קטגוריה:משלי א ט

דקויות

לוויית חן - ענקים

1. לויית חן וענקים הם שני סוגים של תכשיטים, לראש ולצוואר. תכשיטים הם כלים שהאדם שם על עצמו כדי להיראות יפה, אך גם כדי להיראות בולט ושונה מאחרים. המורה מסביר לתלמיד, שהשמירה על מוסר האב ותורת האם נותנת לו חן וייחודיות - הוא אמנם לומד את אותם נושאים, באותו בית-ספר ועם אותם מבחנים כמו תלמידים רבים אחרים, אבל במקביל הוא שומר על המסורת שהביא מהבית, וכך הוא בולט ושונה משאר התלמידים - כמו אדם המקושט בתכשיטים .

2. לויית חן וענקים מזכירים גם כתר ותכשיטים של מלך. הדובר בקטע הוא שלמה המלך, וייתכן שהוא בא לומר לבניו/תלמידיו, שעליהם להיות מחוברים למסורת כדי שיוכלו להמשיך את שושלת המלוכה. הדבר נכון לא רק לבניו של שלמה המלך אלא לכל אדם מישראל, שהרי כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים"; השמירה על מסורת ישראל מחברת אותנו לשושלת מכובדת של מלכים (ע"פ גליה).

3. המושג לוויית חן מבטא ענוה מצד ההורים: יראת ה' (שנזכרה בפסוק 7) היא העיקר, ודבריהם של ההורים הם רק תכשיט המלווה אותה.

4. לוית חן היא דבר אחד, וענקים הם רבים, וכל אחד מהם עשוי שרשרת מחוליות רבות או מחרוזת מאבני חן רבות; ייתכן ששני סוגי התכשיטים רומזים לשני סוגי המשלים שנמצא בהמשך הספר:

• בפרקים א-ט ובפרקים ל-לא רוב המשלים הם ארוכים, בכל פרק או פרשיה ישנו משל אחד העומד בפני עצמו, כמו לוית חן;
• בפרקים י-כט רוב המשלים הם קצרים, כל משל אורכו פסוק אחד או שניים, ובכל פרק ישנם הרבה משלים שאינם קשורים זה לזה, כמו מחרוזת של אבני חן - ענקים.

ראשך - גרגרותיך

1. לפי חלק מהמפרשים, הראש הוא משל למחשבות, "אשר שם החכמה וכוחות השכל" (רבי יונה גירונדי, נולד לפני כ-800 שנה; ואחריו רלב"ג), והגרגרת היא משל לכוח הדיבור (רלב"ג, מלבי"ם, רמ"ד ואלי); לפי זה, הפסוק מלמדנו שמסורת הדורות הקודמים מוסיפה חן וכבוד למחשבות ולדיבורים.

- אולם, למרות שהמחשבות נמצאות בראש, המושג שמסמל את המחשבות בלשון המקרא הוא הלב (לב במשמעות של פנים, מרכז, כמו בביטוי "לב הים"; כי המחשבות הן הפְּנִים והמרכז של האישיות).

- וכן, למרות שמיתרי הקול נמצאים בגרגרת, המושגים שמסמלים את המחשבות בלשון המקרא הם לשון, פה ושפתיים.

2. ייתכן גם, שהראש הוא משל להתנהגות - שהרי בלשון המקרא, ראש הוא כינוי למנהיג.

3. ויש שפירשו, שהכתוב מציין את הראש והגרגרת, רק משום שהם האיברים שמקובל לשים עליהם תכשיטים (רש"י).

4. לענ"ד, הראש הוא משל לזהות הייחודית של האדם, אולי משום שהראש הוא החלק שבו בני אדם ניכרים ונבדלים זה מזה יותר מכל איבר אחר בגוף .