כד הקמח/ברכה

ברכה

ברוך אתה ה' למדני חקיך (תהלים קי"ט, י"ב). היה דהמע"ה מבקש בכתוב הזה מאת הקב"ה שיתן לו שפע וריבוי השגה בידיעתו ושיראהו נפלאות מתורתו. ולכך הזכיר לשון ברכה שהוא שפע וריבוי. והכתוב הזה יכלול תהלה ותפלה כי לשון ברוך אתה ה' הוא לשון שבח ותהלה. אמר הלא אתה הוא מקור הברכה שממנו יבא השפע לכל נשפע וכיון שכן הוא למדני חקיך, התפלל לפניו שיאציל עליו שפע השגה לדעת חוקיו והזכיר ברוך לשון פעול כי הוא פעול בעצם הברכה והוא מקור החכמה והברכה שאינו פוסק לנצח נצחים כי לשון ברכה מלשון בריכת מים ולכך הזכיר ברוך ולא אמר מבורך שענינו מקבל ברכה. ואפשר להבין בו שני ענינים, האחד שהוא מבורך ממי שלמעלה ממנו, והשני שמבורך ממי שלמטה ממנו. והחלק הזה הראשון לא יתכן אמרו בהקב"ה ח"ו כי הוא הסבה העליונה שאין למעלה ממנה והוא חלק יעקב ויוצר הכל הוא. אבל הענין כי הוא ממי שלמטה ממנו והם עבדיו ומשרתיו הגדולים העצומים שמשים שבמדור העליון ושבמדור התחתון כי הכל מקדישים ומעריצים ומברכים את שמו כי הוא בראם והמציאם מאין, וזהו שאנו אומרים בתפלה ברכו את ה' המבורך, כלו' המבורך מבריותיו כלם העליונים והשפלים, וכן אנו אומרים ביוצר ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הזכיר ברוך על שם שהוא מקור הברכה והזכיר מבורך לפי שהוא מבורך בפי הכל, ומה שהזכיר חקיך ולא אמר מצותיך לפי שהחוקים יש בהם סתרי תורה ותעלומות חכמה ומתוכם יתרבה על אדם שפע ידיעה בהשגתו יתברך ואע"פ שהוא ית' מקור הברכה מצינו שהוא חפץ בברכות נבראיו למען הצדיקים להגדיל ולהאדיר שכרם ותגמוליו לעוה"ב למען יהיה העוה"ז מתברך בשפע מזונות וריבוי הטובה, ועל כן באה מצות עשה בתורה לברך על המזון כדי שיתברכו מזונות העולם כדכתיב (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת:

וע"ד הפשט בענין הזה אין הברכות צורך הגבוה אלא צורך הדיוט כי כיון שהוא מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו וכל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ואין מציאותם אלא ממציאותו והכל צריכין לו, ומציאותו תספיק בעצמה לא יצטרך לזולתו כלל וכאשר אבאר באות מ"ם מציאות בגזרת הצור, ואם כולם יברכוהו כל היום ויספרו תהלותיו כל היום וכל הלילה לא יחשו מה יתרבה בכך ומה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והריבוי כי אם אלינו כי מי שמברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא ית' המציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה מתברכת והפירות מתרבין, והנהנה ואינו מברך הנה הוא גוזל ממנו ההשגה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, כענין שכתוב (הושע ב', ז') אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, קרא הכחות ההם מאהבי ואמר כי הם הנותנים להם מזונותם, והנה אלה רשעים שוללים ההשגחה מיוצר בראשית. ומזה אמרו ז"ל (ברכות פ"ו דף ל"ה ב') כל הנהנה מן עוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה ולכנסת ישראל שנא' (משלי כ"ח, כ"ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנ"י והנה גוזל ההשגחה להקב"ה וגוזל מפירות לכנ"י כי הפירות יתמעטו בסבתו. ואע"פ שהוא יחיד כאמרם לעולם יעשה אדם עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת העולם כלו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואת העולם כלו לכף חובה, וכיון שמצינו פסוק מלא בתורה כי הוא יתעלה צוה אותנו לברך על מזוננו מכאן יש ללמוד שיש על האדם חובה עצומה להזהר בברכות החובה וגם בברכות הנהנין וכל הזהיר בהם הלא זה מופת על אמונתו הטובה ועל זכות לבו והוא מעיד על עצמו שיש ליהדותו שרש ועיקר והוא חסיד וירא חטא: ומה שתקנו חכמים לשון הברכה נגלה ונסתר. כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר קרוב ורחוק מצד השכל נסתר ורחוק מצד עצמו, וכדי לשמוע העיקר הזה תקנו לנו נוסח הברכה בלשון נגלה ונסתר ברוך אתה ה' מורה על נגלה, ואשר קדשנו וצונו מורה על נסתר. ואפשר לנו להביא בזה המשל מן השמש שאין לנו תחבולות לדבר מן הבורא יתעלה אלא בדרך משל שנברא מנבראיו, והוא שהשמש אפשר לו לאדם להשיגו מצד עיגולו ומצד שישכיל האדם בשכלו כי האור שלו תועלת לקיום העולם. אבל מצד עצמו והילת אורו אי אפשר לו להשיגו כי אם יסתכל בו יכהה מאור עיניו:

ומפני שכל אדם חייב לברך מאה ברכות אספרם בכאן. תחלה שמנה ברכות שיתחייב האדם לברך על השלחן, לפי שיש קצת בני אדם נוהגין קולא יתירא בברכת השלחן לפי שהוא מקום סעודה ולכך חובה מוטלת על האדם שיתן לבו בברכותיו ושיזהר בכלן אף כי בברכות השלחן, וצריך הוא שיתבונן תחלה במחשבתו למי מברך ואחר כך יברך. וכן הזכיר דוד ע"ה (תהלים קמ"ה) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. ביאור הכתוב ארוממך במחשבה תחלה ואח"כ אברכה שמך, ואלו הם השמנה. נטילת ידים, המוציא, ארבע של ברכת המזון. שלשה מן התורה, רביעית דרבנן, ועל היין לפניו ולאחריו. וצריך האדם להתקדש על שולחנו בסעודתו בשמנה ברכות אלו ושיתבונן בהם כדי שיהיה שלחנו אשר לפני ה', כי בנוהג שבעולם המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבא מזה שישכח את השי"ת והוא שאמר הנביא ע"ה (הושע י"ג) כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכן אמר מרע"ה (דברים ח') ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולפיכך צריך האדם שיתבונן בברכות שעל השלחן שמוציא מפיו כדי שימשיך לבו לתאות השי"ת ולא לצד תאות המאכל והמשתה, וצריך שיזכור העיקר במקום שהוא סבה שישכחנו והוא מקום סעודה כי שם יתחייב האדם להיות יותר נפשו משוטטת אל השם יתעלה בנין אב לזה (שמות כ"ד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ביאורו כי היו מתבוננים ורואים הכבוד בלב בעוד שהיו אוכלים ושותים. וידוע ג"כ כי השלחן כנגד המזבח כי כן דרשו בברכות (פ"ט דף נ"ה) והמזבח עץ שלש אמות וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מ"א) פתח במזבח וסיים בשלחן לומר לך כשם שמזבח מכפר כך שלחן מכפר, כי הלחם אשר על השלחן ממנו מאכיל העניים וכשהוא נותן מלחמו לדל הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח. וכשם שהיה במזבח הקטרת שהוא מכפר יותר מן הקרבנות שעל מזבח הנחשת שמונה מיני בשמים ארבעה בשמן המשחה והן מור קנה קדה וקנמון וארבע בקטרת נטף ושחלת וחלבנה ולבונה וכלן היו מכפרין כנגדן נצטוינו שמנה ברכות על השלחן:

ובני אדם אינם מתבוננים ואינם שמים על לב הענין הזה ואלו דרכי הקדושה ושרש זכות המחשבה לקיים המצות על תכונתם ולכוין בברכות ולעמוד על יסודתם. הברכה הראשונה נטילת ידים צריך שיוריד המים על ידיו לא שישכשך ידיו במים. וכן אמרו ז"ל מי שהוא על שפת הנהר ואין לו כלי שישפוך על ידיו יטול מן המים בידו אחת וישפוך על השניה ולא ישכשך ידיו במים. וטעם הדבר שהכתוב אומר (שמות ל', י"ט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, לא אמר הכתוב בו אלא ממנו כי לא היה אפשר לו לכהן לשכשך ידיו במי הכיור אלא היה שופך מן הכיור על ידיו ואחר כך עובד עבודה. ואמרו ז"ל (סוטה פ"ק דף ד' ב') כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. וטעם הדבר כי הוא פורק מעליו עול דברי חכמים והוא מתייאש מדבר שאין התאוה מכריחתו לבא כנגדו, ועון כזה מר ורע מן האוכל נבלה או שאר המאכלים האסורים, כי שם תכריחהו תאותו לעבור ולאכול, אבל בכאן נטילת ידים שאין התאוה מכריחתו שלא ליטול ואין לו בו שום טורח כשהוא מזלזל בו אין זה כי אם רוע לב ותכונה רעה לנפש. ולכך אמרו נעקר מן העולם מה שלא אמרו באוכל נבלות, והמים לנט"י אפשר לקבל אותן מן הנכרי ומן הנדה אע"פ שיש מקצת מפרשים שאמרו שאין מקבלין מן העכו"ם משום דבעינן שיהיה מכח אדם ועכו"ם אינם קרויים אדם. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנט"י כגון טיט ובצק וזפת ושעוה וכיוצא בזה. ברכה שניה המוציא מצוה מן המובחר לאחוז בלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשר תיבות שבברכת המוציא ועשר תיבות שבפסוק (תהלים ק"ד, י"ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. וכנגד עשר מצות שבתבואה ואלו הן. לא תחרוש. לא תחסום. תרומה לכהן. מעשר ראשון ללוי. והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. מעשר שני. מעשר עני. לקט. שכחה. ופאה. היו לפניו פת חטים שלימה ופרוסה מברך על השלימה. שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מברך על הפרוסה. פת של בעל הבית ישראל ופת של פלטר ושניהם של חטים והן שלימות, יש מפרשים שאמרו שאין הולכין אחר הערב לו אלא אחר הפת שהורמה ממנה חלה ויש אומרים מברך על הערב לו וכן עיקר:

האם תדקדק בלשון הברכה במלת המוציא תמצא שהיא משמשת עבר ועתיד. עבר כדכתיב (ויקרא כ"ב) המוציא אתכם מארץ מצרים. עתיד כדכתיב (תהלים ק"ד) להוציא לחם מן הארץ, ויהיה רמז לעתיד באמרם ז"ל (כתובות פרק י"ג דף קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנא' (תהלים ע"ב) יהי פסת בר בארץ. ואנו רומזים בברכת המוציא הפלא שעתיד להיות לע"ל שיהיו מזונותיו של אדם בלא עמל ותוציא הארץ לחם ממש כלחם הזה שאנו מברכין עליו, וכן היה העולם נוהג המנהג הזה בזמנו של אדם לולא שנתקללה האדמה בחטאו ש"א ונאמר לו (ברא' ג) ארורה האדמה בעבורך וכתי' (שם) בזעת אפך תאכל לחם, ואל המנהג הזה עתיד שיחזור העולם, ומשפט ברכת המוציא מברך ואח"כ בוצע, ואמרו במדרש הבוצע ואחר כך מברך עליו הכתוב אומר (תהלים י') ובוצע ברך נאץ ה' לפי שמראה עצמו להוט ונמשך אחר הפת יותר ממה שהוא נמשך אחר הברכה:

אם באו לו אורחים אינו רשאי לבצוע להם שכבר בצע לעצמו ואינו מחוייב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן, ואף אם לא בצע לעצמו לא יבצע לאחרים אלא א"כ אכל עמהם שאינו מחוייב בדבר שאם ירצה לא יאכל, אבל בדבר שהוא חובה כגון המוציא של מצה או בורא פרי הגפן של קידוש אע"פ שיצא מוציא אפילו לא יאכל ולא ישתה עמהם דכל ישראל ערבים זה בזה במצות, וכן בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא שהרי מצות של חובה הם ואי אפשר לו להפטר מהם, שכח ולא בירך המוציא אם לא גמר סעודתו יברך ויאכל ואם הוא מסופק לא יברך אבל ברכת המזון אע"פ שהוא מסופק יברך והטעם מפני שברכת המוציא דרבנן וברכת המזון דאורייתא. הרי לך פירוש ברכות נטילת ידים והמוציא:

ארבע ברכות של בהמ"ז הן, ברכת הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים ושלש ברכות אלו מן התורה. משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כשנכנסו ישראל לארץ, דוד ושלמה בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, והרביעית שהיא מדרבנן היא הטוב והמטיב וביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שזבלו האומות כרמיהם מדמם ועשו מהם גדר לשדותיהם וכרמיהם ולא הסריחו. הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, ומזה אמרו ז"ל הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולכך פותח בה בברוך וחותם בברוך שאינה כמו השאר שכל אחת מהן סמוכה לחברתה, ולכך מפסיקין באמן אחר בונה ירושלים כדי להודיע שיש הפרש ביניהם שהג' מן התורה והד' מדרבנן. וברכה זו של הטוב והמטיב תקנוה ז"ל לברך אותה על שינוי יין ולא תקנו לברך על שינוי לחם אם הביאו לפניו לחם יפה מן הראשון. והטעם מפני ב' דברים, האחד מפני רבוי שמחה שהרי במקום סעודה יהיו מרבין שם יין ואין ספק שיש שם רבוי שמחה ולפי שאסור לו להרבות שמחה בעוה"ז כענין שכתוב (תהלים ב', י"א) וגילו ברעדה על כן תקנו בשינוי יין ברכת הטוב והמטיב שהיא ברכת האבל שאומרים אותה בבית האבל, והשני מפני שהפורענות אירע ביין שזבלו האומות כרמיהם וכשהוא מרבה השמחה מעציב את עצמו ותחזור שמחתו בדרך מיצוע תקנו לברך כן. ודרשו רז"ל (ברכות פרק ז') מאי דכתי' (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה, וברכת זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים דכתי' (שם ה) ההר הטוב הזה והלבנון, על היין לפניו ולאחריו שתי ברכות הרי לך שמנה ברכות שחייב אדם לברך על השלחן. ודרשו ז"ל (ברכות פ"ו דף נ"א) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואלו הן, עיטור, עיטוף, אוחז בימין, מגביהו מן הקרקע טפח, נוטלו בשתי ידיו, נותן עיניו בו, הדחה, שטיפה, חי, מלא. עיטור מעטרו בתלמידים סביב. עיטוף שיהיה המברך מעוטף. מגביהו טפח דכתיב (תהלים קט"ז, י"ג) כוס ישועות אשא. בשתי ידיו דכתי' (שם קלד) שאו ידיכם קדש. נותן עיניו בו דלא מסח דעתיה מיניה. הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ. ובברכת הארץ נותן לתוכו מים דמודים חכמים לר"א שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. מלא דא"ר יוחנן (ברכות שם) כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים דכתיב (דברים ל"ב) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה וסימניך חמשה נוטריקון של חמש"ה חי מלא שטיפה הדחה. עשרה דברים אלו שנאמרו בכוס של ברכה עיקר גדול הוא ואז"ל יצתה ב"ק ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים ששכר כל ברכה שוה עשרה, ובזה יש לנו אסמכתא דכתי' (בראשית כ"ד, מ"ח) ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' וסמיך ליה עשרה זהב משקלם. והענין כי המברך על מזונו ממשיך כח העושר אל הנפרדים ומשם אל העולם השפל ועם זה יהיה העולם שבע רצון ומלא ברכת ה'. ומי שאוכל ואינו מברך על מזונו הרי זה שוכח את השם הוא שנאמר (דברים ח', י"א) ואכלת ושבעת וברכת וסמיך ליה (שם) השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, ועליו נאמר (תהלים י"ד, ד') אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו. ולכך חייב אדם להזהר שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, ויזהר ביותר בברכת השולחן שהם שמונה ושיתבונן בכל הברכות כשיזכור את השי"ת ויזכרנו באימה וביראה ואם אינו עושה כן ואינו זהיר בהן עליו הכתוב אומר (ישעיהו א', ג') ישראל לא ידע עמי לא התבונן: אסור להתעצל מלהשלים בכל הברכות וצריך שיזהר שלא יקלו בעיניו, כי מן הדברים שהם קלים בעיני אדם יגיע אליו העונש לפי שעובר עליהם תמיד והרי הוא נענש בחטא הקל שהוא חוזר לחמור והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים מ"ט, ו') עון עקבי יסבני עון שדשתי בעקבי יסובני. ועל כן צריך אדם לכוין בברכותיו בכל מאמצי כחו הן בברכות השלחן הן בברכות התפלה כי הם בין כלם מאה ברכות שחייב האדם לברך אותם בכל יום, ודבר זה מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה דכתיב (דברים י', י"ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. ואמרו ז"ל אל תיקרי מה אלא מאה, ועוד תמצא בפסוק צ"ט אותיות ועם תוספת אל"ף במה יעלו מאה. מן הנביאים שכן מצינו בדוד דכתיב (שמואל ב כ"ג, א') נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על על בגימטריא מאה. מן הכתובים דכתיב (תהלים קל"א) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כי כן בגימטריא מאה, ומה שהיו מאה ברכות בכל יום אמרו במדרש כלפי שהודיעו לדוד שהיו מתים בירושלים מאה אנשים בכל יום עמד ותקן להם מאה ברכות. ונראה מכל זה כי משה רבינו ע"ה יסדם תחלה ואחר כך שכחום וחזר דוד ויסדן ואחר זמנו של דוד שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום. ועוד יש לך להתבונן כי היו מאה ברכות בכל יום בחשבון אות ראשונה שבשם הגדול בחשבון המרובע וכן השם בחשבון הזה קו"ף שלימה. ועל כן מצינו באלפ"א בית"א דר' עקיבא קו"ף זה הבורא ומפני שבעשרה מאמרות נברא העולם אנו מברכין עשר ברכות כנגד כל מאמר ומאמר וזה מבואר, ואלו הן מאה ברכות על פי מה שסדרום הגאונים נוחי נפש. שמונה עשרה ברכות לפני ברוך שאמר וברוך שאמר וישתבח שהם שנים פתיחה וחתימה הרי עשרים. שלשה ברכות של שחרית של קריאת שמע שתים לפניה ואחת לאחריה וד' ברכות של קריאת שמע של ערבית שתים לפניה ושתים לאחריה הרי עשרים ושבעה. שלשה תפלות ערבית ושחרית ומנחה כל אחת תשעה עשר ברכות עם ברכת המינים שהם שבעה וחמשים הרי ארבעה ושמונים ברכות. שתי סעודות אחת ביום ואחת בלילה בכל סעודה וסעודה שמונה ברכות הרי לך מאה, שהן עיקר היסוד והאמונה שעליה נקרא האדם צדיק ומי שהוא זהיר בצ' אמנים וד' קדושות ביום ועשרה דברים שבקריאת שמע ומאה ברכות בכל יום הוא נקרא צדיק ועז"א הנביא (ישעיהו כ"ו, ב') פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים אלו שעונין אמן:

דרשו ז"ל כל המברך מתברך שנאמר (בראשית י"ב) ואברכה מברכיך, הכהנים היו מברכים לישראל שנאמר (במדבר ז') ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ואני אברכם לכהנים, וידוע כי כל העולם מתקיים בזכות ברכת כהנים שכן אמרו במדרש תהלים בפסוק (תהלים ו') אלהים שופט צדיק תמן תנינן רשב"ג אומר מיום שחרב ביהמ"ק אין יום שאין בו קללה ואין טל יורד לברכה וניטל טעם הפירות ר"י אומר אף שומן הפירות ר"ש אומר אף הטהרה בטלה, א"ר אחא בזכות מה אנו עומדים בזכות ברכת כהנים, ועתה אפרש שלשה פסוקים שבברכת כהנים כיון שלמדונו החכמים שכל העולם כלו מתקיים בזכותם (במדבר ו') כה תברכו, ע"כ הפשט כענין זה תברכו כמו (שם א) וכה תעשה להם לטהרם, ועל דרך המדרש כה תברכו נתן הקב"ה הברכות לכהנים במתנה שיהא כח בידם לברך את ישראל ולפי שהיה עתיד למסור להם כ"ד מתנות כהונה ועם זו הרי כ"ה כה בגימטריא הכי הוו, ודרך הקבלה במלת תברכו שהיא מדה שמתוכה התנבאו הנביאים כלם חוץ ממשה רבינו ע"ה כבר הזכרתיו בפירוש התורה (בס' רבינו בחיי) במקומו ואין להאריך בחבור זה. יברכך ה' וישמרך על דרך הפשט תוספת הברכה וריבוי הטובה ועם הברכה שמירה מה שאי אפשר לבשר ודם שהרי יש בידו כח להעשיר האדם אבל אין בידו כח להעמידו בידו ולשמרו. וכן אמרו ז"ל מלך ב"ו יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי שלח המלך אחריו ובא אצלו נתן לו מאה ליטרא של זהב טענו ויצא לדרך נפלו עליו ליסטים נטלו כל מה שבידו שמא יכול המלך לשמרו מן הליסטים לכך כתוב (שם ו) יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך, יסביר לך פניו אם אתה ראוי לכך כענין שכתוב (משלי ט"ז) באור פני מלך חיים ואם לאו ויחונך יתן לך מתנות חנם, וכן מדת חנון מלשון מתנת חנם, וזש"כ (תהלים ס"ז) אלהים יחננו ויברכנו, (במדבר ו') ישא ה' פניו אליך יהיו פניו נשואות לך בכל מקום שתפנה וזה הפך ממה שכתוב (ישעיהו א') אעלים עיני מכם, וכיון שהוא מושגח מבעל ההשגחה יתב' הנה הוא מבורך במדת השלום זהו וישם לך שלום. ועל דרך המדרש יברכך בבנים וישמרך בבנות שהבנות צריכות שימור וכן הוא אומר (תהלים קכ"א) ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, (במדבר ו') יאר ה' פניו יעמיד ממך בנים בני תורה שנאמר (משלי ו') כי נר מצוה ותורה אור, יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח שנא' (מלאכי א') ולא תאירו מזבחי חנם וכתיב (ויקרא ו') והאש על המזבח תוקד בו, ויחונך שנה ר' חייא הגדול יחנה אצלך. ד"א יעמיד ממך חנונים שנא' (זכריה י"ב) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים, ישא ה' וכתיב (דברים י') אשר לא ישא פנים הא כיצד קודם גזר דין אם עשה תשובה ישא, אחר גזר דין אשר לא ישא, ודרשו ז"ל במס' ברכות (דף כב) ישא ה' פניו אליך וכי הקב"ה נושא פנים והלא כבר נאמר אשר לא ישא פנים אמר הקב"ה ולא אשא פנים לישראל כדרך שנשאו לי שהרי כתיב (דברים ט') ואכלת ושבעת וברכת עד כדי שביעה והם דקדקו על עצמן אפילו כזית וכביצה לפיכך כתיב ישא ה' פניו אליך. ודרך הקבלה בשלשה פסוקים אלו ענין נעלם ובזמן שש"ץ אומרן יש לכוון בהם כוונת הכהן כשהוא מחריב קרבן בדרך עלית המחשבה ממטה למעלה ואין להאריך בכאן כי כבר בארתי הכל בפי' התורה (בספר רבינו בחיי):

ובמדרש שיר השירים (שיר השירים ג', ז'-ח') הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, וכי שמירה היה צריך שלמה אלא שחקק סביב למטתו ברכת כהנים שהיא ששים אותיות. ד"א הנה מטתו שלשלמה אינו מדבר אלא במלך שהשלום שלו, מטתו זה ביהמ"ק ולמה נמשל ביהמ"ק למטה מה מטה זאת נתנה לפריה ורביה כך ביהמ"ק כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה שנאמר (מלכים א ח', ח') ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש, וכה"א (דברי הימים ב ג', ו') והזהב זהב פרוים שהיה עושה פירות, וכה"א (מלכים א ז', ב') ויבן את בית יער הלבנון, למה נמשל ליער לומר לך מה יער פרה ורבה אף ביהמ"ק פרה ורבה כל מה שבתוכו לכך נאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה אלו ששים אותיות שבברכת כהנים, כלם אחוזי חרב כל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה' יאר ה' ישא ה', איש חרבו על ירכו מה ראה לזכור כאן ירך אלא אפילו בחלומו רואה חרב שלופה בצוארו וקוטעין ידו משכים בבקר והולך לביהכ"נ, מפחד בלילות מפחד שראה בחלומו ורואה הכהנים נושאים כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו לכך אמר הקב"ה למשה הזהר לאהרן ולבניו שיהו מברכין את בני שנא' כה תברכו אמר הקב"ה לשעבר הייתי צריך לברך ברכותי, ברכתי לאדם ולאשתו שנא' (בראשית א', כ"ב) ויברך אותם אלהים, ברכתי לנח ולבניו שנא' (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, ברכתי לאברהם שנא' (שם כד) וה' ברך את אברהם בכל אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הרי הברכות מסורות בידך שנא' (שם יב) והיה ברכה מה עשה הוליד שנים ולא ברכן והם יצחק וישמעאל, משל למה"ד דומה למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס והיה בתוך הפרדס אילן אחד של סם המות ואילן אחד של סם חיים היה מורכב על גביו אמר האריס אם אני משקה לאילן של חיים הרי אילן של סם המות שותה כו' אעבוד זמני ואשלים ומה שהמלך רוצה בפרדס יעשה, המלך זה הקב"ה והפרדס זה העולם מסרו הקב"ה לאברהם וא"ל והיה ברכה מה עשה אברהם הוליד שני בנים יצחק וישמעאל אחד צדיק ואחד רשע, אמר אברהם אם אני מברך יצחק ישמעאל מבקש להתברך והוא רשע אלא אעבור אני ולא אברכם עד שנגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר (שם כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק בירך ליעקב ויעקב ברך לשנים עשר שבטים שנא' (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם, מכאן ואילך אמר הקב"ה למשה הרי הברכות מסורות לכם הכהנים יהיו מברכים את בני. ובב"ר ואברכה מברכיך הכהנים מברכין את ישראל שנא' (במדבר ו', כ"ז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אמר הקב"ה אני אברכם לכהנים לאותו השבט, אמר הקב"ה בעולם הזה שבט לוי מברך אתכם אבל לעתיד לבא אני בכבודי אברך אתכם שנאמר (ירמיהו ל"א, כ"ג) יברכך ה' נוה צדק הר הקודש: