מקרא

כתיב: שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך

מנוקד: שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

עם טעמים: שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃

מסורת הדור הקודם מלווה את יראת ה' של הדור הנוכחי

בתחילת ספר משלי, לאחר שהחכם מלמד שיראת ה' היא התנאי הראשון לקבלת החכמה הנכונה (ראו יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר ), הוא מוסיף ואומר:

• ביאור:משלי א ח : " "שמע בני מוסר אביך, ואל תטש תורת אמך. כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרתיך" "" "

אדם שיש לו יראת ה' יכול לקבל דעת חכמה ומוסר ישירות מאת ה'. אך גם לאדם כזה ממליץ החכם שלא לעזוב את המסורת שהעבירו לו הוריו - מוסר האב ו תורת האם . יראת ה' היא אמנם העיקר, אבל המסורת של הדורות הקודמים היא תוספת נאה, כמו לווית חן - תכשיט ששמים על הראש , וכמו ענק - תכשיט ששמים על הגרוגרות בצוואר.

כעת נסביר בפירוט את המילים בפסוק.

אביך, אמך

הפסוק מייחס חשיבות שווה למוסר האב ולתורת האם, כמו פסוקים אחרים בספר משלי (ראו זכר ונקבה בספר משלי ). עם זאת, מוסר האב ו תורת האם מוצגים כשני עניינים שונים העומדים בפני עצמם. יש מוסר אבהי ויש תורה אימהית, ושניהם חשובים באותה מידה.

ייתכן שבהמשך הפרק ניתן למצוא דוגמאות למוסר האבהי ולתורה האימהית - ראו מי קורא ברחוב?

מוסר אביך משמעו, גם המוסר שמלמד האב, וגם המוסר שהאב מתנהג לפיו; ותורת אמך משמעה, גם התורה שמלמדת האם, וגם התורה שהאם נוהגת לפיה. מכאן שההורים והמחנכים צריכים לחיות לפי הרעיונות שהם מעבירים לילדיהם ולתלמידיהם, כי הדוגמה האישית היא חלק בלתי נפרד מהלימוד (ע"פ אליעזר שבייד, "חכמתה של מלכות ישראל").

שמע, אל תטוש

המשפט המתייחס לאב נאמר בלשון חיוב - "שמע בני מוסר אביך", והביטוי המתייחס לאם נאמר בלשון שלילה - "ואל תטוש תורת אמך". היה אפשר לפרש שמדובר באמצעי ספרותי שנועד לגיוון בלבד, אך התופעה חוזרת גם בפסוקים אחרים העוסקים, וייתכן שהיא מבטאת השקפה חינוכית מסויימת על תפקיד האב והאם בחינוך (ראו אב ואם בספר משלי ).

מוסר = ביקורת שיש בה ייסורים ; במקרה זה הכוונה לנאום שממחיש לשומעים את הייסורים של הרשעים, כדי להרחיק אותם מחברתם של הרשעים - והם לדמם יארובו, יצפנו לנפשותם  (ע"פ אליעזר שבייד, "חכמתה של מלכות ישראל").

המוסר מיוחס לאב והתורה מיוחסת לאם, כי בדרך כלל האב נוטה יותר לייסר - למתוח ביקורת שיש בה איומים והכלמות; בעוד שהאם היא עדינה יותר, ונוטה ללמד תורה בדרכי נועם (ראו מוסר אב בספר משלי ).

לויית חן, ענקים

דבריהם של ההורים נמשלים כאן לתכשיטים. יש כאן ענוה מסויימת מצד ההורים: יראת ה' (שנזכרה בפסוק הקודם) היא העיקר, ודבריהם של ההורים הם תכשיט המוסיף יופי וכבוד (ראו גם תכשיטים בספר משלי ).

לוית חן היא דבר אחד, וענקים הם רבים, וכל אחד מהם עשוי שרשרת מחוליות רבות או מחרוזת מאבני חן רבות; ייתכן ששני סוגי התכשיטים רומזים לשני סוגי המשלים שנמצא בהמשך הספר:

• בפרקים א-ט ובפרקים ל-לא רוב המשלים הם ארוכים, בכל פרק ישנו משל אחד או מספר קטן של משלים העומדים בפני עצמם, כמו לוית חן ;
• בפרקים י-כט רוב המשלים הם קצרים, כל משל נמשך פסוק אחד או שניים, ובכל פרק ישנם הרבה משלים שאינם קשורים זה לזה, כמו מחרוזת של אבני חן - ענקים .

ראשך, גרגרותיך

לפי רוב המפרשים, הראש הוא משל למחשבות, "אשר שם החכמה וכוחות השכל" (רבי יונה גירונדי, נולד לפני כ-800 שנה), והגרגרת היא משל לכוח הדיבור ; לפי זה, הפסוק מלמדנו שמסורת הדורות הקודמים מוסיפה חן וכבוד למחשבות ולדיבורים.

• אולם, למרות שהמחשבות נמצאות בראש, המושג שמסמל את המחשבות בלשון המקרא הוא הלב ( לב במשמעות של פנים, מרכז, כמו בביטוי "לב הים"; כי המחשבות הן הפְּנִים והמרכז של האישיות).

הראש בלשון המקרא מסמל את המנהיגות והשלטון, ולכן נראה לי שבפסוק זה הראש מציין את האופן שבו האדם מנהיג את עצמו, כלומר את ההתנהגות. מסורת הדורות הקודמים מוסיפה חן להתנהגותו של האדם, וכבוד לדיבורים שהוא מוציא מגרונו.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-04-08.