ביאור:בבלי כתובות פרק ד - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מועמד למחיקה, לאחר העברתו למרחב ביאור:מעומד. ראו ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/כתובות/פרק ד
<< | תלמוד בבלי · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק רביעי ("נערה שנתפתתה") | >>
פרק זה בתלמוד הירושלמי
פרק "נערה שנתפתתה"[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משנה כתובות פרק ד משנה א[עריכה]
מתניתין משנתנו - כלומר ההלכות כפי שאנחנו משננים על פה בבית הנשיא הלל עד לימי רבי יהודה הנשיא מצאצאיו
- נערה שנתפתתה:
- בושתה ופגמה וקנסה: של אביה,
- והצער: ...
- בתפוסה:
- עמדה בדין - עד שלא מת האב: הרי הן של אב.
- - מת האב: הרי הן של אחין.
- לא הספיקה לעמוד בדין - עד שמת האב: הרי הן של עצמה.
- עמדה בדין - עד שלא מת האב: הרי הן של אב.
- עמדה בדין - עד שלא בגרה: הרי הן של אב.
- - מת האב: הרי הן של אחין.
- לא הספיקה לעמוד בדין - עד שבגרה: הרי הן של עצמה.
- עמדה בדין - עד שלא בגרה: הרי הן של אב.
- רבי שמעון אומר:
- אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב: הרי הן של עצמה.
|
כתובות דף מב עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
- מעשה ידיה ומציאתה: אע"פ שלא גבתה - מת האב: הרי הן של אחין.
גמרא בבלי על כתובות פרק א משנה א[עריכה]
משנה כתובות פרק ד משנה ?[עריכה]
מתניתין משנתנו - כלומר ההלכות כפי שאנחנו משננים על פה בבית הנשיא הלל עד לימי רבי יהודה הנשיא מצאצאיו
- האב אינו חייב במזונות בתו
- זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה:
- הבנים יירשו והבנות יזונו...
- - מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב
- - אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן:
גמרא בבלי על פרק ד משנה ?[עריכה]
גמרא הדיון או העיון בנאמר במשנה
- במזונות בתו - הוא דאינו חייב, הא במזונות בנו - חייב.
- בתו נמי - חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא.
- מני מתניתין? לא רבי מאיר לא רבי יהודה ולא רבי יוחנן בן ברוקא?
- דתניא מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דעסקי בתורה דברי רבי מאיר
רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וקל וחומר לבנות משום זילותא ר' יוחנן בן ברוקא אומר חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן אבל בחיי אביהן אלו ואלו אינן ניזונין
מני מתניתין אי רבי מאיר הא אמר בנים מצוה אי רבי יהודה הא אמר בנים נמי מצוה אי רבי יוחנן בן ברוקא אפי' מצוה נמי ליכא
|
כתובות דף מט עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
איבעית אימא רבי מאיר איבעית אימא ר' יהודה איבעית אימא רבי יוחנן בן ברוקא
איבעית אימא ר' מאיר והכי קאמר האב אינו חייב במזונות בתו והוא הדין לבנו הא מצוה בבתו איכא קל וחומר לבנים והאי דקתני בתו הא קמ"ל דאפילו בתו חובה הוא דליכא הא מצוה איכא
ואיבעית אימא ר' יהודה והכי קאמר האב אינו חייב במזונות בתו וכל שכן לבנו הא מצוה בבנו איכא וקל וחומר לבנות והא דקתני בתו הא קא משמע לן דאפילו בתו חובה ליכא
ואיבעית אימא ר' יוחנן בן ברוקא והכי קאמר אינו חייב במזונות בתו והוא הדין לבנו והוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה תנא נמי אינו חייב
תקנות אושא[עריכה]
זן בניו ובנותיו קטנים[עריכה]
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים
איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה
תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה ועורבא בעי בניה? והכתיב (תהלים קמז, ט) לבני עורב אשר יקראו לא קשיא הא בחיורי הא באוכמי
כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה
כותב כל נכסיו לבניו[עריכה]
אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם
מתקיף לה רבי זירא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא
דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא
מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קא משמע לן
איבעיא להו הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה
|
כתובות דף נ עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
ת"ש דרבי חנינא ור' יונתן הוו קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקיה לר' יונתן אכרעיה אמר ליה ר' חנינא מאי האי א"ל כותב נכסיו לבניו הוא ועשיתינהו לזניה
אי אמרת בשלמא לאו דינא משום הכי עשיינהו אלא אי אמרת דינא עשיינהו בעי
פיזור נכסים לצדקה[עריכה]
א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש
תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ומעשה באחד שבקש לבזבז ולא הניח לו חבירו - ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא
אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא
אמר רב שימי בר אשי ושמועות הללו מתמעטות והולכות וסימניך קטנים כתבו ובזבזו
החזקת בן עד גיל 12[עריכה]
אמר רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו
איני והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקביל בר שית קביל וספי ליה כתורא
אין ספי ליה כתורא מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה
ואב"א לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת בת תריסר
אמר אביי אמרה לי אם האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית לא חיי מאי אסותיה מררתא דדיה חיורתא בשיכרא נשפייה ונשקייה
האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא לא חיי מאי אסותיה אצותא דדיקלא במיא נשפייה ונשקייה אמר רב קטינא כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו
איכא דאמרי חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרוייהו איתנהו חליש וגמיר
איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא
מכרה נכסי מלוג בחיי בעלה[עריכה]
אמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות
מעשים ומדרשים בעניין תקנות אושא[עריכה]
אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאושא אמר ליה מאן מרה דשמעתא דאושא אמר ליה רבי יוסי בר חנינא תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה
(תהלים קו, ג) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן
(תהלים קיב, ג) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים
(תהלים קכח, ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל אמר רבי יהושע בן לוי כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דלא אתי לידי חליצה ויבום רבי שמואל בר נחמני אמר כיון שבנים לבניך שלום על דייני ישראל דלא אתי לאינצויי:
הזנת בנים - דיון במשנה ובדרשת רבי אלעזר[עריכה]
|
כתובות דף נ עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
זה מדרש דרש ר"א לפני חכמים כו':
יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע אווש עליה כולי עלמא דשביק ארעא הוא דירתי ליה בניה דלא שביק ארעא לא ירתי ליה בניה
אמר ליה רב יוסף ודלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא
אמר רבי חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה איבעיא להו פרנסה הויא: ומאי עלייה - מעילוייא דאב וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב או דלמא מזוני ממש הוה: ומאי עלייה - מדברים טובים שנאמרו בעלייה דאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין
תא שמע בידיה דרבי בנאי אחוה דרבי חייא בר אבא הוו מטלטלין דיתמי אתו לקמיה דשמואל א"ל זיל זון מאי לאו למזוני וכדרב יצחק בר יוסף סבירא ליה לא התם לפרנסה הואי
ושמואל לטעמיה דאמר שמואל לפרנסה שמין באב הוה עובדא בנהרדעא ודון דייני דנהרדעא בפומבדיתא ואגבי רב חנא בר ביזנא אמר להו רב נחמן זילו אהדרו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו
רבי אמי ורבי אסי סבור למיזן ממטלטלי אמר להו רבי יעקב בר אידי מילתא דר' יוחנן ור"ל לא עבדו בה עובדא, אתון עבדין בה עובדא?!
רבי אלעזר סבר למיזן ממטלטלין אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים: רבי יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה אלא מדת רחמנות אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות
|
כתובות דף נא עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף אמר להו הבו לה מתמרי דעל בודיא אמר ליה אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר אמר ליה דחזייא לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכא לדיקלא קאמינא.
ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא אמר להו רבא העלו ליתום בשביל יתומה אמרי ליה רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה ובין לפרנסה אמר להו אילו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי:
תנו רבנן
- אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות
- מוציאין למזון אשה ולבנות - דברי רבי
- רבי שמעון בן אלעזר אומר:
- נכסים שיש להן אחריות
- מוציאין לבנות מן הבנים, ולבנות מן הבנות, ולבנים מן הבנים,
- ולבנים מן הבנות - בנכסים מרובין
- אבל לא לבנים מן הבנות - בנכסים מועטין.
- נכסים שאין להן אחריות:
- מוציאין לבנים מן הבנים ולבנות מן הבנות, ולבנים מן הבנות
- אבל לא לבנות מן הבנים.
אע"ג דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו, הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי - בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה:
משנה כתובות פרק ד' משנה ?[עריכה]
מתני'
- לא כתב לה כתובה
- בתולה: גובה מאתים, ואלמנה: מנה - מפני שהוא תנאי בית דין.
