אילת השחר (מלבי"ם)/פרק לח

כלל שנ

סתם כפרה הוא בדם הנזרק. ובכל מקום שהמכפר אינו דם - פרט בו "לכפר על נפשותיכם" . (ויקרא סימן לב, מצורע ס' סו).

ומצאנו גם כן כפרת דברים שהיא הוידוי . (אחרי ס' כף, וסימן כז, וסימן כט).

כלל שנא

פעל כפר לר' אברהם בן עזרא גזירתו משם 'כופר' המורה פדיון. ולחז"ל הוא מענין נקיות . (ויקרא סימן לב).

כלל שנב

הכפרה בעד אחרים כתוב אחריו שימוש מלת "עליו", והכפרה בעד עצמו כתוב אחריו שימוש מלת "בעד" -- "וכפר בעדו" . (ויקרא סימן לג)

כלל שנג

לא נמצא 'כפרה' אצל עולה, רק אצל חטאת ואשם (מצורע סימן נח, וסימן סב) ומה שכתוב בעולה "לכפר עליו" -- יש בו דרוש (ויקרא סימן לג)

כלל שנד

יש הבדל לפי הפשט בין "וכפר עליו על חטאתו" ובין "וכפר עליו מחטאתו". כשאומר "על חטאתו" -- מציין שמסלק החטא עצמו, וכשאומר "וכפר מחטאתו" -- מציין שמסלק יחוס החטא מן החוטא.

ולכן במקום שבא הכפרה שלא על חטא ראוי לבוא בשימוש המ"ם . (ויקרא סימן שכה)

כלל שנה

בכל זה דרשו חז"ל תמיד כשאומר "מחטאתו" "מזובו", שהמ"ם מורה הקצתית לפי גדרו תמיד (כמו שכתבנו (בסימן תר"ו), ור"ל שיכפר רק על מקצת הענין . (אחרי סימן מב)

כלל שנו

מחילת העון ידובר בלשונות הרבה. ויש הבדל בין לשון "סליחה" ליתר הלשונות.

שלשון 'סליחה' מורה שמעביר החטא כאילו לא היה במציאות כלל.
מה שאין כן בלשונות "מעביר עון" -- עדיין ישנו במקום אחר; וכן "נושא עון" -- ה' נושאו; "תם עונך" -- היה לו מציאות בזמן עבר.

אבל העון הנסלח דומה כאילו לא היה לו מציאות כלל.

ולכן לא תמצא לשון 'סליחה' מאדם לאדם, כי אין האדם יכול ע"ז לעשות דבר שהיה כאילו לא היה . (ויקרא ס' רעז)

כלל שנז

הכפרה נקשרת עם הכופר שנותניה, אבל הסליחה נקשרת עם הסולח עצמו. ובכל זה, במקום שבא סליחה בנפעל ואחריו מלת "לו" "לכם" -- "ונסלח לו" -- הוא תמיד על ידי כפרה ומחיר קודם לו . (ויקרא ס' רעז)

כלל שנח

כל מקום שאומר "וכפר ונסלח" (ונזכר מתן דם בפרשה עד שאין צריך לומר "וכפר" על זריקת הדם) -- אז פעל "וכפר" מיותר, כי 'כפרה' בכלל 'סליחה', ובא תמיד לדרשה.

ודרשוהו שמלמד שמתכפר אף שחסר איזה פרט מן הזריקה (ויקרא ס' רנד, וסימן רצב).

מה שאין כן במקום שלא פורש מתן דם צריך לגופיה שיכפר בדם (ויקרא סימן שנח)

כלל שנט

אין דרך הכתוב להזכיר אצל כפרה שם הקרבן שבו מתכפר. ומה שכתב "וכפר באיל האשם" נדרש . (ויקרא סימן שנז, וסימן שנח)

כלל שס

הרצון יבוא על שני כוונות: ( א ) מענין פיוס, כמו "כי נרצה עונה"; ( ב ) מענין חפץ.

ויש הבדל בין חפץ ובין רצון. החפץ הוא על ידי נטיה נפשיית. מה שאין כן הרצון הוא מבחירת השכל ונקי מכל נטיה נפשיית. ויצויר שירצה אדם דבר מה ולא יחפץ בו, וכן בהפך . (ויקרא סימן כו)

כלל שסא

ועל כן נוכל לצוות על הרצון ולא על החפץ. ולא נמצא ציוי או בקשה מן על 'חפץ' בשום מקום, רק מפעל 'רצה'.

ובכל זה אי אפשר לצוות את האדם רק על רצונו, לא על רצון אחרים (ויקרא ס' כו)

ולא נמצא "נרצה" בנפעל (על הוראת החפץ) על הרוצה, רק על הדבר הרצוי . (ויקרא ס' לא)

כלל שסב

ויש הבדל בין אם בא שם "רצון" או פעל "רצה" סתם, ובין אם בא אחריו מלת "לו - לכם". שכל מקום שיאמר "לא ירצה" סתם -- הקרבן פסול לגמרי. וכל מקום שאומר "לא ירצה לכם" "ונרצה לו" -- מדבר שירצה הקרבן לעלות לבעלים לשם חובה, שיש זבחים הרצוים וכשרים ואין עולים לבעלים לשם חובה . (ויקרא ס' לא, וסימן לב).

ולשון "לא ירצה" אין נופל רק בקדשי מזבח, לא בקדשי בדק הבית . (אמור סימן קיח)