בא"ח שנה שניה פרשת אמור

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בן איש חי
שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת אמור - הלכות היוצא מן הטמא, סימני עוף ודגים

פתיחה[עריכה]

רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים (משנה, אבות ד, כ). נראה לי, בסייעתא דשמיא, הכוונה: אפילו אדם הדיוט שביזה אותך וחטא לך – אתה תקדים לעשות שלום עמו ואף-על-פי שהוא לא בא לבקש ממך מחילה; וכמו שעשה רב עם אותו טבח כנזכר בסוף הגמרא דיומא (דף פז.). ולזה אמר: אתה תקדים בשלום כל אדם – "כל" דיקא, אף-על-פי שהוא הדיוט; אך כפי הטבע קשה עליך דבר זה לעשותו, אלא-אם כן יהיה בך מידת הענווה והשפלות בתכלית. ולכן אני מיעצך ש"תהיה זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים", כלומר, תמיד תסתכל באותם הגדולים, כדי שתמצא עצמך חסר; ובזה תוכל לייסד בלבך מידת השפלות; "ולא תהיה ראש לשועלים", דהינו לא תסתכל בהדיוטות החסרים מכל וכול, שנחשבים שועלים בערך האריות, יען מפני שעל-ידי כך אז ודאי תמצא עצמך מלא וגדוש, ואיך תהיה אצלך מידת השפלות?

או יובן בסייעתא דשמיא: חכמי ישראל נקראו "אריות", אבל חכמי הפילוסופיה נקראו "שועלים", שעליהם נאמר (שה"ש ב, טו): "שועלים קטנים מחבלים כרמים", וכמו שכתבתי במקום אחר. והאדם ילמד תורה מן חכמי ישראל ויתחבר עמהם, ואף-על-פי שיהיה בסוג זנב אצלם; ולא יתחבר עם בעלי הפילוסופיה, אף-על-פי שהוא לא ילמד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי-התורה, יען כי כלל גדול יש בידינו: כל היוצא מן הטמא – טמא (בכורות ה, ב). על-כן אלו, כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה, ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם תורה; לכן גם אם יאמרו דברים חיצונים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי-התורה – מוכרח שיש בהם ארס, ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם. ועליהם אמר שלמה (משלי ה, ח): "אל תקרב אל פתח ביתה", וכאשר באר רבנו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוקי משלי (ז, י-כז): "והנה אשה לקראתו , שית זונה ונצרת לב וכו'", יעין שם, יען כי כל היוצא מן הטמא – טמא.

הלכות[עריכה]

אות א[עריכה]

קימא לן: כל היוצא מן הטמא – טמא. לפיכך חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה, אסור כבשרה; והוא הדין צירה, נמי אסור כבשרה. לפיכך אותם ששותים חלב האתון לרפואה, אין לשתות אלא בחולי של סכנה, וגם צריך שיאמר כן רופא מומחה; אבל נשים שעושין עצמן לרופאין, ואומרים לבעל החולי לשתות חלב אתון ויתרפא - אסור לו לסמוך על דבריהם. ועיין מחזיק ברכה, סימן פ"א אות א'.

אות ב[עריכה]

מי-רגלים של בהמה וחיה טמאה או טריפה, אסורין כבשרה. ויש מי שמתיר במי-רגלים, מפני שאין באין מגופה, אלא ממה שהכניסה לגופה; חוץ מן מי-רגלים של חמור שהם אסורים מפני שהם עכורים ודומין לחלב דדינו כבשר. על-כן בחולה שאין בו סכנה, יש לסמוך על המתירין במי-רגלים של בהמה וחיה חוץ מחמור; וצריך גם כן שיאמר רופא מומחה; וגם בתנאי שאי אפשר לעשות לו רפואה בדבר אחר. ועם כל זה, הנזהר, תבוא עליו ברכה, כי באמת יש לחוש לסברת האוסרין בכל מי-רגלים, אשר מרן ז"ל סתם כוותייהו; אבל מי-רגלים של חמור, אסור מדינא בחולה שאין בו סכנה, משום דגם המתירין במי-רגלים, מודים לאסור בשל חמור. ואע"ג דמרן ז"ל סבירא לה דהמתירין במי-רגלים, מתירין גם בשל חמור - אין כן דעת הפוסקים, דסבירא לה דהמתירין מודו לאסור בשל חמור. ועיין ש"ך ופרי חדש ושאר אחרונים.

אות ג[עריכה]

אם החמור השתין וקלח מעט לתוך הקערה שיש בה משקה או תבשיל לח ונתערב, צריך שישים כנגד מי-רגלים; ואם קלח על מאכל יבש, ידיחנו וישפשפנו היטב ודיו. וכל זה במי-רגלים של חמור, אבל של שאר בהמה וחיה - אם נפלו לתוך משקה או תבשיל לח ונתערבו ואין שישים לבטלם, מותר להוסיף עליהם לבטלם, ואין לחוש משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, משום דאיכא פוסקים מתירים במי-רגלים של בהמות חוץ מחמור; ואם קלח על מאכל יבש, צריך להדיחו ולשפשפו היטב.

אות ד[עריכה]

הנולד מן הטרפה, מותר; ואע"ג דקימא לן: עובר ירך אמו הוא, מכל מקום לעניין טרפות שאני, כיון דאין איסורא של האם אלא רק משום חיות, דטריפה אינה חיה, ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיות האם; מיהו, אם נדרסה האם בעוד הוולד בתוכה - אסור הוולד מספקא, דאפשר טיפת הארס של הדריסה יזיק גם לוולד; אבל אם יצא הוולד וחי י"ב חודש, אז מותר. ואם שחטו אותו תוך י"ב חודש, אסור מספק. וכל זה בנדרסה לפנינו כנגד החלל, דאז חוששין לוולד, אבל אם נדרסה בצווארה או ברגליה וכיוצא, הוולד מותר, דוודאי אין טיפת הארס של הדריסה מגעת לוולד. ואם נכנס הדורס לדיר, ואח"כ נמצא ציפורן תחוב באחת מהם והעובר בצידה, ולא נודע אם עד שלא נדרסה ילדה, או אחר שנדרסה ילדה - הוולד אסור מספק.

אות ה[עריכה]

בשר האדם אסור לאכלו מן התורה, ואע"ג דיש אומרים דאיסורו מדרבנן ואם פרש מותר - העיקר כדברי האוסרים בכל גוונא; מיהו, עור האדם אינו אסור אלא מדרבנן. ועיין שפתי דעת, סימן ע"ט, סעיף קטן ג'. וצריך ליזהר שלא לקלוף או לחתוך עור האדם בשיניו, פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו; וגם יש לחוש שיחתוך קצת מן הבשר גם-כן. ומה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בעת המילה כדי שיולידו זכרים - איסור חמור הוא זה, וכמו שכתב מחזיק ברכה, אות ב', בשם הרשב"ש ז"ל.

אות ו[עריכה]

ה"מומיא" (גופת אדם חנוטה) שהוא בשר האדם, מותר לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה, דעפרא בעלמא היא. עיין "ערך- השלחן" בשם הרדב"ז ז"ל. ואסור לעשות סגולה לחולה, לעשן עצמו בשן מת גוי, דאף על גב דריחא לאו מלתא היא, מכל מקום הנאת רפואה הוייא הנאה ואסור. ואע"ג דיש מקילין במת גוי, דסבירא להו דווקא מת ישראל אסור בהנאה - העיקר כמו שכתב מר"ן ז"ל ביורה דעה, סימן שמ"ט, דלא שנא בין גוי לישראל; ועיין "שיורי-ברכה" בסימן שמ"ט.

אות ז[עריכה]

אפילו למן דאמר בשר אדם אסור מן התורה, אפילו הכי, מי-רגלים דאדם מותרין לדברי הכול, מפני שהם כמים, ואינו מתמצא מגופו; ומכל מקום לכתחילה אסורים משום "בל תשקצו". ולרפואה בעלמא אפילו חולי מעט שאין בו סכנה, שרי, דכל שעושה לרפואה לא שייך "בל תשקצו"; וכן הוא הדין לאיזה סיבה כל דהו, שרי וכנזכר בפרי חדש. ואם השתין תינוק לקדרה שאינו ניכר, מותר וכנזכר בשפתי דעת. ועיין מחזיק ברכה ושאר אחרונים. וכן אם נתנו לאחד מי רגלים שלא מדעתו, אין בזה משום שקוץ. ועיין "כרתי", סעיף קטן ב'. ופה עירנו בגדד יע"א נוהגין דכל מי שיחלה בחולי שקורין "חצבא" (חצבת), משקין אותו אחר שיתרפא מעט מי-רגלים שלא מדעתו, דהנשים אומרות, אם לא ישקוהו, יהיה סרחון בפיו כל ימיו; אך הרופאים אין מודים בזה, ואומרים שבערי אירופא אין משקין, ועם כל זה אין סרחון בפיהם. והנשים אומרות: אין משם ראיה, כי טבע ואויר המקומות אינו שווה; על-כן עושים כרצונם. ומאחר דרוב הקרוב לכל דחולי זה הוא אינו אלא בקטנים אין אנחנו מוחין בידם; אבל אם נזדמן גדול שחלה בזה, וודאי נכון שיזדרז לשמור עצמו מזה, שלא יערימו להשקותו.

אות ח[עריכה]

מי-רגלים של בהמה וחיה הטהורים, דינן כמי-רגלים של אדם, דאע"ג דהם מותרים המה - אסורים משום "בל תשקצו"; וכל מה שכתבנו במי-רגלים של אדם, הוא הדין כאן.

אות ט[עריכה]

חלב של אישה מותר לכתחילה כמו שכתוב בגמרא (כתובות ס, א), דאפילו מצות פרוש אין בו. במה דברים אמורים? כשפרש ממנה לתוך הכלי או לתוך היד, ואפילו לתוך היד של האישה עצמה; אבל להניק גדול מדדיה, או אפילו לחלוב לתוך פיו, הרי זה כיונק מן השרץ ואסור מדברי סופרים, דאתי לאחלופי לינק גם מבהמה טמאה. ואם עבר, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו לחולה, כל שאין בו סכנה, אסור. ולכן, מה שלפעמים הדד של האישה יש בו איזה מכה, ואינה מניקה את בנה ממנו, ומביאים אישה אחרת שתינק החלב מדדיה ותפלוט - אסור משום מראית העין, דרואין אותה יונקת, וגם אי אפשר שלא יכנס לתוך פיה.

אות י[עריכה]

התינוק יונק עד סוף ארבע שנים – לבריא, וחמש – לכחוש. במה דברים אמורים? כשלא גמלוהו, אבל אם פרש, דהיינו שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר עשרים וארבעה חודש, הרי זה אסור להחזירו; והוא שפרש מתוך בוריו, אבל אם לא פרש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק ופרש - יכולים להחזירו ויכול לינק עד תשלום ארבע וחמש שנים; משום דכל שפרש מתוך חולי, הוי כאלו לא פרש כלל. והא דאמרינן: אם פרש ג' ימים מעת לעת אחר כ"ד חודש מתוך בוריו דאסור להחזירו, היינו דווקא שפרש לגמרי, דאינו שותה חלב עוד כלל, אבל אם לא פרש אלא רק מאמו, ויונק הוא מאישה אחרת, יכולה אמו להיניקו אפילו שפרש ממנה כמה ימים, וכמו שכתב ב"מנחת-יעקב" ז"ל, ופשוט.

אות יא[עריכה]

אם פרש מתוך בוריו ג' ימים מעת לעת אחר כ"ד חודש, וחלה חולי שיש בו סכנה, והיה צורך בחזרתו - מותר להחזירו; ואחר שתסתלק הסכנה צריך להפרישו מיד וכנזכר באחרונים. ויש מתירין להחזירו אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה; ויש לסמוך בזה על המקילין בהיכא דאיכא צורך הרבה בזה, כיון דהוא איסור דרבנן.

אות יב[עריכה]

אם פרש בתוך כ"ד חודש ונתעברה השנה - נתעברה לתינוק, ויכול לינק עד סוף כ"ה חודש; ועיין משבצות זהב, סעיף קטן י"א; אבל אם פרש מתוך בוריו בתוך חודש העיבור ג' ימים מעת לעת: כגון שנולד בר"ח ניסן, ונשלמו כ"ד חודשים באדר השני, והוא פרש ג' ימים מעת לעת באדר שני שהוא חודש העשרים וחמישה יש להחמיר ואסור להחזירו, דהוי כפרש לאחר כ"ד חודש, וכנזכר במשבצות זהב ושאר אחרונים ז"ל.

אות יג[עריכה]

מה שאומרים העולם: כל מה שימעטו לוולד ביניקה, יהיה הוולד יותר מוכשר לתורה, ועל-כן גומלים אותו אחר שנה או פחות מזה - טעות הוא בידם, ואיסורא איכא לגמול אותו קודם כ"ד חודש, אם לא מחמת עיבור שנתעברה אמו או סיבה אחרת הכרחית, וכנזכר ב"פתחי-תשובה" בשם "אדני-פז", יעוין שם. וגם על פי הסוד שגילה רבנו האר"י ז"ל, יש לתינוק לינק כ"ד חודש; ומפורש הטעם ב"עץ-חיים", שער רפ"ח, פרק ז', יעוין שם. על-כן ודאי לא יפה עושין לדחות את השעה, להקדים קודם כ"ד חודש; וכבר נאמר: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". והשם יתברך ברחמיו הרבים יכפר בעדנו, וישוב לנו את נדחינו, יראו עינינו וישמח לבנו, בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.

ודע דלפעמים ימצא התינוק הולך ברגליו אחר שמונה חדשים, וימצא שאינו הולך אלא עד אחר כ"ד חודש - לכל זה יש טעם ע"פ הסוד, ומפורש ב"עץ-חיים" שם, יעוין שם. לכן אם יראה אדם שאחר התינוק ללכת, הנה אם לא עברו כ"ד חדשים אל ידאג על זה, שיש טעם בזה.

אות יד[עריכה]

חלב נכרית, אף על פי דמן הדין דינו כחלב ישראלית, עם כל זה, אם צריך לתינוק מינקת, ישתדלו מאד שלא להניקו מן הנכרית, מפני דחלב נכרית מטמטם הלב ביראת שמים, ומוליד בו טבע רע ואכזריות; ואע"פ שזאת הנכרית יושבת בבית ישראל ואוכלת מאכלים של היתר בלבד - שומר נפשו ירחק ממנה ולא ייתן את בנו לה להיניקו; אבל היכא דאי אפשר בישראלית בשום אופן, שרי, דהוי סכנה; ועיין משבצות זהב ו"שיורי-ברכה". ואפילו מינקת ישראלית, אם תאכל בזמן יניקה דברים רעים, כגון שיש לה חולי שיש בו סכנה, ואמר הרופא שתשתה חלב אתון וכיוצא לרפואה, אז חלבה יזיק לתינוק היזק נפשיי; וכן תזהר שלא תאכל מוח ולב וכבד בזמן היניקה; וכן התינוק עצמו אע"פ שהוא קטן הרבה, לא יניחוהו לאכול דברים אסורים.

