בבא קמא קג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור אמר מר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי פשיטא מהו דתימא מצי א"ל מידע ידעת דאנא לנפשאי שקילנא ופנחיא בעלמא הוא דקבעינא וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא קא משמע לן דאמר ליה עניינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה ויכתוב לך שטרא אחרינא ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור פשיטא לא צריכא דאמר להו לסהדי קמיה דידיה חזו דשטרא אחרינא קא בעינא מהו דתימא מצי א"ל אמינא שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת קא משמע לן דאמר ליה להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך דמינך הוא דקא בעינא רב כהנא יהב זוזא אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבניה מרוותיה דכיתנא אתא לקמיה דרב א"ל מה אעביד איזיל אישקיל זוזאי א"ל אי כי קא זבני אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מיגזל גזלוה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה אמרי התם אמנה הואי ולא משכיה רב כהנא לכיתנא ורב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים:
מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן לשליח בית דין ואם מת יחזיר ליורשיו נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש
רש"י
[עריכה]אין כופין את המוכר - לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני:
ופנחיא בעלמא הוא דבעינא - כלומר להצלה נתכוונתי פנחיא לשון חוזק וחבירו בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:) לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר תי"ו תרומה:
עניינא - תנאי:
דאמר להו לוקח לסהדי קמי מוכר חזו כו' - ובהדי מוכר גופיה לא אתני:
אמינא שטרא אחרינא מהיאך כו' - אני הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא:
זבניה מרוותא דכיתנא - על מנת ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא:
לא תשקול - משום רבית:
כמאן כבני מערבא - בתמיה כלומר דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיקנו מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה בהן:
אטו - מאי איכפת לן בהקנאתן וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות היה ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול ח' והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום שהיה שם שלו היה ואלו שמכרוהו גזלוהו מיניה ומשלמים כל דמיו ביוקר כשעת הגזילה ובשעת הגזילה כבר הוקר:
אמנה הואי - שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו כשער הזול ליתן לו כל השנה בשער זה דתנן ב"מ (דף עב:) יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה:
ורב - דאסר ליה למשקל זוזי:
לטעמיה דא"ר - באיזהו נשך (ב"מ סג.) עושין אמנה ליתן מעות על השער של זול של עכשיו:
בפירות - לקבל פירות בשער היוקר:
ואין עושין אמנה בדמים - כשבא לשער היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשיו דמיחזי כרבית דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע:
מתני' ונשבע לו - על שקר והודה:
יוליכנו אחריו אפילו למדי - דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי נשבע לשקר כתיב:
לא יתן לא לבנו - של נגזל להוליכו לנגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרן:
לשליח ב"ד - תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך:
ואם מת - נגזל יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל:
ולא נתן לו את החומש - או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה כו':
נתן לו את הקרן - לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה:
תוספות
[עריכה]כגון דאודעינהו לדידיה ואודעינהו נמי לסהדי. תימה אם כן אמאי צריך לדחוק את ריש גלותא שיכתוב לו שטר יכתבו לו עדים כיון שיודעין שהוא קונה לעצמו וי"ל כגון דלא בעו עדים למיכתב ליה שטרא אחרינא:
יהב זוזי אכיתנא. השתא ס"ד דאיירי דמשך נמי ופקדון בעלמא הוא דהוי גביה:
כמאן כבני מערבא דאמרי מי. הודיעו לבעל חטין כו'. כלומר ומשום הכי אי לאו דאודעיה ללוקח כי קמזבין דהאי כיתנא דכהנא הוא נמצא דכהנא לא קני להנהו מעות דאינהו לאו אדעתא דהכי יהבו ליה מעותיו ואי שקיל כהנא מידי דמרוותייהו ה"ל כאילו מדידהו יהבו ליה ומחזי כרבית:
התם אמנה הוא. פי' בקונטרס שנתן להם המעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו המעות וקשה דאם כן היכי מסיק רב לטעמיה והא בכה"ג אפילו רבי ינאי מודה דאסור לקבל המעות כיון שלא היה לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו דהא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו ורב אפילו בכה"ג אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא דהא בפרק איזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם) מייתי דרבי ינאי אברייתא דרבי אושעיא דהיה נושה בחבירו מנה והלך על גורנו ואמר לו תן לי מעות שאני רוצה ליקח בהן חטין אמר ליה חטין יש לי כו' עד וכולן יש לו מותר אין לו אסור וקאמר התם ש"מ איתא לר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן משמע דר' ינאי דוקא כי יש לו מותר ובכה"ג פליג רב ומיהו יש ליישב פי' הקונטרס דהתם דוקא דאיירי בהלואה לא שרי רבי ינאי אלא כשיש לו פירות דוקא אבל זביני אמר התם דפוסקין על שער שבשוק אפילו אין לו והיינו אמנה בפירות ומה שפירש בקונטרס [התם] דרבי ינאי מתיר דמיהן שאין מעות ממש אלא דוקא פירות דומיא דההיא דברייתא יין דמי חטים וכן יין דמי שמן שמן דמי יין דלא מחזי כרבית אבל מעות אסור אין נראה דהכא בשמעתין מוכחא דאפילו זוזי מותר לקבל והלכה כרבי ינאי כדמוכח התם . הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו'. כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה שוה פרוטה ואפילו בשבועה עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות (דף לו:) תנן נמי שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד [מפי עצמו] א"נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה:
אבל נותן לשליח ב"ד. פי' הקונטרס מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הל"ל אם יש ב"ד שם נותן לב"ד ועוד דאמר בגמ' (דף קד.) שליח ב"ד פסיקא ליה מילתא ל"ש עשאו נגזל ל"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר' טרפון והא בפרק המפקיד (ב"מ דף לז: ושם) פריך אמילתא דר' טרפון ושקלי ליה כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע"כ ביד בית דין קאמר כי הא דר' אלעזר בר צדוק דמסיק אליבא דר' טרפון ועוד בגמ' אמאי איצטריך לאתויי דרבי אלעזר ממתניתין ה"מ לאתויי ע"כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב"ד אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל:
ואם מת יחזיר לבניו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי א"נ אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין קרן חומש ואשם כי היכי דיש חילוק בגזלן בין הוא לבניו דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם קמ"ל דלענין נגזל אין חילוק:
ראשונים נוספים
רב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. הא לר' (אבוה) [ינאי] דאמר מה לי הן מה לי דמיהן אף על גב דלא משכיה רב לכיתנא שקיל הני זוזי ואף על גב דלא אמרי האי כיתנא דכהנא. מכאן למדנו דלר' (אבהו) [ינאי] אפילו במעות ממש קאמר, וכבר כתבתי בארוכה בפרק איזהו נשך (ב"מ סג, א).
מתני': הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי. ודוקא גזלו ונשבע הא לאו הכי לא. ובגמרא מפרש לה כמאן. ומינה למי שלוה מעות מחבירו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך לילך אחריו למדי שלא נשבע אלא שיפרענה במקום שלוה ממנו הא אם הלך לו המלוה למקום אחר אין צריך לחזור אחריו. וכן אינו נותנו לא ביד בנו ולא ביד שלוחו וכדאמרינן הכא לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, ותנן נמי בפרק השואל (ב"מ צח, ב) שלחה ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור, וכן בשעה שמחזירה ונותנה ליד בית דין נמי אפשר דלאו נתינה היא דהכא הוא דתקנו משום דחייב להוליך אחריו ואפילו למדי וכדי שלא יוציא מאתים על מנה, וכן נמי בבית בבתי חומה שתקן הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה כדי שלא יחלט ללוקח כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין מז, ב) הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ביד בית דין לא מהניא. כנ"ל.
