

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תהלים לד טו: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"

תהלים לז כז: "סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם"

האם בפסוקים אלה ישנן שתי הנחיות, או הנחיה אחת כוללת?

רנה דקרט, בספרו האחרון "רגשות הנפש" (ת"א: רסלינג, 2007), כותב:

"87. התשוקה היא רגש שאין לו ניגוד.

ידוע לי יפה שמקובל אצל הסכולסטיקנים לנגד את הרגש החותר לבקש את הטוב, שרק אותו אפשר לכנות תשוקה, אל הרגש החותר לנוס מפני הרע, שאותו מכנים סלידה. אך מאחר שאין טוב שחסרונו אינו בגדר רע, ואין רע הנחשב כדבר ממשי שחסרונו אינו טוב; ומאחר שבבקשנו למשל את העושר אנו נסים בהכרח מפני העוני, ובנוסנו מפני המחלות אנו תרים אחר הבריאות, וכיוצא בזה לגבי ניגודים אחרים, הרי דומני שזוהי תמיד אותה תנועה הנושאת אותנו לחפש את הטוב ובה-בעת לנוס מפני הרע שהוא ניגודו. אני מבחין כאן רק בהבדל אחד, והוא שהתשוקה שחשים כאשר חותרים אל טוב כלשהו מלווה באהבה ולאחר מכן בתקווה לשמחה, בעוד שאותה תשוקה, כאשר חותרים להתרחק מן הרע המנוגד לטוב הזה, מלווה בשנאה, בחשש ובעצבות; וזאת הסיבה שאנחנו רואים ברע הזה ניגוד לעצמנו. אך אם רוצים להתבונן ברגש הזה כאשר הוא מתייחס בה-בעת הן לאיזה טוב למען תור אחריו, והן לרע המנוגד לו כדי להימנע ממנו, ניתן לראות בבירור רב שמדובר ברגש אחד הגורם הן את ההימשכות והן את ההימנעות" (עמ' 71-72).

אך הנה כעבור שני סעיפים הוא אומר –"והנה, אף כי אותה תשוקה היא החותרת לבקש את הטוב ולנוס מפני הרע המנוגד לו, כפי שנאמר, בכל זאת ההשתוקקות הנולדת מן המשיכה אל ההנאה שונה עד מאוד מן התשוקה הנולדת מן הרתיעה" (שם).

לי נראה כי קיימות בהם בפסוקים שלמעלה שני הנחיות שונות לא רק מבחינת הרגש, אלא אף מבחינה פרקטית, שהרי זה יסוד ההבדל שבין מצוות עשה ללא תעשה. עם זאת, אין ספק שהמקור של שני הסוגים האלה הוא אחד.

בנוסף לזאת, בספר זה דקרט אומר עוד כמה דברים מעניינים:

משפט ראשון בספר:"אין לך נושא שבו מתגלה באופן מובהק עד כמה התורות שקיבלנו מן הקדמונים לקויות הן, יותר ממה שכתבו הללו על הרגשות" (עמ' 27).

האדם לא מת כי נפשו עוזבת את הגוף, אלא ההפך – הנפש עוזבת את הגוף כי האדם מת, איבריו מתנוונים.

מקום הנפש – בלוטת האצטרובל שבנפש, כי המוח ואיברי החישה הם כפולים ואילו היא אחת, באופן המתאים להיות הנפש אחת. בנוגע לאחדות הנפש דעתו כדעת הרמב"ם.

הרגש הבסיסי ביותר הוא ההשתאות. ואין רגש מנוגד לה, אלא מנוגד לה חוסר הרגש.

הנפש והגוף משפיעים זה על זה. כך שרגשות מסוימים, למשל, משפיעים על הדופק ומחזור הדם.

תפישה רפואית הוליסטית דומה אנו מוצאים למשל בפסוק - משלי ד כב: "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא".

דקרט, כדאי לדעת, גם מקדים את פרויד בזיהוי טראומת הילדות:"קל להגיע למסקנה שהסלידות המוזרות של אחדים מאתנו, הגורמות שלא יוכלו לשאת ריחות של ורדים או את נוכחותו של חתול או דברים דומים, מקורן היחיד הוא בכך שבתחילת חייהם הם נפגעו באופן קשה ממושאים מן הסוג הזה" (סעיף 136, עמ' 96).

ויש מהאבחנות הפסיכולוגיות שלו שהן ממש בעלות גוון מודרני, כמו למשל:"200. מדוע יש לחשוש מאלה שהכעס מאדים אותם פחות מאלה שהוא מכה בחיוורון" (עמ' 131) . מדוע? כי המתאדם משחרר רגשותיו מיד ואילו המלבין עוצר אותם, כך שהם משתחררים אחר-כך ביתר-שאת.

והנה, גם זאת אפשר למצוא בתנ"ך:

אסתר ה י: "ויתאפק המן" , לאחר שנמלא עליו חמה. ומנומק קודם - אסתר ג ו: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי".

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-06-06.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2634_0