ביאור:בבלי נזיר דף מח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נזיר:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'ולאמו' [1] - לגזירה שוה, לכדרבי, דתניא: 'רבי אומר: [2] - אלו הרחוקין [3]; 'מת' - אלו הקרובין; 'לאביו ולאמו' [4] אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה; [5]; 'לאחיו' [6] - שאם היה כהן גדול והוא [גם] נזיר [7] - [8] לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה;
'לאחותו' – כדתניא: 'הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו'.
ולרבי עקיבא - גזירה שוה דרבי [9] מנליה?
אמר לך: כיון דאמר מר אם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה, מה לי כהן גדול לחודיה, מה לי נזיר וכהן גדול [אלא ללמוד היתר להיטמא בנגעם ובזיבתם; והריב"ן מפרש: אמר לך כיון דאמינא שאם היה כ"ג ונזיר - לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה, וכתיב ביה בכהן גדול, ונזיר לא יטמא להם במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם, מה לי כ"ג לחודיה מה לי כ"ג כשהוא נזיר, דמיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו - כל שכן דכהן גדול לחודיה מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם].
ולרבי ישמעאל - כהן גדול והוא נזיר מנליה?
כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה - מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין? [10]
’[ול]אחותו' למה לי [11]?
[12] סלקא דעתך אמינא כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דאיסור לאוי הוא, אבל מילה ופסח, דכרת - לא יטמא למת מצוה? - קא משמע לן.
הערות[עריכה]
- ^ האמור בכהן גדול - מה תלמוד לומר?
- ^ גבי האי קרא בנזיר: (במדבר ו,ז: לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלקיו על ראשו]);
במותם - אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם(Note: מהיכן איסור להיטמא לאיזה דבר פרט למת? מדוע צריך לימוד?
תוספות ד"ה ולאמו שנכתב בכ"ג לגזירה שוה: לנזיר, דכתיב בנזיר 'לא יטמא להם במותם', ודרשינן 'במותם' – יתירא, דהא כתיב ברישיה דקרא 'על כל נפשות מת', למה לי 'במותם'? לומר לך: במותם הוא דאינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם. נראה דעיקר קרא לנגעם איצטריך, דס"ד אמינא דמצורע חשיב כמת, ולזיבתם נקט אגב נגעם [ואליבא דמת אין סברה שיהא אסור ואין צריל לימוד להתיר].
דברי תוספות צריכים ביאור, שבנדרים סד,ב: ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים' – וכי יעלה על הדעת לומר שעני או סומא או מי שאין לו בנים מטמא במת? ואם בגלל שגופו טמא – גם זב גופו טמא, וגם בעל קרי!); ואין לי (שמיטמא לאביו ולאמו בנגעם ובזיבתם) אלא בנזיר, בכהן גדול מנין?
אמרת: לא יאמר 'אמו' בכהן גדול (שיש לנו ללמוד מן הדין שאינו מיטמא:) שאין תלמוד לומר [ממלה זו, והיא מיותרת]! שהרי קל וחומר הוא: ומה אם במקום שכהן הדיוט 'מיטמא לאחיו 'מאביו (אין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא אם כן ישנו אחיו מאביו) אין כהן גדול מיטמא לאביו - מקום שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו (אין כהן גדול מיטמא לאחיו מאמו ולא מאביו, ולא אפילו לאביו אע"פ שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא בשביל שבא מכח אביו) - אינו דין שאין כהן גדול מיטמא לאמו?
אם זכיתה מהדין (אם למדת מן הדין שאין כהן גדול מיטמא לאמו) - מה תלמוד לומר 'אמו' בכהן גדול? (אלא) מופנה, להקיש ולדון הימנו גזירה שוה: נאמר 'אמו' בנזיר ונאמר 'אמו' בכהן גדול: מה 'אמו' האמור בנזיר - במותם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם, אף 'אמו' האמור בכהן גדול - במותם אינו מיטמא, אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם'!
אשכחן כהן גדול (דמיטמא למת מצוה), נזיר מנלן?
דתניא: '(במדבר ו ו) כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא - שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר (ויקרא כד יח) [ו]מכה נפש בהמה [ישלמנה נפש תחת נפש]? - תלמוד לומר 'על נפש מת לא יבא': בנפש אדם הכתוב מדבר (שלא מצינו שנקרא 'נפש מת' אלא אדם בלבד);
רבי ישמעאל אומר: אינו צריך! הרי הוא אומר 'לא יבא' - בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר (כיון שנכנס עמהם באהל הכתוב מדבר, ואיזו זו? - נפש אדם ולא נפש בהמה; וכיון דעל נפש מת לא יבא מדבר בנפש אדם, ומשמע בין קרובים בין רחוקים, ולמה חזר הכתוב ואמר לאביו ולאמו? אלא): לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה;
עד שלא יאמר (שמיטמא למת מצוה) - יש לי בדין (הייתי מביאו מן הדין שנזיר מיטמא למת מצוה): ומה כהן גדול - שקדושתו קדושת עולם - מיטמא למת מצוה, נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם - אינו דין שמיטמא למת מצוה!?
לא: אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו - תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו? הואיל ומביא קרבן על טומאתו - לא יטמא למת מצוה?
תלמוד לומר 'לאביו ולאמו לא יטמא' - אבל מיטמא למת מצוה;
או אינו מיטמא לאביו ולאמו, אבל יטמא לשאר מתים?
אמרת קל וחומר: ומה כהן הדיוט, שמיטמא לקרובין, אינו מיטמא לשאר מתים, - נזיר, שאינו מיטמא לקרובין, אינו דין שלא יטמא לשאר מתים!?
תוד"ה או אינו - אלא לכך כתיב לאביו ולאמו: לומר לך דמותר ליטמא לשאר מתים רחוקים; וטעמא איכא למימר: דשמא אקרובים אזהריה רחמנא מפני [שמיצר] עליהם, וזהו זילותא דנזיר דאיקרי 'קדוש'; אבל רחוקים שאינו נעצב עליהם - לא אזהריה רחמנא? - אמרת קל וחומר מכהן גדול, דעל כרחיך סברא זאת לא אמיתית היא, שהרי [בכ"ג] הוא איפכא.
עמוד ב
הא מה תלמוד לומר 'לאביו
ולאמו'? (ומה תלמוד לומר 'אביו' בנזיר?) - לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה!עד שלא יאמר - יש לי בדין: נאמרו כללות בכהן גדול (על כל נפשות מת לא יבא) ונאמרו כללות בנזיר (על נפש מת, דכל נפש במשמע - בין קרובים בין רחוקים): מה כללות האמורות בכהן גדול: לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.
(שאם אתה אומר מן הכלל, הייתי אומר לך עד שאתה דן כו') או כלך לדרך זו: נאמרו כללות בכהן הדיוט (לנפש לא יטמא כו') ונאמרו כללות בנזיר [’על נפש מת’]; מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו?
תלמוד לומר (לכך הוצרך לומר בנזיר) 'לאביו ולאמו לא יטמא', (דלאביו לא יטמא), הא למת מצוה מיטמא'.
הא - מיבעי ליה לומר שאין מיטמא לאביו (כלומר: ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש, והואיל ואינו מיותר לכך - מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה)?
אלא 'לאביו' לומר שאין מיטמא לאביו; (מהיכן אתה לומד? ממה שאמר 'לאחיו', שאינו צריך: דהשתא לאביו אינו מיטמא - לשאר קרובין לא כל שכן! ו'לאחיו' מה תלמוד לומר? אלא לומר) 'לאחיו' אינו מיטמא, הא למת מצוה מיטמא!
'ולאמו' - (אתא ליה) לגזרה שוה, לכדרבי (למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי, וכדלעיל, וגבי כהן גדול ליכא למימר: דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו: דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא - שמע מינה דלאביו מייתר ליה, וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה);
'ולאחותו' (דכתיב גבי נזיר - למה לי?) – לכדתניא, דתניא(Note: היות ובהמשך הברייתא מובאים דברי רבי עקיבא, הדעת נותנת שזו משנת רבי ישמעאל; ועוד – להלן הגמרא דנה בשיטתו.): ’’לאחותו' מה תלמוד לומר? הרי ש(שהיה נזיר, ו)הלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו (והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו [– סדר זה שמביא הריב"ן עדיף, לפי ההסבר:] והאי דנקיט להו אהדדי - היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו) ושמע שמת לו מת - יכול יטמא?
אמרת: 'לא יטמא';
יכול לא יטמא למת מצוה?
תלמוד לומר 'לאחותו' - לאחותו הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא (וקאתא לאשמועינן דאף על גב דאזיל לדבר מצוה: למצות מילה ופסח, דאית בהו כרת - אפילו הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה)!
תוד"ה ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' אמרת לא יטמא - אף בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא נזיר וכהן גדול, משום דלא אתי עשה דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהם כרת! כך פירש בקונטרס בזבחים פרק 'טבול יום' (דף ק.) ובסנהדרין (דף לה.), ובברכות (דף כ.) מפורש באורך.
רבי עקיבא אומר: (כשהוא אומר [בנזיר]) 'על נפש'
- ^ הרי רחוקין אמורין
- ^ מה תלמוד לומר? - אלא לאביו ולאמו
- ^ ורבי עקיבא לא משמע ליה מ'אמו' כלום, אלא אגררא דאמר מ'אביו' נסבה קרא
- ^ מה תלמוד לומר?
- ^ דסלקא דעתא אמינא היכא דלא הוה ליה אלא נזיר או כהן - ליטמא למת מצוה, אבל היכא דהוה נזיר וכהן גדול - דאית ביה תרי - אימא לא?
- ^ קא משמע לן
- ^ דכהן גדול מיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו - דאילו לדידיה [דר"ע] לא משמע ליה מ'לאמו' כלל, הא קאמר דאגררא נסבה קרא
- ^ דכיון דמישתרי ליה לגבי מת מצוה חד לאו אישתרי ליה נמי בתרי לאוי כגון כהן גדול ונזיר!?
- ^ כלומר: אם כן, דלרבי ישמעאל נפקא ליה כהן גדול ונזיר משום 'מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי' - אחותו למה לי למישרי פסח ומילה
- ^ אכתי איצטריכא 'ולאחותו':