נדרים לה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא:
גמ' איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי אמרת דשלוחי דידן הוו הא מהני ליה ואסור ואי אמרת שלוחי דשמיא שרי מאי ת"ש דתנן מקריב עליו קיני זבין כו' אי אמרת שלוחי דידן קא מהני ליה וליטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות אלא מחוסרי כפרה שאני דא"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנאמר (ויקרא טו, לב) זאת תורת הזב בין גדול בין קטן אלא מעתה לר' יוחנן (ויקרא יג, נט) זאת תורת היולדת וגו' בין קטנה ובין גדולה קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ותמות ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי רבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שחייבת שכך כותב לה ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]מתני' ותורם את תרומתו וכו' - מפרש בגמרא:
[ומקריב עליו] - אם היה כהן אותו שנדר שלא יהנה ממנו יכול להקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וכו':
גמ' הני כהני - שמקריבין קרבנות:
שלוחי דידן - דבעלי קרבן:
הא קא מהני ליה - שליח לכפר כפרתו ואיהו הדירו שלא יהנה ממנו:
אלא - מדקתני מקריב עליו קיני זבין וכו' ש"מ דשלוחי דשמיא נינהו: [וליטעמיך] אם כן דשלוחי דשמיא נינהו ליתני סתם מקריב עליו קרבנות אלא מדלא קתני אלא קיני זבין וכו' ש"מ דשלוחי דידן נינהו ודקשיא לן הא קמהני ליה תריץ לא קמהני ליה דבמחוסרי כפרה שאני כי הני דמתני':
דא"ר יוחנן הכל צריכין דעת - כל הקרבנות צריכין שיהו מקריבים בעלים חוץ ממחוסרי וכו':
על בניו ועל בנותיו הקטנים - כשהן מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב וגו' ונשים שמביא קרבן עליהן אע"פ שאין להם דעת הם הכי נמי גדולים אין צריכין להביא כפרתן לדעתן הלכך הואיל ומקריב עליו שלא לדעתו לא מהני ליה דהא לא ידע ומותר:
אלא מעתה לר' יוחנן - דמפיק מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן הכא נמי מצי למימר מהאי קרא נמי:
שמא תתעבר ותמות - ודאי אלמא לאו בת לידה היא:
אמר לך רבי יוחנן - ההוא זאת תורת היולדת לא מרבי לה לקטנה אלא בגדולה מיירי וקא מרבה אפילו יולדת שוטה:
שכן אדם מביא קרבן עשיר אפילו על אשתו שוטה - אדם מביא קרבן עשיר על אשתו בין פקחת בין שוטה ולא אמרינן דאע"פ שנשאת לעשיר עניה היא דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא כל הקרבנות שחייבת מביא עליה:
שבך כתב לה ואחריות כו' - דהכי משמע אחריותא עלי וכי היכי דהאי מביא קרבן על אשתו יולדת אפילו שוטה כך כל מחוסרי כפרה אין צריכין דעת ולעולם שלוחי דידן נינהו:
ר"ן
[עריכה]מתני' ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו לדעתו - מפרש בגמ' לדעתו דמאן:
ומקריב עליו - אי האי מדיר כהן הוא:
קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות - לפי שכל אלו מביאין שתי תורים קראם כן:
ומלמדו מדרש - דמצות לאו ליהנות ניתנו:
ולא ילמדנו מקרא - בגמ' מפרש טעמא:
גמ' איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם - אע"ג דבפ"ק דקדושין (דף כג:) אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתני' או מברייתא:
הא קמהני ליה - וכיון דעביד שליחותיה מהני ליה הוא דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אע"ג דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי:
וליטעמיך - דבעית למיפשט ממתני' ליתני מקריב עליו קרבנות:
אלא מחוסר כפרה שאני - כלומר ואדרבה תפשוט לאידך גיסא דכיון דתנא מחוסרי כפרה בלחוד דאין צריכין דעת משמע דוקא הני משום דכיון דאין צריכין דעת ודאי כהן לאו שליחותן קעביד אבל בשאר קרבנות הצריכין דעת שלוחי דידן נינהו דאי לא ליתני מקריב עליו קרבנות והוה רבותא טפי ומיהו לא מיפשטא בעיין לגמרי דאיכא למימר דתנא מחוסרי כפרה לאשמועי' רבותא דאע"פ שמתירו לאכול בקדשים שרי וכל שכן בשאר קרבנות ומדרבי יוחנן נמי דאמר הכל צריכין דעת לא מיפשטא בעיין לומר דשלוחי דידן נינהו דאיכא למימר דרחמנא שוינהו לכהני שלוחין כל היכא דאיכא דעת בעלים:
חוץ ממחוסרי כפרה - זב וזבה ומצורע ומצורעת ויולדת ובכולהו כתיב תורת וקרי להו מחוסרי כפרה משום שאסורין ליכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן והני כיון דאין קרבנן בא לכפרה אין צריכין דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריכין דעת:
שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן - וכי היכי דאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין לו דעת הכי נמי שלא מדעתו על חבירו:
אלא מעתה לרבי יוחנן - דס"ל דתורת אתי לרבויי קטן זאת תורת היולדת מאי איכא לרבויי אילימא בין גדולה בין קטנה והא תני רב ביבי וכו':
משמשות במוך - חייבות לשמש במוך משום סכנה שמא תתעבר ותמות אלמא לא משכחת לה יולדת שהיא קטנה וכי תימא מאי קושיא הא אסיקנא בפ"ק דיבמות (דף יב:) דשמא תמות קאמר ואפשר נמי דלא מייתא איכא למימר מאן דסבר הכי התם ס"ל דבנים הרי הן כסימנים אי נמי עדיפי מסימנים הלכך גדולה היא ולא משכחת קטנה שתלד:
ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יהודה - כלומר אי לא אשכחן דאדם מביא קרבן על אשתו לא הוה מרבינן שוטה דלמאן קא מזהר רחמנא בשלמא בקטן לאבוה קא מזהר אלא שוטה למאן אבל השתא דאמר רבי יהודה דאדם מביא קרבן על אשתו איכא לאוקמי קרא דזאת תורת ליולדת שוטה שאין אנו צריכין דעתה אלא דעת הבעל כיון שהוא מביא קרבנותיה:
ה"ג דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו אחריות דאית לי עליך מן קדמת דנא - וה"פ אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שאע"פ שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אפ"ה כיון שבעלה עשיר מביא בשבילה קרבן עשיר בקרבנות שהיא בעולה ויורד לפי שהבעל חייב בקרבנות אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת למעוטי נדריה ונדבותיה ר' יהודה אומר לפיכך אם פטרה כלומר שגרשה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו בשובר שהיא עושה לו בשעת גירושין מכתובתה כותבת לו שהיא מוחלת כל אחריות שיש לה עליו מקודם לכן ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות דר' יהודה דריש לשון הדיוט ומהכא ילפינן לה בפ' המקבל (ב"מ קד.) והא דאמר הכא שכן מביא אדם קרבן על אשתו כר' יהודה לאו דוקא כר' יהודה דהא תני רישא סתמא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא משום דלא ידעינן מאן ניהו ת"ק ור' יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה:
תוספות
[עריכה]מקריב עליו קינין וכו'. אם היה המדיר כהן מקריב לזה המודר:
לא ילמדנו מקרא. מפרש בגמרא דבלימוד מקרא נוטל שכר אבל מלמדו מדרש כמו ת"כ והלכות דאין נוטלין עליה שכר ובגמ' מפרש טעמא דנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדר':
אבל מלמד בניו מקרא. מצוה קא עביד ולא הוה אלא גורם הנאה בעלמא ואפילו במקום נמי דנוטלין שכר עליה דמ"מ לא היה המודר נותן שכר למלמד לבניו:
איבעי' להו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו'. ואי אמרת שלוחי [דידן] נינהו הא מהני ליה דעבד שליחותא. דודאי גוף הקרבן מצוה קעביד מיהו כיון דהאי כהן שלוחו בזה אסור וה"נ אמרינן גבי תורם דאי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה וה"נ אי שלוחי דידן נינהו אסור מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין (דף כג.) אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא: ת"ש ומקריב עליו קיני זבים ואי אמרת שלוחי דידן הא קמהני ליה. ויש להקשות דלמא דאמר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב דכה"ג לא מהני ליה ושמא נראה לו דמיירי במודר הנאה בכל כהני דהאי ודאי לא מצינו למימר כי בכה"ג שאני דאז לא יצטרך דעת בעלים ואותן הוו שלוחי דידן:
כדרבי' יוחנן. דאמר הכל צריך דעת בעלים אם מחוייב אדם עולה ושלמים אינו יכול לפטור אותו חבירו שלא מדעתו:
שהרי מקריב אדם על בניו ועל בנותיו. להתירן לאכול בקדשים דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וקטן לאו בר דעת הוא אלמא דאין צריך דעת בעלים להתירו לאכול בקדשים במחוסר כפרה:
אלא מעתה לרבי יוחנן זאת תורת היולדת וכו'. קצת קשה דבלאו רבי יוחנן ברייתא היא בפ' בנות כותים (נדה דף לד:) דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן:
ומשני ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה. שכך מצינו שאדם מביא קרבן על אשתו שוטה:
מביא אדם קרבן עשיר על אשתו. אם היא חייבת קרבן לידה או מצורעת ואין יכול לומר עניה היא ואין לה שום דבר שכך כתב לה בכתובתה דאחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא דמשמע ליה אפילו שוטה צ"ע מנא ליה הא דמשמע שהוא חייב כל מה שחייבת קודם מזה יש ללמוד דאדם חייב לפרוע חובות אשתו שהיא חייבת קודם שישאנה ולא נראה דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלט.) איבעיא ליה אי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי דאי לוקח הוי לא יפרע לבעלי חובות של אשתו שלוותה קודם ואפילו מנכסי מלוג שלה ואם יורש הוי יפרע מנכסי מלוג שלה כמו יורש שפורע חובות אביו מקרקעי ואם כן לא מיבעי אלא מנכסי מלוג שלה אבל מנכסים שלו לא יפרע שום דבר. והך בעיא דלוקח הוי או יורש הוי פסק רבינו שמואל בן בתו של רש"י קבלה מרבינו חננאל דיורש הוי וצריך הבעל לפרוע מנכסי מלוג שהכניסה לו אשתו והכי הלכתא שאדם פורע חוב אשתו שהיא חייבת קודם לכן אם יש מטלטלין או חובות כעין שהכניסה לו אע"פ שיורש אינו פורע ממטלטלין מיהו לאחר תקנות גאונים שתיקנו להיות עתה מטלטלין כמקרקעי וגובה כתובתה ממטלטלין אע"ג דממנה אין לגבות כ"א ממקרקעי כמו כן גם החובות נמי יתפרעו מן המטלטלין דכל הדין הנוהג בקרקעות נוהג במטלטלין והא דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת דוקא קרבנות אבל חוב לא יפרע אלא ממה שהכניסה לו דכיון דיורש הוי ומטלטלין כקרקעות עתה שיעבודם על אותן נכסים אין יכולת ביד הבעל להפקיען אבל יותר ממה שהכניסה לו [אינו פורע] וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות ואם לאחר נישואין [נדרה קרבן] לא ישלם נדריה דאם לא כן יכולה להחריב בעלה. והכי משמע בירושלמי. גרסא אחרת אם פטרה אינו חייב וה"פ כל קרבנות שהיא חייבת כשהיא תחתיו חייב לפרוע ולפיכך אם פטרה שגירשה אינו חייב שכך כתבה בשובר של כתובה והתקבלתי כתובתי ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא ולגירסא זו אינו חייב לשלם כלום מקודם נישואין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ד (עריכה)
יג א מיי' פ"ו מהלכות נדרים הלכה ו, סמג לאוין רמב טור י"ד סימן רכא:
יד ב מיי' שם הלכה ה:
טו ג מיי' שם הלכה ז ו, סמג שם, טוש"ע יו"ד סימן רכא סעיף ב:
טז ד מיי' שם הל' ה:
יז ה מיי' פ"א מהלכות מחוסרי כפרה הל' ה:
יח ו מיי' שם פ"ג הלכה ו:
יט ז מיי' פ"י מהלכות שגגות הלכה ו, סמג עשין ריז:
ראשונים נוספים
מתני' ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות. כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו יכול להקריב קרבנותיו זב וזבה מביאין שתי תורין או שני בני יונה ביום טהרתם וכן יולדת עניה:
ותורם תרומתו. בגמ' מפרש לה:
מלמדו מדרש. ספרא וספרי שהוא מדרש הפסוקים:
הלכות. הלכה למשה מסיני:
ואגדות. דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים:
לא ילמדנו מקרא. בגמ' מפרש טעמא:
אבל מלמד הוא את בנו מקרא. דמצוה קעביד ואע"פ שמצוה על האב ללמד את בנו שמא היה מוצא אחר שהיה מלמדו. בכל מילי דלא עביד לנפשיה דמודר בטעמא כל דהו אמר דלא מיקרי הנאה:
גמ' אלא מחוסר כפרה שאני. דלא בעינן דעת הלכך לאו שליחותיה קא עביד כיון דיכול להקריב בלא דעתו אבל שאר קרבנות דבעי דעת שלוחי דידן נינהו ואסור:
הכל צריכין דעת. אם ראובן חייב קרבן אין שמעון יכול להפרישו ולהקריבו שיפטר בו ראובן חוץ ממחוסר כפרה דגלי ביה קרא שהאב מביא על בניו להתירם בקדשים והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן:
זאת תורת הזב בין גדול בין קטן. לענין קרבן כתיב וקטן לאו בר דעת הוא להביא קרבן אלא אביו מביא על ידו:
קטנה בת לידה היא. וכיון דביולדת לא מצי למידרשיה לרבות קטנה גבי זב נמי לא דרשינן ליה לרבות קטן:
שלש נשים משמשות במוך. צריכות לשום מוך באותו מקום לקלוט את הזרע שלא תתעבר:
בין פקחת בין שוטה. נהי דלא מצינן לרבויי קטנה מרבינן שוטה דגם היא לאו בת דעת היא ובעלה מביא עליה בלא דעתה להתירה בקדשים כדברי רבי יהודה דאמר הבעל חייב להביא קרבנות אשתו הלכך אפילו שוטה נמי מביא קרבן עשיר על אשתו ולא מצי למימר עניה היא אביא עליה קרבן עני אלא כיון שהוא מחוייב להביא קרבנותיה והוא עשיר צריך להביא קרבן עשיר וכן כל קרבנות שהיא חייבת כשהיא מחוסרת כפרה או אכלה חלב או אם חייבת אשם אבל לא אם נדרה קרבן דאם כן תדור בכל יום כדי להקניטו:
שכך כתבה לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. כשהבעל מגרשה היא כותבת לו שובר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו אלמא כל דבר שהיה עליה באחריות היה הבעל חייב קודם שגירשה:
איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא הוו: למיפשטא ממתניתין או ממתניתא הוא דבעי, אבל להלכתא ודאי שלוחי דרחמנא נינהו, וכדפשיט לה רב הונא בפרק קמא דקדושין [כג, ב] מהאי טעמא דאי אמרת שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ושלוחי דידן מצי עבדי.
אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה: כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה ומצורע ויולדת, והא דלא פשטיה מהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו, איכא למימר משום דלא אתא למיפשטא אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן [מינה _ לפי השי"מ] דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמר בעלמא [בבא מציעא כב, א] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מלתא דשלוחי דידן נינהו, דדלמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב אינש (לדעחיה) [לדעתיה _ לפי השי"מ] הוו שלוחי דידיה להקריב וזה נראה לי עיקר, דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין [כא, א וב] פרק משקלי עלי, חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא, ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת, ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, וקיימא לן דשלוחי רחמנא נינהו וכדפשיט רב הונא בקדושין.
קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי כו' קטנה שמא תתעבר ותמות: קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות, והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות [יב, ב] ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי ליה הכין, אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה [ואי נמי _ לפי השי"מ] משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלי מלתא (דמהכא ולהבא) [דמיהרה להביא _ לפי השי"מ] גדלותה, וכדאמר רב ספרא בפרק קמא דיבמות [יב, ב] דבנים הרי הן כסימנין, ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין.
הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת: קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקדושין [נה, א] בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים, והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד, דעת הבעלים היא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן [לו, ב] גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה, ולא איבעי להו הכא אלא (בשר קרבן) [אלא כשהקרבן _ לפי השי"מ] עדיין בבית בעלים, אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו.
ויש מי שגורס: שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא: כלומר שהוא כתב לה בשעת נשואין שהוא מקבל עליו אחריות שהוא חייבת קודם לכן. ויש מי שגורס שכך כותבת לו, כלומר שהיא כותבת לו שובר בשעת קבלת כתובתה, ולפי גירסא זו לא מוכחא מהכא שיהא הוא חייב בקרבנות שהיא חייבת קודם נשואין, אלא אותם שנתחייבה בהן בעודה תחתיו.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא ומקריב עליו קיני זבין אלא מחוסרי כפרה שאני פ'י ולא בכהן בלחוד עסקי' אלא אפילו באנוש אחרינא שאם נדר ראובן משמעון נהנאה יכול להביא עליו משלו קינין ולפוטרו מקיניו ולהתירו ליכל בקדשים דכיון דבלא ידיעתו מקריב להו ואינו יכול לתבעו בדין משום דמצוה קעביד אע"ג דזה נהנה ואם הוא ניתר ליכל בקדשים על ידו שרי וגם לשון המשנה מוכיח דלא בכהן קא מיירי מדקתני ומקריב עליו ולא קתני ומקריב לו:
הכל צריכין דעת פי' אע"ג דקי"ל דזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו בקרבנות אינו כן דבעי' לרצונו:
שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כר' יהודא פי' או בעי הוה מתרץ לי' דר' יהודא לא אמר אלא על אשתו פקחת אלא דטפי עדיף לי' לתרוצי ולמיעקר מילתי' לגמרי דלא יתכן שיביא קרבן על אשתו שוטה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ד (עריכה)
מתניתין ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו. ראובן המדיר על שמעון המודר מן הכרי של שמעון ומדעתו של שמעון כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ומקריב עליו קיני זבין וזבות וקיני יולדות שהן שתי תורים או שני בני יונה אם ראובן המדיר כהן יכול להקריב לשמעון המודר קרבנותיו כאלו שהן מחוסרי כפרה ואין יכולין לאכול בקדשים עד שיקריבו עליהם קרבנות הללו דאשכחן בהו דאפילו שלא מדעת יכול להקריב קרבנות אלו ומאחר שכן הוא יכול להקריב ראובן המדיר בשביל שמעון המודר ולא שייך כאן איסור הנאה מאחר שיכול להקריבו אפילו שלא מדעתו. הרי"ץ ז"ל.
וזה לשון הפירוש: מקריב עליו אותו שהדיר הנאה מאכל אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: ממנו אם כהן הוא מקריב קרבנותיו דקיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות דמצורע. אם הוא זב או מצורע או אשה היא שהדירה הנאה מאותו כהן והיא זבה יכול להקריב לה קינה ואם היא יולדת כמו כן דליכא הנאה בהכי דאי איהו לא מקריב כהן אחר אתי ומקריב. עד כאן.
ומלמדו מדרש הלכות ואגדות שאם לא ילמדנו ימצא אחרים שילמדהו בחנם. ואף על גב שמהנהו במה שלמדו כל ישראל ערבין זה לזה ובשכר אסור ללמד תורה שבעל פה דמה אני בחנם אף אתם בחנם. ומדרש הוא מדרש הפסוקים כגון סיפרא וסיפרי. הלכות הלכה למשה מסיני כגון המשניות שרובן הלכה למשה מסיני. ואגדות כמשמען. ולא ילמדנו מקרא שאם זה לא ילמדנו לא ימצא אחרים שילמדהו בחנם מאחר שהותר להם ליקח שכר לא יעשו חנם וזה שמלמדו חנם מהנהו. אבל מלמד את בניו מקרא בין שיהיו דכרים בין שיהיו נקבות שהרי אינו מהנהו שיתן משלו כלום. הרי"ץ ז"ל.
ומקריב עליו על אותו שהדיר קיני זבים. זב בהטהרו כתיב ביה וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה וקיני יולדת דכתיב בה ולקחה שתי תורים או שני וגו'. (וה"ק) והוא הדין שמקריב עליה קרבן עשיר ואגב קיני זבות תנא קיני יולדות. חטאות ואשמות מפרש בגמרא דמחוסרי כפרה כחטאת ואשם של מצורע. ומלמדו מדרש דרשות של פסוקים. הלכות הלכה למשה מסיני. ואגדות דברי חכמים ויש להם מקראות לאסמכתות. ולא ילמדנו מקרא וכו' עשרים וארבעה ספרים ובגמרא מפרש מאי טעמא. (שנא) אבל מלמד בניו מקרא לפי שלא נדר מבניו ומצוה קא עביד. ואף על פי שהוא מצוה ללמדם שהרי אם לא היה זה מלמדם היה מלמדם אחר בשביל מצוה וכל מידי שאינו מהנהו בודאי דמי לפורע חובו דאוקימנא במפרנס אשתו דשרי שאם לא היה מפרנסה היתה מספקת עצמה ועושה ואוכלת הכא נמי אם לא היה מלמדם היו הבנים מחזירים אחר בני אדם שהיו מלמדים אותם כדי לעשות מצוה אבל לעצמו לא שרינן בכי האי גוונא. שיטה.
ותורם את תרומתו. אוקימנא למתניתין בדאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום פירוש דלא הוי שלוחו כי האי גוונא אבל אמר לו תרום אסור משום דקא עביד ליה שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה. ואף על גב דלא עביד למשקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביר קא מהני ליה. ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא. מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה מדרש נמי הא קא מהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא פירוש בלימוד המקרא וקאמר דלא ילמדנו מקרא בחנם דהא מהני ליה כי שביק אגרא ניהליה אבל על המדרש לא שרי למשקל פירוש שיטול שכר בלימוד המדרש מטעמא דמפרש בסמוך. ומשום הכי פסיק ותני ומלמדו מדרש דליכא אנפא דליתסר דבשום דוכתא לא שקלי מיניה אגרא.
וכי תימא ואכתי אמאי שרי ללמדו מדרש בחנם סוף סוף הא קא מהני ליה. יש לומר דמלמד במצוה דנפשיה קא עסיק ולא איכפת לן אי הלה מתהני מיניה ממילא. ולא דמי למודר הנאה שאין המדיר יכול ליתן לו צדקה אפילו אין לו מה יאכל אלא נותן לאחר והלה נותן לו כדאיתא לקמן ולא אמרינן במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על גב דהלה מתהני מיניה שרי דהתם הנאת נכסיו של מדיר נמשכת אצל המודר אפילו לאחר שנעשית מצותו שהלה נהנה כל שעה ושעה מנכסיו של מדיר שנתן לו מה שאין כן בענין הלימוד. והיינו נמי טעמא במחזיר אבדתו ומבקרו בחליו דשרי' כולהו משום דמצוה דגופיה קא עביד ואף על גב דבעל אבדה וחולה מיתהנו ממילא דכולהו הנך המצוה לפי שעה היא דהיינו חזרת האבדה והבקור והלמוד. מיהו במידי דלאו מצוה הוא אף על גב דהוא מידי דמדיר במידי דנפשיה קא עסיק ולא מיכון דליתהני מודר מיניה אסור הואיל וסוף סוף מיתהני והיינו דתנן לקמן לא יישן עמו במטה בימות הגשמים ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה כדבעינן לפרושי קמן. הרנב"י ז"ל.
גמרא שלוחי דידן או שלוחי דשמיא. למיפשט ממשנה או מברייתא קא בעי דאלו מדברי אמורא מצינו פרק קמא דקידושין דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דמסתברא שלוחי דרחמנא נינהו. ושמא משם לא רצה להוכיח שהרי רב הונא עצמו לא אמר אלא מסתברא ולא מדברי קבלה.
נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן דאף על גב דמצוה קא עביד מכל מקום אי הוי שליח דידיה אסור כמו שאסר במתניתין ללמדו תורה ומה שמותר ללמד בניו היינו ללמד בניו שלא בשליחותו. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון שטה: נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן שהכהן אסור לההנותו אי מקריב קרבן (טמא אי לא) בשבילו ואף על גב דמצוה קא עביד ודמי למלמד בניו דתנן מותר אף על פי כן אי הוה שליח דידיה אסור כדאמרינן לקמן בשמעתין בתורם את תרומתו אי לדעת בעל הבית הא קמהני ליה דעביד שליחותיה דאף על גב דמצוה עביד אסור כרפרישית. אלא אי אמרת וכו'.
וא"ת לישני דאמר כל הרוצה להקריב יבא ויקריב דכי האי גוונא לא מהני ליה ועביר לשליחותיה כדאמרינן לקמן גבי כרי. ויש לומר דמשמע לו דמיירי במודר מכל כהנים דהא ודאי לא שרינן כי אמר כל הרוצה כו' דלקמן נמי אם מודר מכל אדם לא שרי לתרום לו כי אמר כל הרוצה לתרום דדוקא היכא שאינו מודר כי אם מאדם אחר שרי מודר כי אמר כל הרוצה כו'. שיטה.
אלא על כרחך להכי נקט הני מחוסרי כפרה דלגבי דידהו לא הוו כהנים שלוחיהו דשאני אלו דלא בעי כהנים דעת בעלים (דכתיב לרצונו) דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת דכתיב לרצונו חוץ וכו'. כשהן קטנים אף על גב דלאו בני דעת נינהו בניו לאו דוקא דהוא הדין על אחריני אלא אורחא דמילתא נקט. מצאתי.
דכתיב זאת תורת הזב קרא יתירא הוא למידרש מיניה הזב בין גדול בין קטן וקאמר קרא דיביאו קרבן ולהם לא מצוה קרא דלאו בני דעת נינהו אלא לאחרים עליהם אלמא לא בעינן דעת. הרא"ם ז"ל. וז"ל הרי"ץ ו"ל וכיון דבתחלה כתוב איש כי יהיה זב מבשרו והדר כתב זאת תורת הזב סתם בין קטן בין גדול משמע והילכך מתניתין לאו שליחותיה עביר. עד כאן.
אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה מצורע ויולדת. והא דלא פשטוה מיהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת חוץ וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו איכא למימר משום דלא אתא למיפשטה אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לי לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן מינה דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מילתא דשלוחי דידן נינהו דדילמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב איניש לדעתיה הוו שלוחי דידי להקריב.
וזה נראה לי עיקר דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין פרק משקלי עלי חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת. ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הילכתא אהילכתא דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקיימא לן דשלוחי רחמנא אינהו וכדפשיט רב הונא בקידושין.
קטנה בת לידה היא והא תנא רב ביבי וכו'. קטנה שמא תתעבר ותמות. קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות. וי"ל דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה. ואי נמי משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלאי מילתא דמיהרה להביא גדלותה וכדאמר רב ספרא התם בפרק קמא דיבמות דבנים הרי הן כסימנין ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין. הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקידושין בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד דעת הבעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וכדאמרינן לקמן גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש וכדאמרינן לקמן גבי תרומה ולא איבעיא להו הכא אלא כשהקרבן עדיין בבית בעלים אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו. הרשב"א ז"ל.
זאת תורת היולדת וכו'. בתמיהא דהכא נמי מיותר קרא. קטנה בת לידה בתמיהא שלש נשים משמשות במוך חייבות לשמש במוך מפני הסכנה. ומפי מורי אחי הר' יהודה יקר זצ"ל שמעתי שמותרות לשמש אבל אחרות אסורות לשמש ולא מפני השחתת זרע שלהן דלא בנות איסור הרגשה נינהו אלא מפני שנותנות מכשול לפני בעליהן וכל אלו מותרות. הרא"ם ז"ל. וכתוב בשטה משמשות במוך אין לפרש רשאות לשמש כמו דבעינן למימר דיבמות רישא מעוברת חבירו מטעם מוך ועוד כיון דאיכא סכנה בקטנה ליכא למימר רשות. עד כאן.
טעמא דמעוברת מפרש בברייתא שמא תעשה עוברה סנדל ומניקה שמא תגמול את בנה. יכול היה גבי קטנה לאוקמי קרא בדורות הראשונים. ומתרץ זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה דאף על גב דשוטה לאו בת אתויי קרבן מרבינן מקרא שאחרים יביאו עליה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כרבי יהודה. האי שכן לא אתא לאשמועינן דבר בשוטה דמקרא דקאמר תורת היולדת מפקינן ליה דאחרים יכולים להביא עליה קרבן ולא בא להשמיענו אלא מי הן שחייב להביא עליה קרבן. (לבן שכן מביא שלו מדברי) אולי צריך לומר: לכן הביא שכן וכו' כדברי רבי יהודה אבל לא הביא דברי רבי יהודה לומר שבשיטה יכול בעלה להקריב עליה דהא פשיטא היא דאפילו אחרים יכולין להביא מזאת תורת. ועוד דרבי יהודה לא דבר בשוטה כלל ודבריו של רבי יהודה הם על דבר אחר שאומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אף על פי שהיא ענייה דבתר דידיה אזלינן שחייבו הכתוב בקרבנותיה. וקשיא לי דמכל מקום מה היינו צריכין ליה (השבן) שכן הא על מה שאמר לא הביא דבר וכבר נפקא ליה מקרא הכל בין אחרים בין בעלה דלא גרעי מאחרים. ונראה לי דהאי שכן קושיא והכי קאמר מזאת תורת היולדת אין אתה יוכל להוכיח דלא בעינן דעתה דשאני גבי יולדת שכן בעלה חייב בקרבנותיה ועליו הם שהוא בר דעת וקרא דזאת תורת היולדת לא בא להשמיענו אלא שאין צריך לבעלה להמתין עד שתהיה פקחת אבל אחרים לעולם אינן יכולין להביא עליה קרבן ומכאן לא תוכיח דבר וכך נראה לי השטה. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון שטה: שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי רבי יהודה. פירוש מאחר שחייב המקרא על אחרים קאמר מי (הרי) הם אחרים שיטפלו בה. ומתרץ מצינו מיטפל בה לדברי רבי יהודה דאמר אדם מביא קרבן על אשתו ושוטה לא אשכחנא לדברי רבי יהודה מיהו בעל מטפל בה אשכחנא הילכך שוטה שחייבה תורה הבעל מטפל בה קאמר. ולעיל גבי זב דמרבינן קטן לא אמר שכן לומר המטפלין בו דקטן אתי לכלל גדלות והוא יטפל בעצמו בחובה שהוטלה עליו כשהוא קטן אבל שוטה לא אתי לכלל דעת הילכך הוצרך ללמוד מי מטפיל בה עד כאן. והוא הדין דזב קטן שוטה חייב אביו להביא קרבן בשבילו דכל הקטנים כשוטים חשבינן להו דלאו בני דעת נינהו אבל זב גדול שוטה אין מי שיביא בשבילו והוא אינן יכול דלאו בר הכי הוא. הרי"ץ ז"ל.
שכך כתב לה אחריות דאית לה וכו'. וקרבן דמביא על אשתו שוטה כגון דהויא זבה או יולדת או מצורעת כדלקמן אדם מביא קרבן על אשתו כגון דהויא עניה והיא חייבת להביא קרבן עניות ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שנישאת לעשיר חייב להביא קרבן עשיר על אשתו. ע"א אדם מביא קרבן עשיר וכו' ככתוב בעמוד. פירוש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה