באר היטב על יורה דעה קעז

►| באר היטב • על שולחן ערוך יורה דעה קעז |◄

סעיף א

(א) אסור:    ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן ס"ב דהכא כולו מלוה הוא ב"י בשם הר"ן וכ' הראב"ד אפילו יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא לעיל סי' קע"ב ואם פוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה הוי ר"ק וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא וכתב הטור דל"ד צאן ברזל אלא ה"ה סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלים היו נוהגין כן בצאן נקרא צאן ברזל.

(ב) כלל:    אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד.

סעיף ב

(ג) בטל:    כתב הש"ך ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל. טור. אבל הב"י מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל א' כדי לבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר הימים תופרו בפחות מסלע וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו ורש"י ושאר פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו והט"ז כתב דפי' הטור ופי' הב"י שניהם אמת אלא דהטור מיירי מבעל מלאכה דידענו שיעור שכר טרחו בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא איך נשער שכר טרחו ע"כ צריך לשער כפי מה שאדם רוצה לעשות עסק זה כשהוא בטל עכ"ל.

(ד) שהוא:    אפילו דינר לאלף ואפילו העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה. ש"ך.

(ה) שלישו:    פי' הריוח נחלוק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן לך שליש מכל הריוח מותרות שרי הואיל ויש לו עסק אחר משמע אבל אם אין לו עסק אחר אסור אלא צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא משלם רק שליש כיון שלא פסק עמו תחלה (וכתב ש"ך אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם הלוקח מקבל שליש הריוח אפילו משלם לו חצי ההפסד מותר א"כ אפילו אין לו עסק אחר שרי) והב"ח כתב דאף אם פסק עמו בדינר מתחלה לא מהני אא"כ כשהמקבל מרוצה למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקה דידיה.

(ו) דאונסין:    ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החומץ דהתם מכר הוא ב"ח וכתב הש"ך דמשמע דגם בעיסקא צריך לקבל כל האחריות דשייך ביה יוקרא וזולא וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפי' המקילים מודים וכתבו הגהמ"יי אע"פ שנותן עסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מהריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא עכ"ל.

סעיף ג

(ז) כשותפות:    וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית. ש"ך.

סעיף ד

(ח) שליש:    כתב הש"ך זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד וכ"נ עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר וכתב הט"ז ונ"ל דאם כבר נתן המקבל לנותן קרן וריוח שלו (ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה דדבר זה א"ר הוא ואין מוציאין בדיינים אבל כ"ז שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יוכל לעכב עצמו מן הקרן כדי שכר טרחו אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טרחו) ואח"כ תבע ממנו שכר טירחא והמקבל נשאר חייב לו מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאינו יכול לנכות כיון דבשעת פרעון הקרן לא בקש כלום והוי מחילה גמורה עכ"ל (ועיין בס' פרח מטה אהרן סימן כ"א וסי' קט"ז).

סעיף ה

(ט) כשומר:    כתב המרדכי שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסים כמו שהיה חייב מתחלה וכ"כ מהרש"ל וכתב הט"ז ונראה אם העסקא היא באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יוכל לקנות סחורה טובה מה שלא יכול לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו וע"כ הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טרחו כי זה עדיף מתרי תילתי באגר והביא כמה ראיות לדבריו ע"ש.

(י) ישנה:    דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבית דאורייתא. ש"ך.

(יא) כגזלן:    מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה. הגה' אשר"י.

(יב) לעצמי:    דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי עכ"ל הט"ז ובנה"כ כתב וז"ל לא ידעתי למה וכי אין אדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו ע"כ ולא אוכל להבין דבריו שהרי הט"ז כתב זה על מ"ש רמ"א דמה שעשה עשה לעצמו דהוה כגזלן ע"ז כתב אם לא אמר כלום בשעת השינוי אינו נאמן וצ"ע.

סעיף ו

(יג) וקצץ:    כ' הט"ז נ"ל פי' דבר זה דאסור למקבל עסקא לומר לנותן העסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנו"ת וכותבים עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח ע"צ היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע ע"ז רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם עכ"ל.

(יד) האחריות:    פי' בין דאונסים בין דגנבה ואבדה.

(טו) קצוצה:    פי' שאין שם עסקא רק הלואה וכ' הש"ך דדין זה צ"ע דמשמע מכל הפוסקים דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות ע"ש שמאריך בזה.

(טז) קצתו:    כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד.

סעיף ז

(יז) רבית:    אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק.

(יח) עלה:    וכ' המרדכי דנותנין להמקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן וכתב בבד"ה ע"ז הטעם פשוט דאין משביעין אוחו מפני שאינו טוענו ודאי והש"ך כתב דאפילו טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט סכ"ה וכתב הט"ז ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יוכל לומר איני נותן לך ריוח אחר זמן הנ"ל כיון דמתחלה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפירוש מלוה עכ"ל.

סעיף ח

(יט) אסור:    ויש פלוגתא בין הפוסקים אי הוי ר"ק או רק א"ר וע"ל סי' ק"ע וסוף סימן קע"ב.

סעיף ט

(כ) נאמן:    כתב הט"ז איני יודע לפרש מה הוא נאמנות של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו (ובנה"כ כתב דבסימן ק"ס ס"ק כ"ט בש"ך תמצא ישוב לזה ע"ש וגם י"ל דאנן טענינן ליה שום טענה דבהיתר לקח וכן יש לכוין דעת הלבוש עכ"ל).

סעיף י

(כא) המלך:    כתב הט"ז הכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק עכ"ל.

סעיף יא

(כב) חולקין:    והסברא ראשונה עיקר כמ"ש סי' קס"ט. ש"ך.

סעיף יב

(כג) אינו:    כתב הש"ך אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומשמע דאפילו במלוה ע"פ אינו נאמן.

סעיף יד

(כד) מתירין:    אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסייעתו מודים לזה וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סי"ח עכ"ל הש"ך.

סעיף טז

(כה) גמור:    כתב הש"ך דנראה מדברי המחבר והרב דהוי רבית דאורייתא מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אלא שכ' בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ז סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן (ועי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח ובתשו' ר"א ששון סי' קס"ב) וכתב הט"ז מכאן משמע שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע (וע"ל סי' קע"ו ס"ק ו' מש"ש) (ובנה"כ כתב שנ"ל דהיכא דיש היתר מותר להזכיר שבוע ושאני הכא דאין כאן היתר אבל כשכותב שטר עסקא כמו בזמנינו מותר להזכיר שבוע וכן המנהג עכ"ל).

סעיף יז

(כו) שאוסר:    כ' בב"ה בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש וכ' הש"ך דצ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקין כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ואולי יש לחלק בין משכון שהיה תחלה ברשותו גרע טפי.

סעיף יח

(כז) וקנו:    בענין דלא הוי אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז והכא כ"ע מודו דמותר כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפי' הערמת רבית ליכא עכ"ל הש"ך וכ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תיכף מאה זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן לו עבורה אחר כלות השנה מאה זהובים רבית גמור הוא והש"ך כתב שאינו מוכרח רק אם התנה בפירוש שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו מאה זהובים ככלות השנה והמלוה מחוייב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין צריך בשש וכן נוטה דעת הט"ז ע"ש.

(כח) היתה:    פי' כנגד כל המעות ולא סגי במקצת ממנה כדלעיל סי' קע"ג ס"ו. ט"ז וש"ך.

סעיף יט

(כט) הפקיד:    כתב מהרש"ל מי שהלוה לחבירו ואח"כ אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסים ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה תחלה בכך.

(ל) רבית:    כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי.

סעיף כא

(לא) בכלל:    פירוש והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אוחו וכ' הב"י בשם תשובת הרא"ש אם היה תחילת העסקא באיסור שמכר לו חטים פחות מהשער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח דאילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא בא' מן הדרכים שנזכרו לעיל סי' ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוי שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל.

סעיף כב

(לב) שקנאה:    דזה מקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר.

סעיף כג

(לג) מעכב:    הטעם דבשנה ראשונה יש טפול מרובה לפי שהיא דקה וצריך להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טפול מרובה לפי שצריך מזונות הרבה ע"כ כל א' יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העסקא עד כלות ב' הזמנים האלו ט"ז וכתב עוד וז"ל שאלה המקבל עסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אמר שאחז"פ היו המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואחר כך היה רבית מה שיתן לו. עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעסקא ולתת ריוח למוציא שטר מעסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קיבל החתום עליו מעכשיו להחעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רוחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מר"ח ניסן ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לא. תשובה על השאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר ז"פ וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעסקא אותן המעות והביא ראיות לדבריו ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן נראה דהדין עמו דאע"פ שהמנהג שאין לוקחין ריוח מן הריוח מ"מ מאחר שנזכר בשטר בפירוש שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שהוא מעוכב בידו אפילו מקצת מהפרעון נראה ברור דבכה"ג ליכא מנהגא עכ"ל.

סעיף כד

(לד) יצרף:    כ' הש"ך וא"ל הא בלא"ה אסור משום שקצץ כדלעיל ס"ו דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח משא"כ הכא ומיירי כאן אפילו כתב בלשון עסקא נמי אסור מיהו כתב הריטב"א דמסתברא אם מניח השטר ביד השליש תו ליכא למיחש למידי ושרי.

(לה) מלוה:    אפי' הקרן לחוד וכתב הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפרש העסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ ועיין בטור ח"מ סי' י"ח.

סעיף כה

(לו) דנין:    וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד וכתב בהגהת פרישה וא"ל יתן לו שכרו כפועל בטל כדלעיל ס"ב ד' דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית וכתב ב"י דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה וע"ל סכ"א.

סעיף כז

(לז) שלישי:    כ' הט"ז דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרי' אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל המקבל עליו ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביע יבוא היזק על המקבל י"ב עכ"ל.

סעיף כח

(לח) כלום:    הטעם שהרי שכרו היה תחילה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל אם התנה למחצית שכר והפסד נוטל שכרו כפועל בטל (א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואלו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצעי והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלים חלק ההפסד שלו בקרן ע"כ לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד) כ"כ הראב"ד וה"ה אם התנה תחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב . ש"ך.

סעיף כט

(לט) אחרים:    שלא יתבטל מן העסק.

סעיף ל

(מ) להוציא:    כ' רבינו ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפ' לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סימן קע"ו וקפ"ג ורצ"ב.

סעיף לא

(מא) נוטלן:    כ' המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ומיירי כשנתקבל העדות בחיי אביהן דבכה"ג נפרעין מהן כמ"ש בח"מ סימן ק"ח עכ"ל ד"מ.

סעיף לב

(מב) לשלם:    הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו מתנה ולא זה שקנאו ממנו או קיבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו דלא ידע דמשל עסק הוא כ"כ הפרישה והב"ח כ' אע"פ שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בד"א או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהקיפו שצריך להחזירו בחנם כמ"ש בח"מ סי' שכ"ו ס"ו וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם עכ"ל.

סעיף לג

(מג) תנאם:    ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שהגיע בהריוח כדלעיל.

סעיף לד

(מד) הודיעו:    כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו. ש"ך.

סעיף לה

(מה) לזמן:    כ' הב"ח דוקא לזמן אבל אי לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי וכו' ועיין בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו.

סעיף לו

(מו) פועל:    כמ"ש בח"מ סימן של"ג.

סעיף לז

(מז) בשלו:    כלומר בחלק מלוה של חטים ובחלק פקדון של חבירו שעורים וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה. ש"ך.

סעיף לח

(מח) כסות:    דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים כ"כ הרא"ש.

סעיף לט

(מט) לעצמו:    ממעות אחרים שאינן דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר ול"ד לדלעיל סכ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא יבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה.

(נ) עצמן:    דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. והיכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר נראה דהוי ספק ממונא ולקולא והמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלינן בתר רובא ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרי' גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סכ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט עכ"ל הש"ך (איסור הרבית הוי בתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית. תורת אמת סי' קס"ב. אסור להלוות ברבית לישראל ע"מ ליתן לעניים או לשאר מצות ג"ת דף ר"ג. לוה עשיר ומלוה עני אסור ללוות ממנו לתועלת העני שם דף רמ"ה. אחד שלוה מחבירו על משכון ובשביל איסור רבית עשה לו כעין מכר גמור אף שהיו שוין יותר והבטיחו המלוה שאם יעשה אחר כך רצונו שיחזור וימכרנה לו כנהוג באותן שרגילין ליתן רווחים והנה המלוה אינו רוצה להחזירו כל עיקר וטען שקנה ק"ג וזה טוען שנעשה מפני האיסור פסק צ"צ סי' כ' כיון שנותן לו הלוה דבר הרגיל מתוספת מעותיו הרי זה נקרא שעשה רצונו וחייב להחזיר משכונו ועי' מהר"מ מטראני סי' קכ"ג. עוד כ' שם סי' כ"א אחד שלוה על המשכון כנזכר לעיל אך כאשר ארכו הימים ולא בא הלוה לפדותו בא המלוה לעשות חשבון עם הלוה כדי שיפרענו המעות הקרן עם הרווחים ויקח את שלו והנה לפי החשבון נמצא חייב לו יותר ממה ששוה המשכון וזה אומר אני לא אחזיר המשכון אם לא שתפרע לי משלם כי לדידי שוה כ"כ כמו שאתה חייב לי וזה אומר דוקא אתן לך דמי שווי המשכון ואקחנו. העלה דהדין עם הלוה מאחר שמתחלה המלוה לא הלוהו אלא פחות מכדי שווי המשכון גלי דעתיה שרצונו היה להיות בטוח על הקרן וגם על העודף שיגיע ע"פ היתר ולא באיסור ואם יקח יותר ודאי אסור ע"ש ועי' בק"א של לה"פ שהעתיק מסמ"ע התקנות מפנקס הארצות בענין הרבית).