ביאור:בראשית רבה טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


פרשת בראשית[עריכה]

פרשה טז[עריכה]

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן

פרשה טז רמז א[עריכה]

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן

רבי סימון פתח:

אֲבָנִים (אפילו אבנים) - שָׁחֲקוּ מַיִם! תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ - עֲפַר אָרֶץ! וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ - הֶאֱבַדְתָּ! תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח - וַיַּהֲלֹךְ? מְשַׁנֶּה פָנָיו - וַתְּשַׁלְּחֵהוּ? (סוף תשובת איוב לצופר הנעמתי)

'תתקפהו לנצח - ויהלך, משנה פניו - ותשלחהו (תשובת איוב לצופר) -
תוקף שנתן הקב"ה לאדם הראשון - לנצח: לעולם היה.
'ויהלך' - כיון שהניח דעתו של הקדוש ברוך הוא,
והלך אחר דעתו של נחש - 'משנה פניו ותשלחהו'.


דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

רבי סימון אמר (שם יב) 'עמו חכמה וגבורה'
בשעה שהיה מושלם לבוראו - ד' ראשי נהרות היה פותק במגרופית אחת:
ואלו הן ד' ראשי נהרות: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו':

פרשה טז רמז ב[עריכה]

להשלים ציטוט הפסוקים בבראשית.
זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ, הָשִׁיבוּ פוֹשְׁעִים עַל לֵב. ט זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם, כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי. י מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ, אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה. (ישעיהו - נבואת 'למי תדמיוני'

'שם האחד פישון' - שהוא מגדל פשתן, ומימיו מהלכין בשופי
'הוא הסובב את כל ארץ החוילה' - עדיין לא היתה חוילה, ואת אומר: 'הוא הסובב'? אתמהא!
אלא: מגיד מראשית אחרית אשר שם הזהב (ישעיהו: נבואת 'למי תדמיוני') זהב וודאי.
'וזהב הארץ ההיא טוב' - אמר רבי יצחק:
טובוי דהוא בביתיה
טובוי דהוא בלוויתי
א"ר אבהו:
טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו:
אדם פורט זהוב אחד - והוא מוציא ממנו כמה יציאות!
אמר ריש לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא?
בשביל בית המקדש:
שנאמר: וזהב הארץ ההיא טוב!
היך?
מה דאת אמר: ההר הטוב הזה והלבנון (פרשת דברים).


'שם הבדולח ואבן השוהם'
אמר רבי איבו:
את סבור כבדולח הזה של פטמים?
יגיד עליו ריעו ועינו כעין הבדולח
מה זה אבן טובה אף זה אבן טובה: