ביאור:בבלי גיטין דף עא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת גיטין פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת גיטין דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט
ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט
ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אלא בפירי ^[1].

אמר רב כהנא אמר רב ^[2]: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ^[3] - ^[4]כותבין ונותנין גט לאשתו.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן? תנינא: נשתתק, ואמרו לו "נכתוב גט לאשתך" והרכין בראשו - בודקין אותו שלשה פעמים; אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו'?

אמר ליה רבי זירא: אלם קאמרת! שאני אלם ^[5], דתניא: מדבר ואינו שומע - זהו חרש ^[6]; שומע ואינו מדבר - זהו אלם; וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם' .

וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש ,שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב (תהלים לח יד) ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו;

ואי בעית אימא כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה ^[7].

אמר רבי זירא: אי קשיא לי ^[8] - הא קשיא לי, דתניא: '(ויקרא ה א) [ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד, או ראה או ידע] אם לא יגיד [ונשא עונו] פרט לאלם שאינו יכול להגיד' ^[9] – אמאי? הא יכול להגיד מתוך הכתב ^[10]?

אמר ליה אביי: עדות קאמרת? שאני עדות, דרחמנא אמר 'מפיהם ^[11] - ולא מפי כתבם ^[12]' ^[13].

מיתיבי: 'כשם שבודקין אותו ^[14] לגיטין - כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ^[15] ולעדיות ולירושות' ^[16]; - קתני מיהת 'עדיות' ^[17]?

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת: בעדות אשה ^[18], דאקילו בה רבנן ^[19].

^[20] והא קתני 'ירושות'^[21]?

אמר רבי אבהו: ^[22] ירושת בנו הבכור קתני ^[23].

מיהת 'למשאות ולמתנות' - מאי לאו לעלמא ^[24]?

לא, לדידיה.

מיתיבי: 'חרש - לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו ^[25] אלא במטלטלין, אבל לא לגיטין ^[26]!?

תנאי היא, דתניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים ^[27]? בחרש מעיקרו ^[28], אבל פיקח ^[29] ונתחרש - הוא כותב ^[30] והן חותמין ^[31].

וחרש מעיקרו לא? 'כשם שכונסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה' ^[32]!?

אי באשתו - הכי נמי; הכא במאי עסקינן? ביבמתו ^[33].

יבמתו - ממאן? אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש – 'כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה'; אלא דנפלה ליה מאחיו פיקח. ואיבעית אימא: לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פיקח.

אי הכי - אשתו נמי ^[34]?

יבמתו ביבמתו מיחלפא ^[35], אשתו ביבמתו לא מיחלפא.

ומי גזרינן ^[36] חרש אטו פיקח?

עמוד ב

והתנן: שני אחין חרשין ^[37] נשואין שתי אחיות פיקחות, או שתי אחיות חרשות ^[38] או שתי אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פיקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש - הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום; ואם היו נכריות ^[39] – ^[40] יְכַנְסוּ; ואם רצו להוציאן ^[41] – יוציאו ^[42]' ^[43]!?

אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ^[44].

אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל ^[45].

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: 'נישטת ^[46] - לא יוציא ^[47]; נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית' מאי 'עולמית' לאו אף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב?

אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן רבי יוחנן - הוה אמינא: רבן שמעון בן גמליאל - לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתא, ומאי 'עולמית'? אף על גב דחזינא ליה דחריף ^[48]; אי נמי ^[49] לכדרבי יצחק ^[50], דאמר רבי יצחק: דבר תורה שוטָה מתגרשת, מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה ^[51], ומה טעם אמרו 'אינה מתגרשת'? שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

משנה:

אמרו לו ^[52]: "נכתוב גט לאשתך ^[53]" ואמר להן "כתובו", ^[54] אמרו ^[55] לסופר וכתב, ולעדים וחתמו - אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה - הרי הגט בטל, עד שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו".

גמרא:

טעמא דלא אמר "תנו" ^[56]; הא אמר "תנו ^[57]" ^[58] – נותנין ^[59]; - מני ^[60]?

^[61]רבי מאיר היא, דאמר מילי מימסרן לשליח ^[62].

אימא סיפא: 'עד שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו" ^[63] - אתאן לרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח; רישא רבי מאיר וסיפא רבי יוסי?

אין, רישא רבי מאיר וסיפא רבי יוסי.

אביי אמר: כולה רבי מאיר היא, והכא ^[64] במאי עסקינן? דלא אמר "תנו" ^[65].

אי הכי ^[66] - עד שיאמר "תנו" מיבעי ליה ^[67]!

אלא הכא במאי עסקינן? דלא אמר לבי תלתא ^[68].

אי הכי – 'עד שיאמר לשלשה' מיבעי ליה!?

אלא כולה רבי יוסי היא ^[69], והכא במאי עסקינן ^[70]: דלא אמר "אִמרוּ" ^[71].

אי הכי עד שיאמר "אִמרו" מיבעי ליה!? ועוד - מי מודה רבי יוסי באומר "אִמרו"? והתנן: 'כתב סופר ועד כשר' ואמר רבי ירמיה 'חתם סופר' שנינו ^[72], ואמר רב חסדא: מתניתין ^[73] מני?

הערות[עריכה]

^ שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה
^ [בענין] חרש שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין, ותנן ביבמות (קיב,ב): נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה
^ דיודע לכתוב על הקלף "כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני" ומסר להם
^ פיקח גמור הוא, ו
^ דכיון דשומע הוא - הרי הוא כפיקח לכל דבריו; אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר - אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה לא מפיק; ואי לאו דאשמעינן רב - לא הוה ידענא
^ ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, והשווהו לשוטה, דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא; אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר
^ נוטריקון דאלם
^ בהא דרב כהנא
^ שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע
^ ואם איתא לדרב כהנא - ליחייב
^ על פי שנים עדים
^ ולא מפי כתבם יעידו בבית דין
^ דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי
^ אנשתתק והרכין בראשו קאי
^ למכור בנכסיו
^ כולהו מפרש ואזיל
^ שיעיד עדותו מפי הכתב, והאמרת 'מפיהם', וזה נאלם
^ להשיאה
^ בעד אחד, קרוב ושפחה
^ ופרכינן:
^ וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא
^ מאי ירושות?
^ בנו דידיה: אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו; ולהכי נקט 'ירושת בנו הבכור': דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא - למה לנו לדבריו? הירושה מאיליה תפול!
^ דהיינו עדות
^ לחשבו כפיקח
^ היכא דקידושיו היו קידושין גמורין, ותיובתא דרב כהנא
^ ד'לא הלכו בו בגיטין'
^ שאין לו כתב יד של דעת: שלא היתה לו דעת צלולה מימיו; ולקמיה פריך: וכיון דחרש מעיקרו הוא - הרי כָנַס ברמיזה, ולא היו קידושין גמורין!? ומוקי לה ביבם
^ שלמד לכתוב מדעת צלולה
^ גט
^ ואחרים חותמין, והיינו כרב כהנא
^ משנה היא ביבמות, דחרש שנשא אשה - אם רצה יוציא
^ שקידושיה גמורין, וזיקתה גמורה, והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו ב,ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה, (דברים כה); וכונס ואינו מוציא לעולם, דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא
^ ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין
^ אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש
^ אחיו
^ כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחות דמכל מקום הם לא כנסו אלא ברמיזה
^ לא איכפת לן בפקחוּת של בעלים, דהן לא נכנסו אלא ברמיזה, לפיכך פטורות מן החליצה, דיוצאה משום אחות אשה, דכל עריות פטורות מן החליצה
^ ומת אחד מהן [משני האחים, בעלי האחיות] - השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש או שהיא חרשת, ואינה יכולה לומר 'מאן יבמי'
^ אלא
^ אחרי כן
^ דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש
^ אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש – מפיק, ולא גזרינן אטו אחיו פקח
^ דנפלה ליה מאחיו פקח
^ דאפילו פקח ונתחרש - אינו יכול לגרש, ואפילו יודע לכתוב; ולא תימא רבן שמעון בן גמליאל מפרש מילתיה דתנא קמא; דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן: דמיפלג פליג
^ היא משניסת
^ אסור להוציאה; ואף על פי שפקחת ונתחרשה – יוציאה, דאשה לא בעינן דעתה, שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, היכא דנשטת אמור רבנן 'לא יוציא': דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה - ינהגו בה הפקר בזנות; וכן מפרש לקמן
^ אבל מדבר מתוך הכתב לא ממעט
^ האי 'עולמית'
^ אתא, למידק מינה: מדקתני סיפא 'עולמית' ורישא לא תנא 'עולמית' - משום דרישא דרבנן, כדרבי יצחק, וסיפא דאורייתא: דגבי מגרש בעינן דעתו: שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו
^ מתגרשת ואף על פי שלא מדעתה
^ לבריא או לשכיב מרע חכם
^ שלא תיזקק ליבם
^ והם
^ לו
^ בלא "כתבו", דכיון דאמר להם "כתבו" - מקפיד היה בדבר, שלא יאמרו לאחר ויכתוב, שבושת הוא לו לגלות שאינו יודע לכתוב גט; ובהא אפילו רבי מאיר מודה לקמן בפרק 'התקבל': שאם אמר "כתבו גט לאשתי" - אפילו אמר לבית דין - לא עשאם בית דין להרשות את אחרים על כך
^ גט לאשתי
^ ולא אמר "כתבו"
^ אומרים לאחרים ויכתבו ויתנו, דעשאן בית דין
^ ועל כרחין כגון שהיו שלשה, דאילו לשנים - אפילו רבי מאיר מודה שאפילו לא אמר "כתבו" אלא "תנו" - צריכים הם עצמם לכתוב, דהכי תנן לקמן: 'אמר לשנים "תנו גט לאשתי" או לשלשה "כתבו ותנו גט לאשתי" - יכתבו הם עצמם ויתנו; אבל אמר לשלשה "תנו" - יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו, מפני שעשאם בית דין - דברי רבי מאיר; ופליג רבי יוסי עליה: דאפילו לשלשה נמי: אף על גב דלא אמר "כתבו" צריכין הם עצמם לכתוב
^ ומתניתין, דנקט "כתבו" - משמע דאי לא אמר "כתבו" - לא הוי פסיל האי גיטא, וכגון שהיו שלשה; ו
^ דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים, והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו; הלכך היכא דהוו שלשה, דאיכא למימר עשאן בית דין לומר לאחרים "אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו"
^ משמע דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפיו - הוא יכתוב, ואפילו שלשה, ואפילו לא אמר "כתבו"
^ הך סיפא דקתני 'עד שיאמר לסופר' עצמו
^ בלא "כתבו", והכי קאמר: האומר "כתבו" אינו כשר אלא אם כן אמר לסופר עצמו
^ כיון דאיכא צד היתר לומר לאחרים
^ הכי איבעי ליה למיתני: 'אינו גט עד שיאמר "תנו" בלא "כתבו", וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר עצמו; אלא ודאי דוקא קאמר סיפא באומר "תנו"
^ ובשנים מודה רבי מאיר דאפילו אמר "תנו" - כותבין הן עצמן, דלא עשאם בית דין
^ והא דנקט ברישא "כתובו" - לאו למידק דאילו אמר "תנו" בלא "כתבו" - אומרים לאחרים ויכתבו
^ אלא היינו טעמא דפסול
^ והכי דייקת מינה: טעמא - דלא אמר "אִמרוּ", הא אמר לשנים "אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו", ואמרו לאותו סופר וכתב ולאותן עדים וחתמו - שפיר דמי, דמודי רבי יוסי בהא, שהרי עשאן שלוחין לכך
^ לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד אחד וכתב יד סופר שני, אלא הכי קאמר: חתם הסופר בגט עד, ועד שני עמו כשר
^ דמכשר להחתים סופר בגט

[1] שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה

[2] [בענין] חרש שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין, ותנן ביבמות (קיב,ב): נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית, לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה

[3] דיודע לכתוב על הקלף "כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני" ומסר להם

[4] פיקח גמור הוא, ו

[5] דכיון דשומע הוא - הרי הוא כפיקח לכל דבריו; אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר - אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה לא מפיק; ואי לאו דאשמעינן רב - לא הוה ידענא

[6] ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, והשווהו לשוטה, דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא; אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר

[7] נוטריקון דאלם

[8] בהא דרב כהנא

[9] שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע

[10] ואם איתא לדרב כהנא - ליחייב

[11] על פי שנים עדים

[12] ולא מפי כתבם יעידו בבית דין

[13] דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי

[14] אנשתתק והרכין בראשו קאי

[15] למכור בנכסיו

[16] כולהו מפרש ואזיל

[17] שיעיד עדותו מפי הכתב, והאמרת 'מפיהם', וזה נאלם

[18] להשיאה

[19] בעד אחד, קרוב ושפחה

[20] ופרכינן:

[21] וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא

[22] מאי ירושות?

[23] בנו דידיה: אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו; ולהכי נקט 'ירושת בנו הבכור': דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא - למה לנו לדבריו? הירושה מאיליה תפול!

[24] דהיינו עדות

[25] לחשבו כפיקח

[26] היכא דקידושיו היו קידושין גמורין, ותיובתא דרב כהנא

[27] ד'לא הלכו בו בגיטין'

[28] שאין לו כתב יד של דעת: שלא היתה לו דעת צלולה מימיו; ולקמיה פריך: וכיון דחרש מעיקרו הוא - הרי כָנַס ברמיזה, ולא היו קידושין גמורין!? ומוקי לה ביבם

[29] שלמד לכתוב מדעת צלולה

[30] גט

[31] ואחרים חותמין, והיינו כרב כהנא

[32] משנה היא ביבמות, דחרש שנשא אשה - אם רצה יוציא

[33] שקידושיה גמורין, וזיקתה גמורה, והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו ב,ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה, (דברים כה); וכונס ואינו מוציא לעולם, דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא

[34] ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין

[35] אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש

[36] אחיו

[37] כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחות דמכל מקום הם לא כנסו אלא ברמיזה

[38] לא איכפת לן בפקחוּת של בעלים, דהן לא נכנסו אלא ברמיזה, לפיכך פטורות מן החליצה, דיוצאה משום אחות אשה, דכל עריות פטורות מן החליצה

[39] ומת אחד מהן [משני האחים, בעלי האחיות] - השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש או שהיא חרשת, ואינה יכולה לומר 'מאן יבמי'

[40] אלא

[41] אחרי כן

[42] דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש

[43] אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש – מפיק, ולא גזרינן אטו אחיו פקח

[44] דנפלה ליה מאחיו פקח

[45] דאפילו פקח ונתחרש - אינו יכול לגרש, ואפילו יודע לכתוב; ולא תימא רבן שמעון בן גמליאל מפרש מילתיה דתנא קמא; דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן: דמיפלג פליג

[46] היא משניסת

[47] אסור להוציאה; ואף על פי שפקחת ונתחרשה – יוציאה, דאשה לא בעינן דעתה, שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, היכא דנשטת אמור רבנן 'לא יוציא': דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה - ינהגו בה הפקר בזנות; וכן מפרש לקמן

[48] אבל מדבר מתוך הכתב לא ממעט

[49] האי 'עולמית'

[50] אתא, למידק מינה: מדקתני סיפא 'עולמית' ורישא לא תנא 'עולמית' - משום דרישא דרבנן, כדרבי יצחק, וסיפא דאורייתא: דגבי מגרש בעינן דעתו: שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו

[51] מתגרשת ואף על פי שלא מדעתה

[52] לבריא או לשכיב מרע חכם

[53] שלא תיזקק ליבם

[54] והם

[55] לו

[56] בלא "כתבו", דכיון דאמר להם "כתבו" - מקפיד היה בדבר, שלא יאמרו לאחר ויכתוב, שבושת הוא לו לגלות שאינו יודע לכתוב גט; ובהא אפילו רבי מאיר מודה לקמן בפרק 'התקבל': שאם אמר "כתבו גט לאשתי" - אפילו אמר לבית דין - לא עשאם בית דין להרשות את אחרים על כך

[57] גט לאשתי

[58] ולא אמר "כתבו"

[59] אומרים לאחרים ויכתבו ויתנו, דעשאן בית דין

[60] ועל כרחין כגון שהיו שלשה, דאילו לשנים - אפילו רבי מאיר מודה שאפילו לא אמר "כתבו" אלא "תנו" - צריכים הם עצמם לכתוב, דהכי תנן לקמן: 'אמר לשנים "תנו גט לאשתי" או לשלשה "כתבו ותנו גט לאשתי" - יכתבו הם עצמם ויתנו; אבל אמר לשלשה "תנו" - יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו, מפני שעשאם בית דין - דברי רבי מאיר; ופליג רבי יוסי עליה: דאפילו לשלשה נמי: אף על גב דלא אמר "כתבו" צריכין הם עצמם לכתוב

[61] ומתניתין, דנקט "כתבו" - משמע דאי לא אמר "כתבו" - לא הוי פסיל האי גיטא, וכגון שהיו שלשה; ו

[62] דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים, והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו; הלכך היכא דהוו שלשה, דאיכא למימר עשאן בית דין לומר לאחרים "אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו"

[63] משמע דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפיו - הוא יכתוב, ואפילו שלשה, ואפילו לא אמר "כתבו"

[64] הך סיפא דקתני 'עד שיאמר לסופר' עצמו

[65] בלא "כתבו", והכי קאמר: האומר "כתבו" אינו כשר אלא אם כן אמר לסופר עצמו

[66] כיון דאיכא צד היתר לומר לאחרים

[67] הכי איבעי ליה למיתני: 'אינו גט עד שיאמר "תנו" בלא "כתבו", וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר עצמו; אלא ודאי דוקא קאמר סיפא באומר "תנו"

[68] ובשנים מודה רבי מאיר דאפילו אמר "תנו" - כותבין הן עצמן, דלא עשאם בית דין

[69] והא דנקט ברישא "כתובו" - לאו למידק דאילו אמר "תנו" בלא "כתבו" - אומרים לאחרים ויכתבו

[70] אלא היינו טעמא דפסול

[71] והכי דייקת מינה: טעמא - דלא אמר "אִמרוּ", הא אמר לשנים "אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו", ואמרו לאותו סופר וכתב ולאותן עדים וחתמו - שפיר דמי, דמודי רבי יוסי בהא, שהרי עשאן שלוחין לכך

[72] לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד אחד וכתב יד סופר שני, אלא הכי קאמר: חתם הסופר בגט עד, ועד שני עמו כשר

[73] דמכשר להחתים סופר בגט

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]