ביאור:בבלי בבא קמא דף כח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
עמך [1]? בן בג בג יחידאה הוא, ופליגי רבנן עליה.
רבי ינאי אמר: מאי שבור את שיניו? - בדין [2]!
אי הכי ואמור לו?
'ואומרים לו [3]' מיבעי ליה.
שלי אני נוטל?
'שלו הוא נוטל' מיבעי ליה.
קשיא.
תא שמע [תוספתא בבא קמא פ"ג ה"ו [ליברמן]]: שור שעלה על גבי חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו, ונפל עליון ומת – פטור מאי? לאו במועד, דליכא פסידא [4]?
לא! בתם, דאיכא פסידא [5].
אי הכי אימא סיפא: דחפו לעליון ומת – חייב ואי בתם - אמאי חייב?
שהיה לו לשמטו ולא שמטו.
תא שמע: הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן: בעל החצר משבר ויוצא, משבר ונכנס.
אמר רב נחמן בר יצחק: משבר ויוצא לבית דין, משבר ונכנס להביא זכיותיו [6].
תא שמע: 'מניין לנרצע שכלו לו ימיו [7], ורבו מסרהב [8] בו לצאת, וחבל [9] ועשה בו חבורה - שהוא פטור?
תלמוד לומר: (במדבר לה לב: ו)לא תקחו כופר [10] [לנוס אל עיר מקלטו] לשוב [לשבת בארץ עד מות הכהן] - [11] לא תקחו כופר לַשָּב [12]'.
הכא במאי עסקינן? - בעבדא גנבא [13].
עד האידנא לא גנב והשתא גנב?
עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה, השתא לית ליה אימתא דרביה עליה.
רב נחמן בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית: עד האידנא היתירא [14] והשתא איסורא [15].
תא שמע [ממשנתנו]: המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור טעמא - דנתקל בה, הא שברה – חייב [16]!
תוספות ד"ה טעמא דנתקל הא שבר חייב - אליבא דרב פריך, דמוקי לה בממלא, דבלא ממלא מודה רב נחמן דאין לו לשבר דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא, דלא פליג אכולהו אמוראי דלעיל; ולתרוייהו לא פריך: דאע"ג דאיירי בממלא - ליכא פסידא: דלא דמי לחצר חבירו, שאדם יכול להקיף ברשות הרבים ולילך בכל מקום שירצה.
אמר רב זביד משמיה דרבא: הוא הדין אפילו שברה, והאי דקתני נתקל -איידי דקבעי למיתני סיפא אם הוזק - בעל חבית חייב בנזקו דדוקא נתקל, אבל שבר – לא, דהוא אזיק נפשיה - קתני רישא נתקל.
תא שמע [הרישא דומה לספרי דברים פיסקא רצד, [יב]]: ’[דברים כה,יא –יב: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבשיו] [17] וקצתה את כפה [לא תחוס עינך] – ממון' מאי? לאו בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר [18]? [19]!
לא, שיכולה להציל על ידי דבר אחר [20];
אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר – פטורה? אי הכי, אדתני סיפא 'ושלחה ידה' - פרט לשליח בית דין [21]' - לפלוג ולתני בדידה: 'במה דברים אמורים? - בשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר – פטורה'!?
הכי נמי קאמר: 'במה דברים אמורים? - בשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר - נעשה ידה כשליח בית דין - ופטורה'.
תא שמע: הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד - מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעוֹ - ואי אמרת 'עביד איניש דינא לנפשיה' לנקוט פזרא וליתיב [22].
אמר רב זביד משמיה דרבא: גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון [23].
רב משרשיא אמר: בנותן להם דרך עקלתון.
רב אשי אמר: כל מן הצד - דרך עקלתון הוא: קרובה לזה [24] ורחוקה לזה [25].
אי הכי [26] אמאי שלו לא הגיעו? לימא להו: "שקולו דידכו והבו לי דידי"?
משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה: מיצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו.
תא שמע: בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר: זה וזה פאה. ואי אמרת 'עביד איניש דינא לנפשיה' - אמאי זה וזה פאה? לנקוט פזרא וליתיב!
אמר רבא: מאי זה וזה פאה' - לפוטרן מן המעשר [27], כדתניא: המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה [28], ופטור מן המעשר [29] [30].
משנה:
נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסית – חייב.
רבי יהודה אומר: במתכוין – חייב, באינו מתכוין – פטור.
גמרא:
אמר רב יהודה: אמר רב: לא שנו אלא שטינפו כליו במים, [31],
אבל [32] הוא עצמו – פטור: קרקע עולם [33] הזיקתו [34].'; כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: מכדי אבנו וסכינו ומשאו - מבורו למדנו [35], וכולן אני קורא בהן [שמות כא,לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור (שמות כא לד) בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו] ’’שור' - ולא אדם, 'חמור' - ולא כלים'; והני מילי - לענין קטלא [36], אבל לענין נזקין - אדם [37] חייב [38] וכלים פטורין [39].
תוספות ד"ה אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו - ולא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים, דלישנא משמע שהוחלק עצמו במים ולא שהוזק בהן; ובאפקריה לא מצי לאוקמי: דאם כן לא מחייב לא אכלים ולא על עצמו!
ורב?
הני מילי [40] היכא דאפקרינהו [41], אבל היכא דלא אפקרינהו - ממונו הוא [42].
תוספות ד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו - פ"ה דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה - בהפקיר רשותו ובורו;
וא"ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל דף כא,א) ר"ל דרב סבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר דפטור, ופי' שם בקונטרס דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו –
וי"ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי,
ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע"ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב, היינו משום דעדיפי מבור, ואיכא נמי לחיובינהו משום שור, ולחייב בהן את הכלים, אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור: דשור ברשותו פטור, כדתנן (לעיל דף ט,ב) חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים;
ושמואל דסבר הכא דאפילו לא אפקרינהו הוי בור, מצי סבר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו בור לא הוי, דמצי א"ל "ברשותי מאי בעית"!
ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה"ר אין נראה לר"י: דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור, וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו! ואפילו חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו, כיון דשלו הוא - חייב להסיר התקלה, כדאמרינן ב'הפרה' (לקמן דף מח,א) ושם</ref> דכיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי, אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא - לא מחייב; תדע דבפ' 'הפרה' (לקמן נא,א) דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין.
מתיב רב אושעיא: ’[שמות כא,לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו] ונפל שמה שור או חמור: 'שור' - ולא אדם, 'חמור' - ולא כלים; מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו [43], חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים; הא למה זה דומה? לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו -
אדרבה: 'מה דומה לזה' מבעי ליה [44]!?
אלא: מאי דומה לזה? אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו [45];
לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן - חייב.' - רישא [46] קשיא לרב [47], וסיפא [48] קשיא לשמואל [49]!?
ולטעמיך תיקשי לך היא גופא: <קשיא> רישא פטור וסיפא חייב!?
אלא: רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה:
רב מתרץ לטעמיה: במה דברים אמורים [50]? – כשהפקירן, אבל לא הפקירן – חייב, לפיכך הטיח צלוחיתו באבן – חייב;
ושמואל מתרץ לטעמיה: השתא דאמרת 'אבנו סכינו ומשאו - כבורו דמי לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור [51] - לפיכך הטיח צלוחיתו באבן – חייב.
אמר רבי אלעזר: לא שנו [52] אלא שנתקל באבן ונשוף [53] באבן, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן - פטור [54].
כמאן?
דלא כרבי נתן [55]
איכא דאמרי: אמר רבי אלעזר: לא תימא 'בנתקל באבן ונשוף באבן - הוא דמחייב, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן – פטור', אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן – חייב!
כמאן?
כרבי נתן.
רבי יהודה אומר: במתכוין חייב [באינו מתכוין – פטור]:
היכי דמי מתכוין?
אמר רבה: במתכוין להורידה למטה מכתיפו [56].
אמר ליה אביי: מכלל דמחייב רבי מאיר [57] אפילו נפשרה [58]? [59]
אמר ליה: אִין: מחייב היה רבי מאיר אפילו אזנה בידו [60].
אמאי? אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה, דכתיב (דברים כב כו) ולנערה לא תעשה דבר [אין לנערָ חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה]; וכי תימא 'הני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין – חייב' – והתניא: 'נשברה כדו ולא סלקו, נפל גמלו ולא העמידו: רבי מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים:
הערות[עריכה]
- ^ בתמיה [כלומר] וכי [נראה] בעיניך שתשובה זו הוגנת היא? לישנא אחרינא 'עמך': תהא תשובה זו שאינה כלום
- ^ תבעהו לדין
- ^ בית דין
- ^ דהוי עליון מועד, דאי הוה שביק ליה, ומיית דידיה - ליכא פסידא, דמשלם ליה כוליה
- ^ דאי הוה אזיל לבי דינא - אדהכי מיית דיליה, ולית ליה אלא פלגא נזקא
- ^ כגון אם היה זה טוענו שהחצר שלו, וצריך זה להביא שטר מכירה שקנאה
- ^ שהגיע יובל
- ^ מפציר
- ^ הרב בעבד
- ^ לא תקחו לצרכו שום ממון
- ^ דרוש בה
- ^ למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד; לישנא אחרינא 'לשב': למי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה
- ^ דאיכא פסידא
- ^ דכתיב 'אם אדוניו יתן לו אשה' (שמות כא ד)
- ^ שהוא בן חורין –איסורא, ורשאי להלקותו ולהפרישו, דהאי דינא - לאו לנפשיה הוא
- ^ ואוקמא רב לעיל בממלא רשות הרבים כולה חביות; אלמא לא עביד [איניש] דינא לנפשיה אפילו במקום פסידא
- ^ פסוק יב
- ^ דבדין קא עבדא
- ^ אלמא לא עביד איניש דינא לנפשיה, אפילו במקום פסידא, כי הכא: שבעלה מוכה כל שעה
- ^ דלא דינא עבדא
- ^ שפטור על הבושת
- ^ יקח מקל וישב על דרך הראשון, דהא דינא הוא: דהא אמרת 'מה שנתן נתן' אלמא חילוף מעליא הוי
- ^ דלאו דינא הוא
- ^ לעיירות היושבין סמוך לאותו צד
- ^ לאותן הסמוכין לצד האחר, שיהו צריכין להקיף כל סביבות השדה; וכשהיתה באמצע השדה לא היו מקיפין כל כך
- ^ דלאו חילוף הוא
- ^ דאף פאה הנשארת - הפקר חשיבא, ואף על גב דנקט לה איהו - פטורה ממעשר
- ^ אף על גב דהפקר פטור מפאה, דתנן (פאה פ"א מ"ד) כל שהוא אוכל ונשמר - חייב [במעשר ו]בפאה אפילו הכי כי האי הפקר - חייב בכל הני, כדמפרש טעמא ב'גוזל עצים' (לקמן צד,א) דכתיב ביה 'תעזוב' יתירא
- ^ דלא כתיב ביה 'תעזוב' יתירא
- ^ אלמא הפקר כל דהו - פטור ממעשר, כדתנן: כל שהוא אוכל ונשמר - חייב במעשר
- ^ דרב מוקי למתניתין כשלא הפקיר את מימיו; הלכך נמצא שנזוקו כליו של זה בממונו של זה, והוי כי שורו
- ^ הוזק
- ^ שאין לה בעלים
- ^ וממונו של זה - גרמא בעלמא עבד ליה; ורב לטעמיה, דאמר (לקמן דף נ,ב) 'בור שחייבה עליו תורה - להבלו ולא לחבטו'
- ^ בפרק קמא (דף ו,א)
- ^ היכא דמת האדם, דקרא במיתה משתעי, דכתיב: 'והמת יהיה לו' [פירוש הדרשה: שור הומת, ולא אדם שהומת; חמור שהומת, ולא כלים ש'הומתו' – כלומר: שנשברו]
- ^ בנזק אדם
- ^ בעל הבור, דקרא - מכופר ממעטינן
- ^ על נזקי כלים פטור בעל הבור, ד'שבירתן זו היא מיתתן'; ומתניתין נמי: מימיו - בורו הוא, הלכך: כי 'חייב' - על נזקי הגוף חייביה, ולא על הכלים
- ^ דתקלתו למדנו מבורו
- ^ כי בור; דסבר רב: בור שחייבה עליו תורה - בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו
- ^ ומשורו למדנו; הלכך: טינוף כלי - ממונו דמזיק עבד, אבל נזק הגוף - קרקע עולם עבדה; ושמואל סבר: ב'הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו' - נמי משתעי קרא, ופטר בו את הכלים; הלכך: מתניתין, אף על גב דלא אפקרינהו - בורו הוי, ומאי דקתני 'חייב' - בהיזק גופו קמיירי, ולא בכליו, ואף על גב דקרקע עולם עבדה ליה – חייב, דשמואל לטעמיה, דאמר (לקמן דף נ,ב) 'בור שחייבה עליו תורה: להבלו וכל שכן לחבטו', ואף על גב דקרקע עולם אזקתיה
- ^ בכלי השור שייכא שבירה, כגון עול וסולמנין; קריעה שייכא במרדעת של חמור
- ^ תולה כתיבא בלא כתיבא
- ^ דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת - פטור
- ^ דקתני אבנו וסכינו דומין לבור
- ^ סלקא דעתא אפילו בדלא אפקריה מיירי
- ^ דקתני אם הטיח [אחר] צלוחיתו באבן של זה – חייב
- ^ דהשתא משמע דמשורו למדנו
- ^ דאבנו דומה לבור
- ^ בפרק 'שור שנגח את הפרה' (לקמן דף נג,ב)
- ^ דהטיח צלוחיתו באבן חייב
- ^ הכלי
- ^ דקרקע גרמה לו
- ^ דאמר (לקמן דף נג,א) בשור שדחף את חבירו לבור: כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור - משתלם מבור: האי דעבד ליה הזיקא
- ^ ונתקל, והוטחה בכותל – חייב, דנתקל פושע הוא
- ^ דמחמיר טפי
- ^ נימוחה הכד מעצמה על כתיפו, דהוי אונס
- ^ 'נפשרה' = נימוחה, כדמתרגמינן (שמות טז כא) וחם השמש ונמס – פשר.
- ^ אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו, אלא נימוחה, ונשאר האוזן בידו