אות טו[עריכה]

דבש-דבורים שמרתיחין אותו בעוד גופי הדבורים מעורבין בו, אע"ג דהוי נותן טעם לפגם - צריכין ליזהר לכתחילה שלא יחממו אותו בעוד הדבורים בו חום שהיד סולדת בו, ובדיעבד שרי; ועיין "בית-לחם-יאודה" ושפתי דעת. וצריך להזהיר העם בדבש-תמרים, או של סוכר שנפל בו נמלים והוא עב שאי אפשר לסננו בלתי חמום כדי שיהיה נפשר - צריך שיזהרו לכתחילה שלא יחממוהו חום שהיד סולדת בו. גם צריך להזהירם שאם ראו שנפל נמלים בדבש או שאר משקה, שיסננו אותו מיד, ולא ישהו בו הנמלים ג' ימים, כדי שלא יהיה כבוש; ועיין שפתי דעת, סעיף קטן כ"ז. אך בדבש-דבורים אי אפשר ליזהר בזה לכתחילה, יען כי זה מביאים אותו ממקום רחוק, כבר נכבש כמה ימים בעודו ביד הגויים.

אות טז[עריכה]

אע"פ דמן הדין יש להתיר עוף טהור ע"י בדיקת שלשה סמנים המפורשים בדברי חז"ל, מכל מקום יש פוסקין מחמירין וסבירא להו דלא מהני הסמנים לבדם להתיר העוף, כי אם רק צריך שיהיה לנו מסורת וקבלה בזה העוף שהוא מין טהור. וכן המנהג פשוט שאין לסמוך כי אם רק על המסורת. ואם אחד מעיד על עוף אחד שיש לו בו קבלה שהוא טהור, סומכין על דבריו אם הוא מוחזק בנאמנות וכשרות ויראת-שמים; ואם אינו מוחזק בכך, אין סומכין עליו; דאע"ג דקימא לן: עד אחד נאמן באיסורין - חיישינן דלמא לא דייק וטעי. וצריך שיעיד שראה מנהג פשוט במדינה אחת שאוכלין זה העוף, או ששמע מאדם גדול שהוא כדאי לסמוך עליו, שאומר שזה העוף אוכלין אותו במדינה זו, ויש להם קבלה בו דמותר. ואם אמר ששמע זה מאנש דעלמא מהמון העם, לא סמכינן על דבריו וכנזכר בפוסקים.

אות יז[עריכה]

אם יש עוף שבעיר זו מצוי אך אין נוהגים לאכלו, ובעיר אחרת נוהגים לאכלו, שיש להם בו מסורת להיתר - אסור לאנשי אותה העיר שנהגו בו איסור, לאכול מזה העוף; דכיון דנהגו איסור באכילתו, אולי נהגו משום גדר וסייג אע"פ שידעו שיש לעיר אחרת קבלה של היתר בו; או יתכן נחלקו בקבלתם; אבל עיר שאינו מצוי אצלם זה העוף, ולכך אין יודעים בו - סומכין על קבלה של עיר אחרת שמצוי אצלם.

אות יח[עריכה]

סימני דגים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, טהור. וסנפיר - הוא ששט בו; קשקשת - הן הקליפות הקבועות בו. ודווקא אם הם נקלפים ביד או בכלי, אבל אם אי אפשר לקלפם מעור הדג, לא מקרי "קשקשת". ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, מותר; ובכל מקום שנמצא מותר; כן הוא דעת מרן ז"ל. ויש אומרים דאין להתיר אלא אם כן עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו. וצריך להורות כדעת מר"ן ז"ל; והמחמיר כדעת יש אומרים, תבוא עליו ברכה. ודגים הנמצאים עירנו בגדד יע"א אשר אוכלים אותם, הם חמשה מינים: האחד הוא הנקרא בערבי "ביני", והוא משובח מכולם; והשני הנקרא "שבוט"; והשלישי הנקרא "אבו סוויף"; והרביעי הנקרא "ביז"; והחמישי הנקרא "ג'טאן". וזה המין הנקרא "שבוט", הוא הנזכר בגמרא דקדושין, ריש פרק שני (דף מא.): רבא מלח שבוטא, והוא קולייס האספנין הנזכר במסכת שבת, דף קמה: .