אבל נותן הוא לשליח בית דין. הא דקאמר לשליח בית דין, להקל על הגזלן נקטיה ולומר שנותן קרן וחומש לבית דין כתקנתא דרבי אלעזר ב"ר צדוק דאמר (ע"ב) תקנה גדולה התקינו שאם הוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשם ומתכפר לו, וקתני הכא שאם נותן לשליח בית דין אם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים או לבית דין פטור ולפיכך משנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזלו ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת.
ואם מת יחזיר ליורשין. כלומר צריך לילך אחריהם אפילו למדי ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דכתיב לאשר הוא לו יתננו לאו דוקא לו כלומר לנגזל עצמו אלא אפילו ליורשין ואי אפשר להביא אשמו עד שיחזיר להם.
אמרי לעולם אליבא דדברי הכל: דהתם מעולם לא בא אותו פשתן לידי רב כהנא ולא משכוה מידי רב כהנא לכותנא דלא משך כלל ואמנה הוא דהואי דרב כהנא האמין לו כדי שיתן לו הפשתן לאחר זמן ורב דאמר ליה אי לא לא תשקול דמחזי כרבית רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות שנותן אדם לחברו מעות בתשרי בשער היוצא כדי שישלם לו הפירות באדר שאף על פי שהוקרו הפירות באדר שנותן לו במדה שפסק עמו אין בו משום ריבית. ואין עושין אמנה בדמים שאם לא היו לו פירות באדר או שהערים ומכרן אינו מחזיר לו דמים הכא נמי אי אמר ליה זיל שקול ועל שמך קא מזבני ליה אין ואי לא לא תשקול משום דאין עושין אמנה בדמים. גאון ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות שיעמוד המוכר באמונתו ויתנם לו ללוקח אף על פי שהוקרו עד שלא ימשכם הלוקח ואין עושין אמנה בדמים אם מכרן המוכר ביוקר אסור ללוקח ליקח את השכר דכיון דזוזי קא יהיב וזוזי קא שקיל מיחזי כריבית וליתא להא דרב דקיימא לן כרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן. ע"כ.
מתניתין הגוזל את חברו שוה פרוטה וכו': ומינה למי שלוה מעות מחברו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך להוליכו אחריו למדי שלא נשבע לו אלא שיפרעו במקום שלוה הא אם הלך לו המלוה למקום אחר אין לחזר אחריו וכן אם אינו כאן אינו נותנו לא ליד בנו ולא ליד שלוחו וכדאמרן הכא לא יתן לא לבנו ולא ליד שלוחו. וכן נמי בפרק השואל שלחה ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור וכן בשעה שמחזירה ונתינה ליד בית דין נמי אפשר דלאו נתינה היא דהכא הוא דהתקינו משום דחייב להוליך אחריו למדי וכדי שלא יוציא על מנה מאתים וכן נמי בית בבתי ערי חומה שתקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה כדי שלא יחלוט לוקח כדאיתא התם בפרק מי שאחזו הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ביד בית דין לא צריכא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אבל נותן לו לשליח בית דין: כתבו בתוספות פירש הקונטרס מפני תקנת השבים וכו' עד ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח בית דין הוי ליה למימר אם וכו'. וי"ל דאתא לאשמועינן דאם נתנו לשליח בית דין יכול להביא קרבנו ואם נאנס מיד השליח קודם שהביאו ליד בית דין פטוד הגזלן. וקשה לפירושו אמאי תני ברישא יוליכנו אחריו למדי הא מצי למסרו לבית דין ולעולם לא יוליכנו. ונראה לי דלא קשיא דמתניתין לאורויי לן דין תורה קודם שנתקנה התקנה.
עוד הקשו בתוספות דאמאי קאמר בגמרא דלא מיתוקמא מתניתין כרבי טרפון הא בפרק המפקיד פריך אמילתיה וכו'. ויש לומר דמתניתין לא מצרכה להניח ביד בית דין אלא היכא דנשבע אבל היכא דלא נשבע די לו שימסרנו ביד נפקד או ישמרנו בידו ויודיע לנגזל שרוצה להשיב לו גזלתו וישלח ויקחנו מידו ובזה יצא ידי שמים ואינו צריך להוליכו אחריו ורבי טרפון איירי בין נשבע בין לא נשבע כי היכי דלא נשבע אינו מחויב ליתן ביד בית דין הוא הדין בנשבע נמי.
ועוד יש לומר דמרישא פריך דקתני יוליכנו אחריו למדי אלמא מחויב גזלן להוציא יציאות להשיב הגזלה ליד הנגזל ואלו רבי טרפון קאמר מניח גזלה ביניהם ומסתלק אלמא לא מחייב גזלן להוציא ממונו כדי שתשוב הגזלה ליד הנגזל וקא סלקא דעתך השתא דרבי טרפון מדינא קאמר ולא מתקנתא.
ומיהו קשה מדקאמר בגמרא שליח בית דין לא שנא כי עשאו שליח גזלן לא שנא כי עשאו נגזל משמע דתרווייהו שלוחים להוליך הממון ליד הנגזל. ועוד קשה אמאי איצטריך לאיתויי דרבי אליעזר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ונראה לי לפרש דתרי תקנות הוו מעיקרא תקנו שישכור הגזלן שליח להוליך הגזלה ליד הנגזל ויפטר מאחריות הדרך מפני תקנת השבים שלא יהא נמנע שלוחו מפני אחריות הדרך ומיד שימסרו לשליח יוכל להביא כפרתו כיון דאין אחריות הדרך עליו ושוב תקנו היכא שהוצאה מרובה שיתנו ליד בית דין כדי שלא ימנע הגזלן מלשוב מפני היציאה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אבל נותן הוא לשליח בית דין. הא דקאמר לשליח בית דין להקל על הגזלן נקטיה ולומר שנותן קרן וחומש לבית דין כתקנתא דרבי אלעזר בר צדוק דאמר תקנה גדולה התקינו שאם ההוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשם ומתכפר לו וקתני הכא שאם נותן לשליח בית דין אם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים או אפילו לבית דין פטור ולפיכך מי שנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזלה ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת. ע"כ.
ובתוספות פירשו וזה לשונם הגוזל את חברו שוה פרוטה יוליכנו אחריו למדי ואפילו להוציא בו מנה דבעינן השבה מעליא ולא מצי לאיתויי אשם להתכפר עד דמטי גזלה לידיה דכתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו הילכך אי בעי כפרה צריך להוציא ולהוליך למדי ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל שיהא בשביל כך פטור מאחריותו דלא מפטר עד דאתי לידיה אבל נותן לשליח בית דין ופטור מאחריות הדרך כלומר אם בית דין רואין שהוא מאחר לשלחן ומפסיד הנגזל עושים בית דין שליח ושוכרו גזלן. ומיהו הך תקנה מיהא עבדו ליה דכיון שמסר לאותו שליח בית דין שפטור מאחריות הדרך. והשתא ניחא הא דקאמר מתניתין אתיא דלא כרבי טרפון דהא במתניתא בעינן שיצטרך לשכור שליח להגיעו לידו ואלו רבי טרפון לא בעי אלא להניח ביד בית דין. מ"ר. תוספות שאנץ.
וזה לשון גאון ז"ל ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח בית דין שלאחר שעשו בית דין שליח להוליכו אחריו שוב אין הגזלן חייב באחריותו ואם מת הנגזל ועדיין לא נתן לשליח בית דין יחזיר ליורשים ואם כבר נתן לשליח בית דין השליח יחזור ליורשיו. ע"כ.
כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע יוליכנו אחריו אפילו למדי ואי אותבה לההיא גזלה בבית דין נפיק בה ידי השבה ודוקא על הקרן הוא דאית ליה לגזלן למטרח כולי האי אבל על חומשא לא צריך למטרח לאמטויי גביה אלא כי איתיה נגזל ליתביה גזלן ניהליה. מיהו אי אהדריה לבריה או לשלוחיה לא נפיק ביה ידי חובתיה עד דלמנייה איהו שליח בפירוש לאמטויי גביה לההוא חומשא ובקרן עד דליתביה ניהליה לא נפיק ידי השבה אף על גב דיהיב ליה לשליח שהמציא לו ואמר אי בעית לשדורי ניהלי הא שלוחא קמך. מיהו אי שדר גביה שליחא ואמר ליה שדריה לההיא ממונא ניהלי בידיה דהאיך נפיק ביה ידי השבה כיון דמסריה ניהליה. ע"כ.
ואם מת יחזיר ליורשיו: אתא לאשמועינן שאם יש לנגזל יורשים ואחד מיורשיו בעירו של גזלן או סמוך לו ושאר היורשים במקום רחוק הרי זה מחזיר הגזלה לזה שבעירו ונפטר מכלם הואיל ויש לו לזה חלק בה. ויש חולקים בזו ומפרשים אם מת יחזיר ליורשיו להשמיענו שאם נשבע ואחר כך הודה ומת מחזיר קרן וחומש ליורשים. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ואם מת יחזיר לו ליורשים כלומר צריך לילך אחריהם אפילו למדי ואיצטריך לאשמועינן דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו לאו דוקא לו כלומר לנגזל עצמו אלא אפילו ליורשים ואי אפשר לו להביא אשמו עד שיחזיר להם. ע"כ.
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין צריך לילך אחר הנגזל למדי בשביל החומש לבדו כיון שנתן לו את הקרן כולו דכתיב לאשר הוא לו יתננו וגו' ולא כתיב יתנם דמשמע אקרן וחומש קאי אלא יתננו דמשמע איחיד ויותר ראוי להחמיר אקרן מהחומש. ולא תימא דוקא כשהוציא גזלה מתחת ידו הוא דלא מחייבינן ליה לטרוח לילך למדי בשביל החומש אבל היכא שלא הוציא גזלה מידו אלא שמחל לו הנגזל את גזלתו אחר שנתחייב לו חומש אבל לא מחל לו החומש הוה אמינא דליטרח על החומש להוליכו למדי קא משמע לן דלא טרח כדפרישית. ולא תימא הני מילי היכא דלא אשתייר מן הקרן גבי הגזלן כלל הוא דלא מטרחינן ליה אבל היכא דאשתייר מיניה קצת אפילו פחות משוה פרוטה בקרן ליטרח וליזיל למדי קא משמע לן דלא טרח כיון דליכא שוה פרוטה אף על פי שבא לו הענין בנחת שהרי מחל לו שניהם ולא חסר בממונו כלום. נתן לו את החומש וכו' כלומר הגזלן נתן לנגזל את החומש כולו אבל לא את הקרן צריך לילך אחריו אפילו עד מדי וזו ואין צריך לומר זו קתני כלומר וכל שכן בשלא נתן לו כלום מן החומש אלא שמחל לו כולו כל שכן וכל שכן שצריך לילך למדי לפרוע לו גוף גזלתו וכל שכן אם לא חסר כלל ממונו כגון שמחל לו על שניהם חוץ משוה פרוטה בקרן דצריך לטרוח ולילך אחריו למדי. ה"ר יהונתן ז"ל.
חוץ משוה פרוטה בקרן: וא"ת מרישא שמעינן לה מדקתני חוץ מפחות שוה פרוטה אין צריך הא שוה פרוטה צריך. וי"ל משום דמצינן למידק פחות משוה פרוטה פשיטא דאין צריך הא שוה פרוטה מספקא ליה כדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה תני רבי חייא שפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט מינה דניצוק אינו חיבור לא פחסתו צלוחיתו תפשוט לך ניצוק תיבעי לך. וא"ת מרישא שמעינן לה נמי הגוזל את חברו שוה פרוטה דמשמע הא פחות אינו צריך לילך אחריו. וי"ל דסלקא דעתך אמינא הני מילי דלא גזל מתחילה שוה פרוטה אבל אי גזל מתחילה שוה פרוטה אפילו לא נשאר בידו אלא פחות משוה פרוטה צריך לילך אחריו קמשמע לן. הרא"ש ז"ל.
