באר היטב על יורה דעה קיט
סעיף א
[עריכה](א) לסמוך: פי' ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר כמו שכתב המחבר בס"ז. ש"ך.
(ב) לאיסור: כתב הש"ך פי' ל"מ שאר איסורים של תורה ממש אלא אפילו יין דסתם יינם אינו אלא מדרבנן שגזרו עליו אטו ודאי יינם ול"מ יין אלא אפי' שאר דברים שיש לחוש לאיסור והם מדרבנן לגמרי כגון גבינה ופת של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור וכה"ג ומסתימת דברי הר"ב משמע דה"ה חלב אין לוקחין ממנו אא"כ הוחזק בכשרות ואע"ג דגם המחבר כ' בסי' ס"ה דאין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא"כ היה מוחזק בכשרות צ"ל דשאני טבח שוחט דשכיח טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור אבל לדעת רמ"א באמת אין חילוק ואם נתארח אצלו דעת הרב דאפי' לכתחלה יכול לאכול עמו.
סעיף ב
[עריכה](ג) חשוד: כתב הש"ך פי' דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאלו היה מונח לפניו איסור והיתר היה אוכל האיסור ול"ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין כמ"ש בסי' ב' משום דדרך הסכין להיות פגום הלכך חיישינן שיעבור לתיאבון ולא יטריח לתקנו אבל הכא מיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הלכך לא מיקרי חשוד והט"ז כתב דאי חשוד כ"כ דאפילו אם יש היתר לפניו שביק אותו ואכיל איסורא הוי ליה כעובד כוכבים גמור ולכך כתב שאין להג"ה זו ביאור כלל ע"ש וכתב בד"מ בשם הגהת אשר"י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים מותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן עכ"ל.
סעיף ג
[עריכה](ד) יחליפנו: כתב הש"ך דדוקא למכור מורה ביה היתרא אבל לגזול ולהחליף בידים לא חשוד והא דמשמע בסימן קי"ח ס"א דאין מפקידין אצל ישראל חשוד דבר האסור מן התורה אלא בב' חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם א' התם מיירי שהוא חשוד להחליף וקיצרו שם דלא נחתי לפרושי איזהו נקרא חשוד.
(ה) שבושה: כתב הש"ך דמהרשב"א משמע היכא דידוע דאינה בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר אבל התוספות פירשו להיפך דהיא תקח הטוב ותתן להאורח הרע בשביל שטרחה בשבילו ולפ"ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר וכמ"ש גבי שליח אם נותן לו שכר אינו יכול להשביעו דתו לא מורי היתירא ואפי' להרמב"ם דמשמע מדבריו דאפי' כשנותן לו שכר יכול להשביעו דאפ"ה מורי היתירא דאולי לא נתן לו שכרו כראוי אפשר דמודה הכא בטרחא דפונדקית.
סעיף ד
[עריכה](ו) אחרים: כתב הב"ח דטבח שהוא חשוד על החלב חשוד על כל האיסורים ור"ל אפילו על דבר החמור מחלב ע"ש דדבר שאין הרבים מקילין בו הוא והשיג עליו הש"ך שהוא למד כן מדברי הרשב"א ושם לא משמע אלא מי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים מקילים בו שהוא חשוד לאותו דבר להחליף אבל אינו חשוד לדבר אחר.
סעיף ה
[עריכה](ז) שנזהרים: כתב הש"ך ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו אלא היכא דבעיני הבריות שניהם שוים אז אזלינן בתר הקל והחמור בעונש וצ"ע ומיהו כל זה לא איירי אלא בחשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הן מין איסור א' כגון ששניהן בדבר מאכל וכיוצא בו הא לאו הכי לא (דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ משבת ועבודת כוכבי' ע' ט"ז). וכ"מ מדברי המחבר בסי' ב' דכתב דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה ובפרישה כתב דאינו חשוד בדבר הקל ממנו אא"כ שיש לו הנאה ממנו והש"ך כתב עליו דאין זה מוכרח ע"ש.
סעיף ו
[עריכה](ח) שניהם: ונראה דאפילו בשני מיני איסורים נמי אם חזר ונחשד אח"כ על א' מהם אפילו הוא הקל חשוד על החמור ממנו כיון שנחשד בראשונה על שניהם. ש"ך.
סעיף ז
[עריכה](ט) מעבודת כוכבים: כתב הש"ך ודע דמומר לנסך היין הוי נמי מומר לכל התורה.
(י) בשאר: אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו ודוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר א' פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים כמ"ש בחושן משפט סי' ל"ד ואין להקשות דהכא ובסימן קכ"ד ס"ט סתם הרב כדברי המחבר ובחושן משפט סי' ל"ד סכ"ה ובאבן העזר סוף סימן מ"ב כתב הר"ב דמי שחשוד על עריות פסול לעדות אשה התם היינו טעמא דהוי נוגע בעדות דניחא ליה דתיהוי פנויה דתהא שכיחא ליה או דלא תהוי פנויה ומים גנובים ימתקו וע"ל סי' קכ"ז בהג"ה מיהו כ"ז בחשוד אבל במומר דהיינו שהוא מועד כתבתי לעיל סי' ב' ולקמן סי' קכ"ז דאינו נאמן לאותו דבר בשל אחרים עכ"ל הש"ך.
(יא) נאמן: כתב הש"ך י"ל דה"ק הר"ב מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד דלא יהא נאמן אפי' בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה וכ"מ מתשובת הר"ב בסי' קכ"ד ע"ש.
(יב) אחרים: כ' הש"ך דודאי אלפני עור וכו' לא עברי והיינו דוקא כשאחרים יודעים שנוהג איסור בדבר ואין להקשות הא כ' הר"ב בסי' קי"ב סט"ו דמי שנזהר בפת של עובדי כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וה"נ יאכל עמהם דשאני התם דפת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה כיון דלא חמיר איסוריה וכמ"ש הר"ב שם ובתשו' מהר"ר לוי ן' חביב סי' קכ"א האריך מאד בדינים אלו וראיתי לברר בקוצר תוכן הדברים והוא מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר מותר להמאכיל להאכילו דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר האיסור אסור ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן ב"י ואצ"ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן ב"י אבל כשהמתיר מבשל לכתחילה לו ולצורך אחרים גם כן מותר דהוי כדיעבד. והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר כמו דאסור מדרבנן להושיט כוס יין לנזיר אע"פ דנזיר יכול לקחתו בעצמו וע"ל סי' קנ"א ס"א ויכול האוסר לבשל לכתחילה בכליו של המתיר שאינן ב"י או בסתם כלי דקי"ל נמי שהן אינן ב"י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ"כ ואם בעל הכלי לפנינו צריך לשואלו אם הוא ב"י או לאו ואם בעל הכלי הוא חשוד א"צ לשואלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב"י או לאו וע"ל סי' קכ"ב וכל זה לענין הכלי אבל אסור האוסר לאכול מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע"פ דבריו שאומר שאין בו איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן אבל אם אינו ודאי חשוד רק סתם בני אדם ע"ה יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן וכל זה בסתם אבל אם יש מנהג יעשו כמנהגם כגון במדינת ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגין איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות שנוהגין היתר אוכלין מבישוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ"ש שמשתמשין בכליהם שהן ב"י ודוקא שיהא המנהג באוכל כגון שאותן המקומות הנוהגים איסור הם באותה מדינה שנוהגים היתר ומנהגם לאכול מבישוליהן אבל אם המנהג במאכיל לבד אינו מנהג ולכן מי שהוא ממדינת פולין או כיוצא בו שאין להם אותו מנהג כשבא להמקומות הנוהגין היתר אע"פ שנוהגין להאכיל להמקומות הסמוכים להם הנוהגים איסור אסור לו לאכול מבישוליהן מיהו הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ"ל שהוא מותר וע"ל סוף סימן רי"ד עכ"ל.
סעיף ח
[עריכה](יג) בשבועה: הטעם שכבר חשוד הוא על השבועה לעבור שמושבע ועומד הוא מהר סיני ואף דהשבועה דמהר סיני הוא לעבר הואיל והוא מושבע ועבר ג"כ על עבירה גרע טפי ועוד דאין חילוק בין שבועה דלהבא או לעבר רק לענין ממונא אבל לא לענין איסורא ועי' בחושן משפט סי' צ"ב ס"ב ובסי' פ"ז סט"ו ונראה דכ"ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה. וכתב מהרש"ל דמ"מ מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יי"נ כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב דאינו מושבע ועומד לפי שמיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן עכ"ל וכתב שכן הורה הלכה למעשה ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו אבל אין להורות כן בשאר איסורי דרבנן ואף בגבינה אין להאמין לחשוד עליו אפי' בשבועה דאף באיסורי דרבנן שייך למימר שהוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור עכ"ל הש"ך.
סעיף יא
[עריכה](יד) נסך: כתב הש"ך והדבר פשוט דלכל האיסורים אינו נאמן אלא דאינו עושה יי"נ כיון שהוא יהודי באמת אבל לענין נאמנות באיסורים כיון שעכ"פ עובד לכוכבים לתאותו פשיטא דאינו נאמן.
סעיף יג
[עריכה](טו) הדמים: משום קנס רש"י ולפ"ז משמע דוקא כשידוע שהוא יודע שהם דברים האיסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לא"ה לא דאפשר שוגג היה (ואין לקונסו במה שכבר אכל אלא שאין לו לשלם אלא דמי טריפה בזול אבל מה שהוא בעין ה"ל מקח טעות ויחזירו לו והוא יחזיר הדמים) ואע"ג דנתבאר בסי"ז דטבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו לענין איסורא אבל לא להוציא ממון עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז משמע דאפילו האיסור הוא ספק טריפה מה שאכל אכל ויחזור הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל (ובנה"כ חולק ע"ז דבספק טריפה אפילו היה יודע המוכר שהוא ספק טריפה אין מחזיר הדמים כשאכלו וכן איתא בסמ"ע חושן משפט ריש סימן רל"ד ומה שהט"ז מביא ראיה מבכורות אינו ראיה דהתם גבי איסורי הנאה דוקא אמרינן כן או גבי בכור בשביל דעבר על תקנתא דרבנן ע"ש).
(טז) ישלם: הואיל ולא גרם לו איסור. רש"י.
(יז) מחזיר: הטעם כתב הסמ"ע בחושן משפט סימן הנ"ל דבאיסור דרבנן חשיב אכילתו הנאה והש"ך כתב הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו איסור כדי להוציא ממון עכ"ל.
סעיף יד
[עריכה](יח) סופרים: והא דאיתא בסי' ל"ט ס"ב דאם לא נבדקה הריאה כשירה היינו דוקא אם פעם א' אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמוד מי שאינו יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור לד"ה ואע"פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם דהוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור וכ"כ המחבר בסימן צ"ט ס"ו עכ"ל הש"ך והט"ז כתב ואע"ג דגבי טבח אמרינן בחושן משפט סי' ש"ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע"כ אין לחייבו אלא בודאי ולא מספק משא"כ כאן בין המוכר והלוקח אפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי ע"כ יחזיר לו מעותיו ובב"י כתב בשם א"ח וז"ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המע"ה עכ"ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו לפי שכתבתי לעיל דאף בספק צריך להחזיר הדמים אלא דמ"מ יפה דנו דאפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טריפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים א"נ אפילו לא אכלהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח (ר"ל לענין שהמוכר כל הבהמה לטבח יחזיר הדמים וק"ל) שמא אח"כ בלעה וכמ"ש בחושן משפט סימן רל"ב סי"א דאם תוך ג"י קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה ברור הוא דהוי מקח טעות ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע"ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ"מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה משא"כ לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אינו מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בחושן משפט סי' רל"ב סי"ח בהג"ה אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע"ג שאכלו הלוקח יחזיר לו מעותיו דלא כלבוש ע"ש עכ"ל.
(יט) מבהמה: כתב הט"ז פי' אע"ג דכתב הש"ע דאם בא הטריפות מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרינן שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ"מ היינו דוקא במידי דמן התורה א"צ בדיקה כל שאין בה ריעותא אבל אם יש בה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפילו מן התורה ואירע הדבר שאין יכולין לבודקה אע"פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאוריי' מכר לו והיינו דוקא אם ידע המוכר מהספק דאז דוקא שייך קנס משא"כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות אבל הש"ך חולק ע"ז וכתב כיון דספיקא היא למה יחזיר המוכר הדמים אם כבר אכל ואם ירצה הלוקח לומר אין לך מום גדול מזה יאמר לו המוכר החזר לי מקחי ואחזור לך מעותך עכשיו שאכל יאמר לו המוכר מאן לימא לך דטריפה אכלת וכ"מ בסמ"ע בחושן משפט סי' רל"ד ס"ק א' דבספק טריפה שאכל א"צ להחזיר הדמים אלא דהכי פירושו של דברי הרמ"א כאן ל"מ מבהמה שלא נבדקה כהוגן שעכ"פ מדבריהם היא אסורה בוודאי פשיטא דצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים אלא אפילו מכר לו דבר מבהמה דאתיליד בה ריעותא שצריכין לאוסרה מספק וה"א דיאמר המוכר דלמא לאו טריפה היא ואייתי ראיה דטריפה היא ואחזיר לך המעות אפ"ה הוי כאלו היתה ודאי טריפה מדבריהם וצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים עדיין וכל ספק טריפות מבטל המקח אם הבשר עדיין קיים אבל אם כבר אכל הבשר א"צ המוכר להחזיר כלום עכ"ל.
סעיף טו
[עריכה](כ) שילך: כתב מהרש"ל אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי תלו ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומה בסיגוף שדי שיהא עומד במשקל הזה ועוד כתב דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד. ומ"מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון והש"ך כתב דאפילו בפעם א' שמכר דברים האסורים מעבירין אותו כו' וכן משמע מדברי המחבר סי"ז ומ"ש הרב בחושן משפט סי' ש"ו ס"ט וי"א דטבח ומלמד אע"פ שאין צריכים התראה מ"מ בעינן חזקה עד שיהיו מוחזקים או עד שיתרו בהם לא מסלקינן להו כבר תירץ הריב"ש דשם מיירי שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעים או שוגגים אבל בחשוד להאכיל האיסור מיד מסלקין אותו וכבר כתב הרשב"א ז"ל דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן ולענין טריפות הכלים ע"ל סי' א' וכתב ב"י בחושן משפט סי' ל"ד לדעת הרמב"ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה.
סעיף טז
[עריכה](כא) מלשלם: כיון שאינו אלא ספק טריפות א"צ לשלם דמי הבהמה לבעלים דמצי למימר דלמא כשרה היא והמע"ה ועיין בחושן משפט סימן ש"ו ס"ה. ש"ך.
סעיף יז
[עריכה](כב) התנצלות: מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו כתוב בתשובת מהרי"ו דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא ע"ש.
סעיף יט
[עריכה](כג) פלוני: הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ומשמע אפילו כשהמשלח לא ציוהו שיקנה לו מן המומחה פלוני אלא שהוא עצמו אומר ממומחה פלוני קניתי נאמן. ש"ך.
(כד) להחליף: ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן ואין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר ואפילו אינו מזכיר שם המומחה אלא שאומר סתם מומחה א' שלח לך מנחה נאמן. ש"ך.
(כה) דאורייתא: הט"ז חולק על הרב בזה שהרי בסי' ב' ס"ד גבי מומר לתיאבון שאמר פלוני מומחה שחט לי נאמן דשם הוא בשחיטה דהוי איסור דאורייתא ואפ"ה נאמן ועוד ראייה דבסימן פ"ו אנו סומכין על העובד כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והרי זה איסור דאורייתא וגם בסי' קי"ח משמע בשולח לחבירו ירך על ידי עובד כוכבים שהיא חתוכה כדרך שחותכין ליקח את הגיד וכו' דאף באיסור דאורייתא אמרינן הך סברא שלא יתן משלו בשם אחרים ע"ש אבל הש"ך מתרץ קושיות אלו דבסי' ב' מיירי אם ידעינן בבירור שלא שחט הוא ליכא למיחש למידי דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם משא"כ הכא ומה דסמכינן בסי' פ"ו גבי ביצים י"ל דהתם כיון שהוא עצמו מוכר לו אבל כאן שאומר שקנה מאחר אינו נאמן באיסור דאורייתא מיהו מה שהקשה הט"ז מסי' קי"ח גבי ירך לא הרגיש בזה הש"ך וצ"ע לדינא אם אומרים הך סברא שאין אדם נותן משלו וכו' גבי איסור דאורייתא.
סעיף כ
[עריכה](כו) חשוד: כתב הש"ך הטעם משום דהוי מומר לאותו דבר אבל לא הוה מומר לשאר דברים דפשיטא אם חשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים ודלא כהב"ח ע"ש וכתב הט"ז דהב"י הביא כאן בשם הרמב"ם דחשוד וכ"ש ע"ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו והוא חולק ע"ז דקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכך יש לפסוק למעשה עכ"ל.