- כתב לה 'שדה שוה מנה תחת מאתים זוז'
- ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך': חייב - שהוא תנאי בית דין.
- לא כתב לה 'אם תשתבאי - אפרקינך ואותבינך לי לאינתו'
- ובכהנת - 'אהדרינך למדינתך': חייב - שהוא תנאי בית דין.
- נשבית - חייב לפדותה.
- ואם אמר: 'הרי גיטה וכתובתה, ותפדה את עצמה' - אינו רשאי.
- לקתה - חייב לרפאותה.
- אמר: 'הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה' - רשאי.
גמרא בבלי על כתובות פרק ד' משנה ?[עריכה]
גמרא
- מני? רבי מאיר היא! דאמר:
- כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.
- דאי רבי יהודה? האמר:
- רצה: כותב לבתולה שטר של מאתים - והיא כותבת: 'התקבלתי ממך מנה'
- ולאלמנה - מנה, והיא כותבת: 'התקבלתי ממך חמשים זוז'.
|
כתובות דף נא עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
- אימא סיפא:
- כתב לה 'שדה שוה מנה תחת מאתים זוז'
- ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי - אחראין לכתובתיך': חייב - שהוא תנאי בית דין.
- אתאן לר"י דאמר: 'אחריות - טעות סופר הוא'
- דאי רבי מאיר? האמר: 'אחריות - לאו טעות סופר הוא'. דתנן:
- מצא שטרי חוב:
- אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן.
- אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן.
- דברי רבי מאיר
- וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן.
{{הע-שמאל|([[ביאור:בבלי בבא מציעא פרק א - מעומד|שנים אוחזין])תא שמע: '"לאכילת פירות" כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו; כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים ופירות גובה מנכסים בני חורין.
- היכי דמי? אילימא כדקתני - גזלן ממאן גבי? אלא - לאו כגון שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחהִ?
אמר רבא: הכא במאי עסקינן? - [60] כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות, ואכל את הפירות, וחפר בה בורות שיחין ומערות. בא נגזל לגבות קרן - גובה מנכסים משועבדים בלבד, ואם אין לגזלן המזיק נכסים משועבדים - אינו יכול לגבות את הנזק, בא נגזל לגבות פירות - גובה מנכסים בני חורין.
(הגוֹזֵל עצים) פירות ושוה פירות היכי דמי? כגון: שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר, והשביחה. והרי היא יוצאה מתחת ידו. של האחר הקונה המרומה: כי הגזלן נתפס, והנגזל קיבל את שדהו בחזרה על ידי בית הדין. עכשיו הקונה המרומה שלקחו ממנו את שדהו הולך לגזלן המוכר וכשהוא גובה: גובה את הקרן - מנכסים משועבדים אפילו, כלומר: אם אין לגזלן המוכר שדות בני חורין, הקונה המרומה יכול לקחת לו אפילו שדות ששועבדו לאחרים, והאחרים המשועבדים הפסידו את השיעבוד , ואת השבח - מנכסים בני חורין בלבד.
(פרק 'בראשונה' משנה א) אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין - מפני תיקון העולם. אמר רבי יוסי: וכי מה 'תקון העולם' יש בזו? אלא: לפי שאין לה קצבה. }}
- רישא רבי מאיר וסיפא ר' יהודה?
- וכי תימא: כולה ר' מאיר היא, ושאני ליה לר"מ בין כתובה לשטרי... ומי שאני ליה? והתניא:
- חמשה גובין מן המחוררין המשוחררים, כלומר: יכולים לגבות רק אם יש קרקע מסוימת המשועבדת לחוב ואלו הן:
- פירות, ושבח פירות לפי רש"י מפני תיקון העולם: כי אי אפשר לדעת כמה להקצות,
- והמקבל עליו לזון את בן אשתו ובת אשתו,
- וגט כלומר שטר חוב - שאין בו אחריות,
- וכתובת אשה - שאין בה אחריות
- מאן שמעת ליה דאמר: 'אחריות - לאו טעות סופר הוא'? - רבי מאיר!
- וקתני כתובת אשה?
- איבעית אימא רבי מאיר, ואיבעית אימא רבי יהודה.
איבעית אימא רבי יהודה: התם - כתבה ליה 'התקבלתי', הכא - לא כתבה ליה 'התקבלתי'. איבעית אימא רבי מאיר: מאי חייב דקתני - מן המחוררין:
היתר או איסור אנוסה נשואה לבעלה[עריכה]
- לא כתב לה וכו':
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
- אמר אבוה דשמואל:
- אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה
- - חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון.
