אגרא דפרקא יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אגרא דפרקא · יח · >>

חנני אלקים בזה השכל, כשיבואו בני אדם לכבד ולנשא אותך ולשמשך ובפרט בדרך, לאין מנוס, והנה זה מדאיב הלב בהיות האדם יודע ערכו ושפל מצבו, והנה מכבדים אותו עם עז, ואין מנוס לנהוג סרבנות עם כל אחד כי הוא בלבול הדעת ביותר, נ"ל שיאמר האדם ללבו שלא יתפעל בזה, כי הנה גדולה הכנסת אורחים וכו' [יותר מקבלת פני השכינה, (ב"מ פו, ב)] וא"כ הם עושים הכיבוד הזה למצוה, ונעשה הוא חפץ של מצוה דמיון עצי סוכה ולולב שמהראוי לכבדם ובפרט בשעת המצוה, כשיחשוב האדם כן אין כאן בית מיחוש בכיבוד הלזה, ואדרבא נעשה גופו חפץ של מצוה שנשתמשו בו בני אדם למצוה. ותדע הגם דלפי הדין תשמישי קדושה נגנזין אבל תשמישי מצוה נזרקין (מגילה כו, ב), אבל עכ"פ מהראוי לנהוג בהם כבוד כמבואר בש"ע או"ח סי' כ"א ס"א הנה מי שנוהג כן, גם גופו שהיה תשמיש קדושה ומצוה, לא ישלוט עליו שום מקרה רע ודבר רע, ויתלונן בצל שד"י.