אור השם/הצעה
"בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳" (ישעיה ב, ה)
יסוד האמונות ושורש ההתחלות, אשר יישירו אל ידיעת האמת בפנות התורה האלהית, הוא האמונה במציאות האל יתברך. ולהיות הכוונה בחלק הזה אימות פינות ודעות תורת האל יתברך, ראוי שנחקור בשורש הזה, ואופן עמידתנו עליו.
ואולם היות שורש התחלות התורה האלהית היא האמונה במציאות האל יתברך, הוא מבואר בעצמו; להיות התורה מסודרת ומצווה ממסדר ומצוה, ואין עניין להיותה אלהית זולת היות המסדר והמצוה האל יתברך. ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל יתברך. וזה, כי המצוה מן המצטרף; ולא יצויר מצוה בזולת מצוה ידוע. ולזה, כאשר נניח אמונת מציאות האל יתברך מצוה, כבר נניח אמונת מציאות האל יתברך קודמת בידיעה לאמונת מציאות האל. ואם נניח גם כן אמונת מציאות האל הקודמת מצוה, יתחייב גם כן אמונת מציאות האל קודמת. וכן לבלתי תכלית. ויתחייב שתהיה אמונת מציאות האל מצוה בלתי בעלת תכלית, וכל זה בתכלית הביטול. ולזה הוא מבואר, שאין ראוי למנות אמונת מציאות האל במצוות עשה.
וכבר ייראה מפנים. וזה, שכבר ייראה מהוראת שם המצווה וגדרה, שלא תיפול אלא בדברים שיש לרצון ולבחירה מבוא בהם. אמנם אם האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם, יתחייב שלא תיפול הוראת שם המצוה בה. וזה ממה שנחקור בו במה שיבוא בגזרת הצור. ואיך שיהיה, למה שהוא מבואר היות האמונה הזאת שורש והתחלה לכל המצוות, אם נמנה אותה במצוה, יתחייב שתהיה התחלה לעצמה, וזה בתכלית הביטול.
אמנם הביאו אל זה, ר״ל למנות השורש הזה מצוה, המאמר שבגמרא אמרם: "תרי״ג מצוות נאמרו למשה בסיני. מאי קראה, תורה ציווה לנו משה; והקשו, "תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו". והשיבו: ״אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום״ (מכות כג, ב). וחשבו מפני זה ש״אנכי״ ו"לא יהיה לך״ שתי מצוות, ולזה מנו אמונת מציאות האל במצווה. והוא מבואר שלא יתחייב זה. לפי שהמכוון שם, שהשם הנקרא כן הוא האלוה והמנהיג אשר הוציאנו מארץ מצרים. ולזה הטיב הרב רבנו משה ז״ל לפי דרך זה בספר המצוות שלו, שמנה המצווה הראשונה בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא הפועל לכל הנמצאים, והוא אמרו: ״אנכי ה׳ אלהיך״ (שמות כ, ב). הנה פירש שם האלהות היותו פועל לכל הנמצאות, ויהיה לפי זה אמרו ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, כדמות ראיה על זאת האמונה. וזה, שמשם נעמוד על יכולת השם, וכי הנמצאות כלם בערכו כחומר ביד היוצר. ולזה, כבר תיפול זאת המצוה על האמונה שהוא אשר הוציאנו מארץ מצרים. אלא שהדרך הזה מבואר הנפילה בעצמו. וזה, שאומרם ״אנכי ולא יהיה לך״. כבר יראה שהוא כולל כל הדבור הנמשך "לאהבי ולשומרי מצוותי", לפי שכבר ישתתפו אלו השני דיבורים בדקדוק לשון מדבר בעדו, כאמרו: ״אנכי ה׳״, ״אשר הוצאתיך״, ״על פני״, ״כי אנכי ה׳ אלהיך״, ״לאהבי ולשמרי מצותי״. ולפי ששאר הדברות נמשכות בדקדוק לשון מדבר בנסתר, כאמרו: ״כי לא ינקה ה'״, ״כי ששת ימים עשה ה׳״, ״שבת וינפש״, הסכימו ש״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ מפי הגבורה. ולפי שכל המחברים מוני האזהרות ראו למנות ״לא תעשה לך פסל״ ו״לא השתחוה להם״ בשתי אזהרות, והוא האמת בעצמו, הנה, אם היה שנמנה ״אנכי״ במצוה, יהיו שלוש ששמענו מפי הגבורה, ויהיו תרי״ד. ואם נחשב ״לא יהיה לך אלהים״ באזהרה שלא להאמין האלהות לזולתו, כמו, שכתב הרב, יעלו לתרט״ו. ולזה ראוי שנאמר שלא היתה הכונה באמרם ״אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום״ שיהיה כל אחד מצוה. אבל, למה ששניהם נשתתפו בלשון מדבר בעדו, כמו שקדם, הוא שביארו שמפי הגבורה שמענום. ויתחייב ששתי האזהרות שבדיבור ״לא יהיה לך״, שהם ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ ו"לא תשתחוה להם", אשר שמענום מפי הגבורה, ישלימו לתרי״ג עם התרי״א אשר שמענום מפי משה.
ומה שנשאר לבאר, למה לא מנו ״לא יהיה לך אלחים אחרים על פני״ באזהרה, ויהיו אם כן שלש אזהרות בדיבור ההוא. וזה ממה שיתבאר בקלות, והוא, שאם היו האמונות ממה שאין לרצון ולבחירה מבוא בהם, הנה לא תיפול שם אזהרה עליהם. ואם עכ״פ תיפול שם האזהרה, הנה יהיה פירוש ״לא יהיה לך״ שלא יקבל דבר אחר באלוה. וכבר התבאר בסנהדרין (ז ו) שהוא חייב מיתה. והנה לא ראו לחשב ״לא יהיה לך" ו"לא תשתחוה להם" בשתיים, לפי שהשלוש בשתיהם אחד, והוא קבלת האלהות. ואמנם לא תעשה פסל הוא אע״פ שלא עבדה ולא קיבלה, ולזה מנו אותם בשתיים. אבל לא עלה על דעתם לחשוב "אנכי ה'" במצווה, למה שהוא שורש והתחלה לכלל המצוות, כמו שקדם.
וכאשר התבאר היות האמונה הזאת שורש והתחלה לכלל האמונות התוריות והמצוות, הנה ראוי שנחקור עליה, ועל אופן עמידתנו בשורש הזה. ואולם, להיות האמונות התוריות, מהם פינות ויסודות לכלל המצוות, ומהם שאינם פינות ויסודות, אבל הם דעות אמתיות: ואמנם ישתתפו כולם בהיותם אמונות יאמינם המאמין בתורה האלהית, והכופר בהם ככופר בכל התורה; ומהם סברות שהדעת נוטה אליהן, אבל מי שלא יאמינם לא נקרא כופר, והיתה כוונת החלק הזה אימות פינות ודעות התורה האלהית — הנה ראינו לחלק החלק הזה לארבעה מאמרים: האחד, בשורש הראשון, שהוא התחלה לכל האמונות התוריות. השני, באמונות שהם פינות ויסודות לכלל המצוות. השלישי, בדעות האמתיות אשר נאמין בהם אנחנו, המאמינים בתורה האלהית. הרביעי, בסברות שהדעת נוטה אליהן.
והנה אפן הדבור בהן בשני דרכים: האחד, ביאור עניינם לפי מה שתגזרהו התורה; והשני, באפן עמידתנו עליו. וישתבח שמו.