- איתיביה רב לאבוה דשמואל: '...אם תשתבאי - אפרקינך, ואותבינך לי לאינתו'?!
- אישתיק.
- קרי רב עליה דאבוה דשמואל (איוב כט, ט) שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם
- מאי אית ליה למימר? בשבויה הקילו!
- ולאבוה דשמואל: אונס דשריא רחמנא - היכי משכחת לה?
- כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף.
- ופליגא דרבא - דאמר רבא:
- כל שתחלתה באונס וסוף ברצון
- אפילו היא אומרת 'הניחו לו!' - שאלמלא נזקק לה - היא שוכרתו...
- מותרת. מאי טעמא? יצר אלבשה.
- תניא כוותיה דרבא
- (במדבר ה, יג) והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה - מותרת.
- ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה - מותרת: ואיזו זו? כל שתחלתה באונס וסופה ברצון.
- תניא אידך
- והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה - מותרת.
- ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה - אסורה: ואיזו זו? אשת כהן.
- אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל
- והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה - מותרת.
- ויש לה אחרת שאע"פ שלא נתפשה - מותרת. ואיזו זו? שקידושיה קדושי טעות. שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה.
- אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי - שריין לגוברייהו...
- אמרי ליה רבנן לרב יהודה:
- והא קא ממטיאן להו נהמא? - מחמת יראה.
- והא קא משלחן להו גירי? - מחמת יראה.
- וּדְאִי שבקינהו, ואזלן מנפשייהו - אסירן.
- אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי - שריין לגוברייהו...
- ת"ר:
- שבויי מלכות - הרי הן כשבויין
- גנובי ליסטות - אינן כשבויין
- והתניא איפכא?
- מלכות אמלכות - לא קשיא: הא - במלכות אחשורוש, הא במלכות בן נצר.
- ליסטות אליסטות - לא קשיא: הא - בבן נצר, הא בליסטים דעלמא.
- ובן נצר התם קרי ליה מלך והכא קרי ליה לסטים?
- אין גבי אחשורוש לסטים הוא, גבי לסטים דעלמא - מלך הוא:
פדיון שבויות במעמד מיוחד[עריכה]
|
נב דף א עמוד ממזרת ונתינה לישראל... בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
- ובכהנת: 'אהדרינך למדינתך' וכו':
- אמר אביי:
- רבא אמר:
- כל שאיסור שבייה גורם לה - חייב לפדותה.
- איסור דבר אחר גורם לה - אינו חייב לפדותה.
- לימא כתנאי?
- המדיר את אשתו ונשבית:
- רבי אליעזר אומר: פודַהּ - ונותן לה כתובתה.
- רבי יהושע אומר: נותן לה כתובתה - ואינו פודַהּ.
- אמר רבי נתן: שאלתי את סומכוס:
- כשאמר רבי יהושע 'נותן לה כתובתה - ואינו פודה'...
- כשהדירה - ולבסוף נשבית, או: בנשבית - ולבסוף הדירה?
- ואמר לי: לא שמעתי, ונראין דברים שהדירה - ולבסוף נשבית.
- דאי אמרת: 'נשבית - ולבסוף הדירה'? - אתי לאיערומי!
- מאי? לאו במדיר אשת כהן קמיפלגי? ואביי - דאמר כרבי אליעזר, ורבא - דאמר כרבי יהושע.
- לא! הכא במאי עסקינן? כגון: שנדרה איהי - וקיים לה הוא.
- רבי אליעזר סבר: הוא נותן אצבע בין שיניה.
- ורבי יהושע סבר: היא נתנה אצבע בין שיניה.
- אי 'היא נתנה אצבע בין שיניה' - כתובה מאי עבידתה?
- ותו: אמר רבי נתן: שאלתי את סומכוס - כשאמר רבי יהושע: 'נותן לה כתובתה - ואינו פודה', כשהדירה - ולבסוף נשבית, או: בשנשבית - ולבסוף הדירה? ואמר: 'לא שמעתי'
- ואי דנדרה איהי? מה לי: הֵדירהּ - ולבסוף נשבית, מה לי: נשבית ולבסוף הֵדירה?
אלא: לעולם דאדרה איהו.
- ואביי מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה:
- אביי מתרץ לטעמיה:
- אלמנה - לכהן גדול: כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה
- ממזרת ונתינה - לישראל: כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה.
- מדיר אשת כהן, נמי: כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה - דהיינו אלמנה לכהן גדול...
- כי פליגי? במדיר אשת ישראל: רבי אליעזר - אזיל בתר מעיקרא. ורבי יהושע אזיל בתר בסוף.
- רבא מתרץ לטעמיה:
- אלמנה - לכהן גדול, ממזרת ונתינה - לישראל: כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה.
- כי פליגי? במדיר - בין אשת כהן ובין אשת ישראל: רבי אליעזר - אזיל בתר מעיקרא, ורבי יהושע - אזיל בתר בסוף:
פדיון שבויה בידי יורשים[עריכה]
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
נשבית חייב לפדותה וכו':
- תנו רבנן
- נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה:
- הכיר בה בעלה יורשין: חייבין לפדותה.
- לא הכיר בה בעלה: אין יורשין חייבין לפדותה.
- לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא.
- א"ל רב: הכי אמר חביבי: לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא:
- נשבית - לאחר מיתת בעלה: אין היתומין חייבין לפדותה,
- ולא עוד? אלא: אפילו נשבית בחיי בעלה, ואחר כך מת בעלה: אין היתומין חייבין לפדותה -
- שאין אני קורא בה 'ואותבינך לאינתו'.
סכום הכסף לפדיון השבויה[עריכה]
|
נב דף ב עמוד אין פודין את השבויין בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
- תנו רבנן
- נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה:
- פעם ראשונה - פודה, מכאן ואילך: רצה פודה, רצה אינו פודה.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם - מפני תקון העולם.
- הא בכדי דמיהן - פודין, אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה? ורמינהי?
- נשבית - והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה:
- פעם ראשונה - פודה, מכאן ואילך: רצה - פודה, רצה - אינו פודה.
- רבי שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה.
- רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי הקלות (על הבעל) אית ליה:
רפואת אשה[עריכה]
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
לקתה חייב לרפאותה:
- תנו רבנן:
- אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה:
- - הרי היא כמזונות.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מכתובתה.
- שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות.
- אמר רבי יוחנן: עשו הקזת דם בארץ ישראל - כרפואה שאין לה קצבה.
- קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא - דהות צריכה רפואה.
- כל יומא אתו לקמיה דר' יוחנן.
- אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא.
- ...אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין!
- מעיקרא - מאי סבר? ולבסוף - מאי סבר?
- מעיקרא סבר: (ישעיהו נח, ז) ומבשרך לא תתעלם,
- ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני:
כתובות פרק ד משנה ?[עריכה]
מתניתין
- לא כתב לה 'בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי - אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון'
- - חייב, שהוא תנאי בית דין.
- ...'בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי - יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי, עד דתלקחון לגוברין'
- - חייב, שהוא תנאי בית דין.
- את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי'
- - חייב, שהוא תנאי בית דין.
- כך היו אנשי ירושלים כותבין.
- אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים.
- אנשי יהודה היו כותבין: 'עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך'.
- לפיכך: אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
גמרא בבלי על כתובות פרק ד משנה ?[עריכה]
גמרא הלימוד - כלומר הדיון בבית המדרש על המשנה
- אמר רבי יוחנן, משום בשם רבי שמעון בן יוחאי:
- מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין - כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו.
- ומי איכא מידי דרחמנא אמר: 'ברא - לירות, ברתא - לא תירות', ואתו רבנן - ומתקני דתירות ברתא?!
- הא נמי דאורייתא הוא:
- דכתיב (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים.
- בשלמא בנים - בידיה קיימי, אלא בנתיה - מי קיימן בידיה?
- הא - קא משמע לן: דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי - כי היכי דקפצי עלה, ואתו נסבי לה.
- ועד כמה?
- אביי ורבא - דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי.
- ואימא: דאב - לירות, דבעל - לא לירות?
- אם כן? אב נמי מימנע - ולא כתב!
- ואימא: היכא דכתב אב - לכתוב בעל, היכא דלא כתב אב - לא לכתוב בעל?
- לא פלוג רבנן.
- בת בין הבנים - נמי: תירות? -- כנחלה - שויוה רבנן.
- בת בין הבנות - תירות? -- לא פלוג רבנן.
- ותיגבי ממטלטלי? -- ככתובה שויוה רבנן.
- תטרוף ממשעבדי? -- 'ירתון' - תנן.
- ואימא: אף על גב דליכא מוֹתר דינר? -- במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא - לא תקינו רבנן.
|
כתובות דף נג עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
סיפור מצחיק על הבטחת כתובה גדולה מדי[עריכה]
- רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה, אזיל למיכתב לה כתובתה.
- שמע יהודה בר מרימר, נפק, אתא - איתחזי ליה.
- כי מטו לפיתחא הוה קא מפטר מיניה. אמר ליה: 'ניעול מר בהדאי?' - חזייה דלא הוה ניחא ליה...
- אמר ליה: מאי דעתיך? משום דאמר ליה שמואל לרב יהודה:
- שיננא! לא תיהוי בעבורי אחסנתא, אפילו מברא בישא לברא טבא - דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה!
- וכל שכן מברא לברתא?
- האי - נמי תקנתא דרבנן היא! דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי...
- אמר ליה: הני מילי - מדעתיה. לעשוייה נמי?
- אמר ליה: אטו מי קאמינא לך 'דעול ועשייה'? 'עול ולא תעשייה' - קאמינא!
- אמר ליה: מעלאי דידי - היינו עשייה.
- אכפייה ועול.
- אישתיק ויתיב.
- סבר: ההוא מירתח רתח. כתביה לכל מאי דהוה ליה.
- לסוף אמר ליה: השתא - נמי לא מישתעי מר?! חיי דמר לא שביקי מידי לנפשאי!!
- אמר ליה: אי מינאי דידי? אפילו האי נמי דכתבת לא ניחא לי.
- אמר ליה: השתא - נמי אהדר בי!
- אמר ליה: שוייה נפשך! 'הדרנא' - לא קאמינא.
כתובת בנים במקרה של מכירת כתובה[עריכה]
- בעא מיניה רב יימר סבא מרב נחמן:
- מכרה כתובתה לבעלה - יש לה כתובת בנין דכרין, או אין לה כתובת בנין דכרין?
- אמר ליה רבא: ותבעי לך מוחלת?
- אמר ליה:
- השתא - מוכרת קמיבעיא לי, דאף על גב דאיכא למימר: זוזי אנסוה - דאמינא כמאן דקא מחו לה מאה עוכלי בעוכלא... - מוחלת מיבעיא?!
- אמר רבא: פשיטא לי -
- מוכרת כתובתה לאחרים - יש לה כתובת בנין דכרין. מאי טעמא? - זוזי אנסוה.
- מוחלת כתובתה לבעלה - אין לה כתובת בנין דכרין. מאי טעמא? אחולי אחילתא.
כתובת בנים, כשמכרה כתובתה לבעלה[עריכה]
- בעי רבא: מוכרת כתובתה לבעלה: כמוכרת לאחרים - דמי, או כמוחלת לבעלה - דמי?
- בתר דבעיא, הדר פשטא: מוכרת כתובה לבעלה כמוכרת לאחרים - דמי.
- מתיב רב אידי בר אבין:
- מתה - אין יורשין של זה ואין יורשין של זה - יורשין כתובתה.
- והוינן בה: 'כתובתה' מאי עבידתה?
- ואמר רב פפא: כתובת בנין דכרין.
- ואמאי?! הכא - נמי לימא יצר אנסה?
- התם - קנסא הוא דקנסוה רבנן.
יתיב רבין בר חנינא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר משמיה דרבי אלעזר:
- מוחלת כתובתה לבעלה - אין לה מזונות.
- אמר ליה אי לאו דקאמרת לי משמיה דגברא רבא, הוה אמינא לך: (משלי יז, יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו.
- יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר רב פפי, ויתיב רב חייא בר אמי גבייהו.
- אתא ההוא גברא דשכיבא ארוסתו.
- אמרי ליה זיל קבר או הב לה כתובתה.
- אמר להו רב חייא: תנינא?!
- אשתו ארוסה: לא אונן ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו.
- מתה: אינו יורשה.
- מת הוא: גובה כתובתה.
- טעמא דמת הוא, הא - מתה היא אין לה כתובה.
- מאי טעמא? אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי.
- כי אתא רבין אמר ריש לקיש: ארוסה שמתה אין לה כתובה
- אמר להו אביי זילו אמרי ליה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
>