נתן לו את הקרן והמתין לו הלה על החומש ולאחר זמן תבעו בחומש וכפר לו והוא שנשבע לו שכבר פרעו כולו או שלא נתחייב לו בחומש כלל ואחר כך הודה הרי חומש זה נעשה כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר וכן מחומש לחומש עד שיתמעט החומש משוה פרוטה שאם היתה הגזלה שנים עשר פשיטין הרי חומש ראשון שלשה פשיטים שהחומש הוא מארבעה בקרן והוא חומש מלבר כמו שיתבאר בפרק הזהב ואם כפר על אותן שלשה פשיטים משלם שלש פרוטות שהוא החומש ואם כפר בהם שוב אין בו חומש שהרי לא יגיע החומש לשוה פרוטה. וכן הדין בחומש הראשון שאם הגזלה בעצמה אין חומש שלה מגיע לפרוטה וכפר ונשבע והודה אין כאן תשלומי חומש הואיל ואין החומש מגיע לפרוטה.
ויש מפרשים עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה שגורסים עד שיתמעט החומש הנעשה קרן כל שהקרן שוה פרוטה חייב בחומש לדעתם ואף דגדולי המחברים נראו כמסכימים לדעת זה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. וכן בפקדון כלומר שאם כפר בו ונשבע והודה משלם קרן חומש ואשם ואם אין החומש מגיע לפרוטה אין כאן חומש אלא משלם קרן ואשם הואיל והקרן שוה פרוטה ואם גזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע מאליו והודה משלם הקרן ודיו. וכן באבדה וכן בכל סרך ממון שנאמר בפקדון או בתשומת יד וגו'. ויש שגורסין במשנה זו ואשם בכסף שקלים ופירושו שיהו דמיו שני סלעים כמו שהתבאר בפרשת ויקרא. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל וכן בפקדון או בתשומת יד וגו' כלומר כי היכי דאמרינן דלא מוסיף חומש על חומש אלא אם כן יגיע לחומש שוה פרוטה אבל פחות משוה פרוטה לא כמו כן נמי נימא באבדה ופקדון שהן קרן גמור שאם כל כך גדול הקרן שיניע לחומש שוה פרוטה אלא פחות משוה פרוטה אין מתחייב חומש כלל אבל קרן ואשם משלם אף על גב דליכא חומש כיון שהיה בכפירת הקרן שוה פרוטה. והא דאמרינן דמוסיפין חומש על חומש נפקא לן מקרא דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא וחמישיתו יוסף עליו מלמד שנותן חמישיות הרבה על קרן אחד וילפינן השבועות זו מזו ואשם בכסף שקלים וכל שקל האמור בתורה הוא כפול דהיינו סלע דבשמונה דינרים היה ראוי לקנותו שיהא כל כך גדול שיהיו דמיו שני סלעים.
והיינו דתנינן בברייתא בא וראה כמה פרוטות יש בדינרין של אשם קרוב מאלפים ללמדך שכמה חמור נהנה מן ההקדש שעל פרוטה אחת משלם כמה פרוטות שהן יותר מאלף וחמש מאות דמאה תשעים ושתים פרוטות יש בדינר ואלו היה מאתים שלמים היה עולה חשבון פרוטות שבשני סלעים אלף ושש מאות ועכשיו שנפחית מהן שמונה לכל מאתים נחסרו מכולן ששים וארבע נמצא בהן אלף חמש מאות שלושים ושש קרוב לאלפים קרי ליה וכמו כן חמורה שבועה שעל פרוטה שהוא נשבע עליה לשקר משלם אשם הנקנה באלף וחמש מאות שלושים ושש פרוטות. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה