ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר ויקרא/פרשת מצורע
פרשת מצורע יש בה אחת עשרה מצות עשה
להיות הטהרה מן הצרעת, בין צרעת אדם או בגד או בית, בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהן כל מה שכתוב בענין, שנאמר "זאת תהיה תורת המצרע וגו'" (ויקרא יב, ב), כל הפרשה.
ושלושת מינין של טהרה הוזכרו בתורה, ואלו הן:
- מים – וזה המין של מים יכלול טהרת כל טמא, כלומר שאי אפשר לכל טמא לעלות מטומאה כי אם במים;
- והמין השני – מי נידה, והוא המין של הטהרה המיוחד בטומאת מת;
- והמין השלישי – עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, וזה המין מיוחד לצרעת.
קצת רמז בענייני טהרתו של מצורע בדברים אלו הודיעונו חכמים על צד הפשט. שאמרו זכרונם לברכה (פסיקתא דרב כהנא יד) שהענין הוא לקבע בנפשו של מצורע שאם היה טרם בא עליו החולי גבה לב כמו הארז, על דרך משל שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב. נאמרו בטעם ציפורים (ערכין טז:) הוא עשה מעשה פטיט, כלומר שהרבה דברים בלשון הרע, לפיכך יקריב ציפורים שהם מצפצפים תמיד. ובשני התולעת איני יודע ונזכר שאמרו זכרונם לברכה עליו דבר. ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו ויהיה הרמז מצד השם של תולעת.
ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדדכי השם ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע, ולא בכלי. מכל מקום, כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים והוא נתחדש בעלותו מהן, כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי, או אפילו עברו על כלי, לא יתכן העניין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל. כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי, שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטבלו בכלי כאילו כל העולם מים כאשר בתחילה ושהוא נתחדש לשעתו. ו"השומע ישמע והחדל יחדל" (יחזקאל ג, כז).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, נגעים יד, א) כיצד מטהרין את המצורע? מביא מזרק של חרש שהוא חדש ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותם למי חטאת. ושיעור זה (סוטה טז:) מדברי סופרים. ומביא שתי צפרים חיות טהורות לשם טהרת המצרע, שנאמר "ולקח למטהר" (ויקרא יד, ד). ושוחט את הברורה (פי, מובחרת) שבשתיהן על המים שבכלי חרש וממצא עד שיהיה הדם נכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז, ומצותו שיהא ארכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. ואזוב שאין לו שם לוי לא יהא פחות מטפח. ושני תולעת משקלו שקל, ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת שנפסלו בטעימה. וכל השיעורין (עירובין ד.) הלכה. ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. וארבעת מינין אלה מעכבין זה את זה (מנחות כז.). ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולין, וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של [ה]ציפור החיה, וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על גב ידו של מצרע ומשלח הצפור. וכיצד משלחה? (קידושין נז:) עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לאהלים ולא לעיר אלא למדבר, שנאמר "אל מחוץ לעיר אל פני השדה" (ויקרא יד, נג). שלחה וחזרה חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים.
ואחר כך מגלח הכהן את המצרע, וכיצד מגלחו? מעביר תער על בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה ושאר כל הגוף עד שיעשה[ו] כדלעת, שנאמר "את כל שערו" (שם, ח). אם כן למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו? לרבות כל כיוצא בהן, ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר בכך מלטמא בביאה ומלטמא במשכב ומושב ויכנס לפנים מן החומה. ומונה שבעת ימים, והוא אסור בשבעת הימים אלו בתשמיש המיטה, שנאמר "מחוץ לאהלו" (שם, ח) מלמד שאסור בתשמיש המיטה, אבל מצורעת מותרת בתשמיש המיטה. כל שבעת הימים אלו עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע ואינו מטמא במשא, שהרי הוא אומר "והיה ביום השביעי וגו' וכבס בגדיו" (שם, ט), מלמד שהיה מטמא בגדים. וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע, שכל המטמא אדם מטמא בגדים, ושאינו מטמא אדם אינו מטמא בגדים (משנה, כלים א, א). וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שניה כתגלחת ראשונה, ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים, והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום, ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה. ואלו באנשים וכל השאר אפילו נשים, ואלו בכהנים וכל השאר אפילו על ידי ישראל. ואותו כהן שטמאו מצווה (לטהרו, שנאמר) "לטהרו או לטמאו" (ויקרא יג, נט). ויתר פרטיה במסכת נגעים.
ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים, כן פרש הרמב"ם זכרונו לברכה, (וכן ראיתי בספרא) ועובר עליה ולא עשאה כמשפט, בטל עשה.
שיגלח המצורע את כל שערו והיא הטהרה השניה כמו שאמרו זכרונם לברכה בנגעים (משנה, נגעים יד, ג) שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו'", ואמרו זכרונם לברכה (שם ד) שלושה מגלחין ותגלחתן מצוה: הנזיר והמצרע והלוים. ולוים צריכים תגלחת כמצורע, וזה היה במדבר.
משרשי המצוה. קצת מן הטעם שאמרנו למעלה (מצוה קעג) במים כדי שיראה האדם כאילו היום נברא והיום מתחיל שיערו לצמוח ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנוקה מכל שיער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כחו, כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה טז.) כיצד הוא הגילוח? מעביר תער על כל בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה וכל שאר הגוף עד שיעשה[ו] כדלעת, שנאמר "את כל שערו". וכשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גלח שלא בתער או שהניח שתי שערות, לא עשה כלום. ויתר פרטיה במסכת נגעים.
ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בזו המצוה (עשה קיא) וזהו לשון המעתיק ואבאר עתה מה הסבה אצלנו בתגלחת מצרע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר (מצוה שעז), אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת, וזהו שהמצורע אין קשר לתגלחתו עם הבאת הבאת קדבנותיו, ותכלית המגעת מתגלחתו בלתי התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו. וזהו שהמצרע טהרתו תלויה בתגלחתו, ובפרק ששי מנזיר (דף מד:) אמרו מה בין נזיר למצורע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצרע ותשלם תגלחתו השניה טהר מלטמא בשרץ, כמו שהתבאר בסוף נגעים (משנה, נגעים יד, ג) וישאר מחסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסרי כפורים כמו שנתבאר שם.
והוא תכלית תגלחתו טהרתו מלטמא בשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו תשלום כפרתו כשאר מחסרי כפרה, כלומר זב והזבה ויולדת. וכבר קדם לנו לשון מאמרם (כריתות ח:) ארבעה מחסרי כפרה, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחסר כפרה, אבל המלאכה ההיא בכללה כמו התגלחת והבאת הקרבן יתירו לו שתית היין, ולא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ותגלחת קשורה בקרבן והקרבן תלוי בתגלחת, ובקבוצם תגיע התכלית באחת והוא שיתרו לו הדברים שהיו נמנעים ממנו בימי נזרו. ובפרק ששי מנזירות (דף מו:) אמרו, גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. והנה התבאר שהתגלחת היא מתנאי הזבח, והזבח מתנאיה.
ובתוספתא (נזיר פ"ב) נתבאר כמו כן שהנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה המלאכה ההיא כלה, והיא תגלחת טהרה כמו שהתבאר בפרק ששי מנזיר (דף מה.) והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד, ויקריב הקרבנות כפי מה שבא בכתוב, ואתה תמצאם בסוף המצות (עשין קיא) יקראו הבאת הקרבנות תגלחת ובבאור אמרו בפרוש המשנה (שם יא ב) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ירצה לומר בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות. והטעם בזה, היותה חלק מהם כמו שבארנו, ובקבוצם יוסר דין הנזירות וישתה הנזיר יין, אמנם תגלחת טמאה היא מדקדוק, פרוש מענין המצוה ולא מצוה בפני עצמה, כמו שבארנו במה שקדם, עד כאן.
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים, גדולים, ראויים להורות בצרעת. והעובר עליה ולא גלח, בטל עשה, והוא טמא.
שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטמאות שנטמאנו בו, שנאמר "ורחץ את בשרו" (ויקרא יד, ט). ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים (עירובין ד:) שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה. ומן התורה, בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעיינות או מן הגשמים, הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום. אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה, פסלוהו. וזה השיעור של ארבעים סאה, בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט לדעת קצת מפרשים. אבל במים נובעין, כלומר מים היוצאים ממעיינות, אין להם שיעור כלל, אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד, ראוי לטבול בו.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ עשה קט) ואין כוונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה. אבל העניין הוא שהודיעתנו התורה שמי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וציוותנו לקבל העניין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר. אבל אם ירצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו. תוספת ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטומאתם, כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה. עד כאן. ולשון ספרא (אחרי מות, פרשה ה) "ורחץ את בשרו" יכול גזרת מלך? תלמוד לומר "ואחר יבוא אל המחנה". כלומר שאין האדם מצווה להיטהר, אבל כשירצה להיטהר, מצווה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו.
משרשי מצוה הזו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר (מצוה קעג) להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בעניין שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מקואות א, ח) שמי מקוה ראויים להיטהר בהם מכל טומאה, כגון נידה וזבה ושאר כל הטומאות של אדם וכלים, חוץ מטומאת זב לבד, לפי שהכתוב פרש בו לבד "מים חיים" לטהרתו, פירוש מים נובעים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עד:) שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא, לב). ושצריך לטבול גופו מגולה, כלומר שנוגע לשטח המים כולו, כלומר שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים, ואם טבלו בבגדיהם בדיעבד עלתה להם טבילה, מפני שהמים באין בהן, וגם הנידה בדין זה דיעבד ומותרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהודקים יותר מדאי. וכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנידה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחילת הלילה עד הערב השמש.
ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין ד:) כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי, לא עלתה להם טבילה. והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד, עלתה לו טבילה. ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מיעוטו, אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה. אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא, אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, גזרה מיעוטו משום רובו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד. ואם היה דבר החוצץ חופה רובו, אף על פי שאינו מקפיד, לא עלתה לו טבילה, גזרה רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא.
ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאיזה כלי יקראו המים שאובין, שאילו שאבוה בכלי נקוב כמוציא רמון, אין אלו נקראים מים שאובין, שאין עליו תורת כלי מעתה. ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבול בה. ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסול, והחילוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא. ומה שאמרו (שבת יד.) שאין המקוה נפסל לא בשינוי הריח ולא בשינוי הטעם אלא בשינוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה, לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פרות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו, אינם פוסלין, דדווקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלושה לוגין מהן פוסלין, אבל לא מי פרות עד שישתנה מראה המים בעבורן (משנה, מקואות ז, ה).
ודיני חציצות רבים וסוף הדברים, הכלל הצריך אלינו זהו מדין תורה (בבא קמא פב.) הייתה צריכה כל אשה לעיין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה, ודיה. ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שיער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה, כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם. ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטוף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד (מכות כב:).
וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בינתיים. ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחילה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (נידה סז.) שצריכה האישה לעמוד בשעת טבילה בענין שתהא נראית כאורגת וכמינקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להיזהר גם כן בטבעות שבידה והצמידים אם הם מהדקים לטלם מידיה בשעת טבילה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושניה, שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים, צריכין הם להיותם ראויים לביאת מים, ומעשה היה (שם סו ב) באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן, מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטיפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליו ודרכה להעבירו, לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הציפורן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת, חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל ליטול ציפורנן בשעת טבילה. ויתר רבי פרטיה של דיני חציצות ודיני מקואות וטבול יום, מבוארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שמצוה עליהם כשירצו להיטהר מטומאתן שיטבלו במים כעניין שאמרנו, במים ראויין ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר העניינים שכתבנו. אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להישאר בטומאתן, אלא אם כן בא ליכנס למקדש או לאכול קדשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באכלו קודש בטומאה והיכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קסז).
שיקריב כל מצורע קורבן כשירפא מחליו, והוא שלוש בהמות אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לאשם ועוד לוג שמן. ואם הוא עני, כבש אחד לאשם ועשרון סלת ולג שמן ושתי תורים או שני בני יונה, האחד חטאת והאחד עולה, שנאמר "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת" (ויקרא יד, י), וכתב בפרשה שאחר זה "ואם דל הוא וגו'" (שם, כא). וזה המצורע נקרא מחוסר כפרה עד שיקריב זה הקורבן.
וארבעה מחוסרי כפרה הן (כריתות ח:) זה שאמרנו וזב, וזבה, ויולדת. והענין שנקראו מחוסרי כפרה הוא לומר שכל אחד מהם אף על פי שטהר מטמאתו וטבל והעריב שמשו ביום השביעי, עדיין הוא חסר כפרה זו ואינו יכול לאכול בקדשים עד שיקריבנה ביום השמיני. ואל יקשה עליך למה אנו מונין קרבן כל אחד מארבע אלה מצוה אחת ולא נכללו כולן במצוה אחת, שנאמר שיקריבו ארבעה מחסרי כפרה ואחר כך יהיו מכפרין, כמו שאנו אומרים בטהרת מי מקוה שיטבל כל טמא ואחר כך יטהר, ואין אנו מחלקים בעניני הטמאות לחשב טהרת כל אחת מצוה, כי הענין הוא מפני שקרבנות ארבעה אלה אינם שוים, ונמצא שהדבר שישלים כפרתו של אחד מהם לא ישלים כפרת האחר, ולכן ימנו כל אחד מצוה, מה שאין כן במי מקוה שהטהרה שוה בכולם, כן תירץ הרמב"ם זכרונו לברכה (עשה ע"ז).
משרשי עניין הקורבן כתבנו למעלה (מצוה צה) על צד הפשט, כי בו דמיון להשפיל יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש, ולכן המצורע חייב בו, כי הצרעת לא יהיה באדם רק מצד המשכו אחר תאוות הגוף או בדיבור או במעשה, וראוי להתייסר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה:) שכל מחיבי קרבן אין מקריבים אחרים קרבנן אלא מדעתן, חוץ ממחסרי כפרה שאין צריכים דעת בעלים, ומפני כן אמרו (שם) שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחסרי כפרה ומאכילן בזבחים. ויתר פרטיה מבארים בהרבה מקומות בגמרא, ועקר בזבחים בפרק שני, וערכין פרק שני, ובסוף נגעים וקנין.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבנו בזמנו, בטל עשה.
לטמא בית מנגע. כלומר שנעשה בבית שיהיה בו צרעת כמשפט הכתוב בפרשה, כמו שנאמר (ויקרא יד לה) ובא אשר לו הבית וגו'. כמו שכתוב שם, ושנחזיק מי שנכנס לבית בטמא, כמו שכתוב בפרשה (שם מו) והבא אל הבית יטמא וגו'. ומצוה זו כוללת כל עניני טמאת הבית איזה צריך הסגר או הריסה בקצת הקירות או בכלן. וזה הענין של צרעת ההווה באבנים שמעתי שאיננו דבר טבעי, אבל הוא ענין מופתי (עי' רמב"ן עה"ת, שם יד לה). יבא לפעמים לבתי ישראל להוכיחם כי מאהבת השם אותם יודיעם מוסרו במה שהוא חוץ לגופם כדי שיחזרו בתשובה טרם יתחיבו לענש אותם בגופם. וכן היה הענין שאם לא עשה תשובה יתפשט הנגע גם בבגדיו, לא הרגיש עדין, יתפשט גם בגופו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ויק"ר יז, ו) כי בתחלה כשכבשו הארץ הביא השם יתברך בקצת בתים נגע צרעת לטובתם כדי שיהרסו הבית ויתגלה להם מטמון שטמנו שם האמוריים, ואף על פי שהיה אפשר להודיעם זה על ידי נביא מבלי נגע, ידוע הוא שהאל יעשה נסים לבני אדם דרך סתר כמו שכתבנו למעלה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, נגעים יד, ג) (נגעים יד ג) ששעור נגעי בתים כשני גריסין זה בצד זה, ושלשה סימני טמאה בבית ירקרק אדמדם ופשיון, וכלן מפרשים בכתוב. ושני המראות מצטרפין זה עם זה לשעור שני גריסין, וכל השעורין הלכה למשה מסיני. וכשיראה נגע בבית, אפילו חכם שיודע שהוא נגע, לא יגזר ויאמר נגע נראה לי אלא כנגע כי לכהן נתן לטמא ולטהר נגעים ולא לאדם אחר. ואין בית אפל מטמא בנגע לפי שאין פותחין בו חלונות לראות בו נגע, שנאמר (שם לה) נראה לי, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (מצורע מצורע פרק ה מ"יא) (ספרא אחוי ה יא) לי ולא לאורי. שמא תאמר יראה את הנגע בנר, הראיה בנר אינה שלמה, ולפיכך בית אפל אינו מטמא לעולם בנגע.
וכן אין הבית מטמא בנגע עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, שאין קרוי בית בפחות מכן, והתורה אמרה בית, וכן בעינן שיהא לו ארבעה כתלים ובנוי על הארץ באבנים ועצים ועפר. שנאמר (שם מה) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר, והלבנים והשיש אינן חשובים כאבנים. וירושלים וחוצה לארץ גם כן אין בהם דין טמאת בתים, שנאמר (שם לד) בבית ארץ אחזתכם. וחוצה לארץ אינה אחזה, וירושלים גם כן לא נתחלקה לשבטים, ולפיכך אינה בכלל אחזתכם. ויתר פרטיה בנגעים (פי"ד מהל' טומאת צרעת).
ונוהגת בבית של זכר או נקבה בארץ, ובכל זמן שיש כהנים ראויים לדבר. והעובר עליה, בטל עשה.
שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר (ויקרא ט"ו, ב'-ג') איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טמאתו וגו'. ובא הפרוש מבשרו כלומר, זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב (עפ"י ד"ו) יכול זב מכל מקום יהא טמא? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה, וכו'.
וענין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין לחה ואין לו ביציאתו תאוה ולא הנאה. ואמרו זכרונם לברכה (נדה לה ב) שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללבן ביצה המוזרת, ושכבת זרע אינו כן, כי הוא ידמה ללבן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החלוק בהן להכיר בין זה לזה.
וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו. ענין זה שיצא ממנו זיבה שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפרוש, שאינו טמא משום ראית פעם אחת לבד אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו ענין שתי פעמים בין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד ושלא יזוב בפעם אחת ממש, ואין לו שעור (שם מ א) אלא אפילו כל שהוא. וזהו אמרם זכרונם לברכה (מגילה ח א) מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלש וקרא טמא, הא כיצד? שתים לטמאה ושלש לקרבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים, לא יתחיב להביא קרבן בטהרתו עד שלש. ומכל מקום אם ראה ראיה אחת ארכה כשלש ראיות שנמצא מתחלתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין, הרי זו נחשבת כשלש ראיות ומביא קרבן.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ב ב) דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא, והטמאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מדת הישר וההשויה בכל דעתינו ובכל כחנו. ומזה הענין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך, והמעוט הזה איננו הוראה, להיותו מרגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בענין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחלי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי הענין הוא שיש לנו לבדק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהרגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא טו יא) וזה לשונו וטעם טמאת הזוב מפני היותו חלי כבד מן החלאים הנדבקים, עד כאן. ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חלי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שניה, לפי שאין טמאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפרוש האמתי.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען. ופרוש מרכב הוא אותו הלוח שהוא ככלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון (רש"י ויקרא טו ט) שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן, הינו מושב וזה דבר ברור. ויתר פרטים רבים מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת זבים (פ"ז מהל' מטמאי משכב ומושב).
ונוהג ענין זה, שבעל זיבה נקרא טמא, בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טמאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בענין הזיבה שום דבר, ובזמן הבית נוהג להביא עליה קרבן. והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קדש קדם שיטהר, בטל עשה מלבד שיש עליו עונש, כמו שכתוב למעלה (מצוה קסז).
להקריב הזב קורבן אחר שיתרפא מזובו, שנאמר "וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו'" (ויקרא ט"ז, י"ג-י"ד). והקורבן ההוא הוא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, והוא נקרא מחוסר כפרה עד שיקריבהו.
משרשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) כי עניין הקורבן לרמז להשפלת יצר הגוף המתאוה ולעלות נפש השכל, ולכן כשנתרפא הזב ראוי לו להכיר רע תאותו, ולהישיר גופו בכל כוחו ובעניין הקורבן יתחיל לקחת מוסר.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה:) שקורבן מחוסר כפרה אינו צריך דעת בעלים, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קעו). ויתר פרטיה מבוארים במקומות שכתבנו למעלה בקורבן מצורע.
ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה ולא הקריב קורבן, בטל עשה והוא מחוסר כפרה, וחבל על רישיה אי מאית וישא עונו בגופו.
להיות שכבת זרע טמא ומטמא, שנאמר (ויקרא טו טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע.
משרשי המצוה. לפי שענין זה לא יקרה רק מצד מחשבות התאוות הגופניות, הודיעתנו התורה השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עקר היותו בעולם אינו רק להבין במשכלות ולעבד בוראו, לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטיתו אל התאוה החמרית ראוי לעמד יום אחד בטמאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדה מג ב) ששעורו לנוגע בכעדשה ולרואה הקרי בכל שהוא, ואחד רואה קרי באונס או ברצון טמא, וזרע של קטן אינו מטמא, וזרע אדום אינו מטמא אלא לבן, וכל זרע שאין האדם מרגיש בו לא בתחלה ולא בסוף, אינו טמא, והמהרהר בלילה וראה ששמש בחלום ועמד ומצא בשרו חם, אף על פי שלא ראה שכבת זרע, טמא. ויתר פרטיה מבוארים במסכת זבים. (פ"א מהל' מחוסרי כפרה)
ונוהגת טמאת שכבת זרע בכל מקום ובכל זמן. אבל עכשיו בעונותינו, שאין לנו לא מקדש ולא קדשים, אין אנו צריכין להזהר בענין הטמאה. ואף על פי כן עזרא תקן טבילה לבעלי קריין כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה עד אחר טבילה. ובזמן הזה פסקו בגמרא (ברכות כב א) דבטלוה חכמים לטבילותא. ואין אדם נמנע מעתה מלהתפלל ולשנות גם להניח תפלין בשביל קרי, ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשעה קבין מים, גם כן בטלו, ועכשו לא יטבלו ולא ידיחו כלל. ואמנם בעל נפש המטהר לקריו גם היום מדה טובה ומשבחת היא לו ותבוא עליו ברכה. ויודע דרך הטהרה ורב טובה, יחזיק בה.
להיות הנדה טמאה ומטמאה אחרים, שנאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב" (ויקרא טו, יט).
שרש המצוה וקצת פרטיה נכתוב כמנהגנו בלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) בעזרת השם.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא התנהג עמה בטומאה וכן היא שנהגה בעצמה מנהג טהרה, בטל עשה זה, מלבד העונש שיש בה כמו שנכתוב למטה בעזרת השם.
להיות הזבה טמאה ומטמאה, שנאמר "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'" (ויקרא טו, כה).
רמז שורש המצוה כתבתיו ביולדת (מצוה קסו) כי ענין הריחוק מהן וטומאתן מפני המחלה שבהן שמזקת הרבה בני אדם וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עמהן ההיזק יותר.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה עב:) שאחד עשר יום הם, שהם בין נידה לנידה, כלומר שהאישה נעשית בהם זבה. כך היא הלכה למשה מסיני. ופירוש הדבר כך הוא שכל אישה בעת שתראה דם בתחילת ראייתה תקרא נידה. ועניין הנידות כך דינו שאם תראה יום אחד דם, או אפילו שבעה ימים רצופים, כל זמן שתפסק הדם ביום השביעי מבעוד יום, טובלת לערב דהיינו הלילה שמחרתו יום שמיני לתחילת ראייתה, ואחר טבילתה טהורה לבעלה. ואחר שבעת ימי הנידות, אם תראה דם בתוך אחד עשר יום אחר השבעה, יקרא אותו הדם "דם זיבה". ודינו כן שאם תראה ממנו יום אחד, בין שתראה בתחילת הלילה או בסוף היום, משמרת יום אחד כנגדו וטובלת, וטהורה לבעלה לערב. וטבילתה אפילו ביום משתנץ החמה, וזאת היא זיבה קטנה. וכן אם תראה דם שני ימים ותפסק בשלישי, דינה כמו כן לשמור יום אחד, ובכן יספיק לה אפילו לשני ימים ותטהר. וזאת גם כן תקרא זבה קטנה. ואם תראה דם בתוך אחד עשר יום אלו שלושה ימים רצופים, תקרא זבה גדולה וצריכה לישב שבעה ימים נקיים, ואחר כך טובלת וטהורה לבעלה.
ואחר אחד עשר יום אלו, אם תראה חוזרת לתחילת נידות ויש לה שבעה ימים כדין נידה כמו שאמרנו למעלה. וכן יהיה הדבר לעולם, שאחר הנידות יש לה אחד עשר יום שבהן נעשית זבה. ואחר שעברו אותן האחד עשר יום, אינה נעשית זבה לעולם עד שיעברו עליה שבעה ימי נידות. ומפני שכבר טעו בזה אחרים וחשבו שהחשבון הוא שתמנה שבעה ימים של נידות ואחד עשר יום של זיבות ושבע של נידות ואחד עשר של זיבות וכן לעולם, הארכתי בעניין לומר שאינו כן. אלא לעולם אין ימי זיבה אלא אחד עשר יום אחר שבעה של נידות, ולא אחר כך לעולם עד שתחזור לתחילת הנידות. רצוני לומר שאם תעמוד ולא תראה אחר האחד עשר יום אפילו שנה, אין לה דין זבה עד שיעברו עליה שבעת ימי נידות.
ויתר פרטיה במסכת זבים ובמסכת נידה גם כן קצת מדיני זיבה. ובלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) נכתוב בעזרת השם מה שנהוג היום בעניינים אלה. והעובר על מצוה זו והוא מקל בעניינים אלו ובעניין טומאתה, ביטל עשה זה, מלבד העונש שהשוכב עמה הוא בכרת, כמו שנכתוב בלאו דנידה בעזרת השם.
שתקריב הזבה קורבן כשתתרפא מזובה, והוא שתי תורים או שני בני יונה, שנאמר "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תורים" (ויקרא ט"ו, כ"ח-כ"ט).
שורש מצוה זו וקצת פרטיה כעין מה שכתבנו למעלה בקרבן הזב. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות עשה עה) כי מפני כן נחשב לשתי מצוות שתי קרבנות אלו של זב ושל זבה, ואף על פי שהם קרבן אחד ממש, מה שלא עשינו כן בשאר קרבנות הרבה, שאין אנו חוששין למנות מצוה בפני עצמה כל קרבן וקרבן בשביל חלוק המביאים אותן כל זמן שהקרבן אחד, לפי שטמאתן של אלו אינה שוה כלל, שהאיש מטמא בלבן והאשה מטמאה באדם, ובהפך לא יטמא זה ולא זה. וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותם לשתי מצוות. ואין דומה ענין זה כלל לענין מצרע ומצרעת שהוא נחשב למצוה אחת, שהצרעת דבר שוה בכלן. והביא ראיה קצת לדבריו ממה שאמרו בכריתות (דף ח:) ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצרע, הרי שחשבו זב וזבה, בשנים לפי שחלוקים בחלין, ומצרעת ומצרע כאחת לפי שהחלי שוה בשניהם.
ונוהגת בזמן הבית. והעוברת ולא תקריב קרבנה כשתתרפא מזובה, בטלה עשה זו, מלבד שהיא מחוסרת כפרה.