ביאור:בבלי סוכה דף מה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סוכה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

וכי לייבשן הוא צריך ^[1]? אלא אימא 'על גב האיצטבא'.

אמר רחבא: אמר <רב> [רבי] יהודה: הר הבית - סטיו כפול היה: סטיו לפנים מסטיו ^[2].

משנה:

מצות ערבה כיצד?

מקום היה למטה מירושלים ונקרא 'מוצא' ^[3]; יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח;

תקעו והריעו ותקעו;

בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא [תהלים פרק קיח,כה];

רבי יהודה אומר: 'אני והו הושיעה נא'

^[4]

ואותו היום ^[5] מקיפין את המזבח שבע פעמים;

בשעת פטירתן;

"יופי לך מזבח! יופי לך מזבח!"

רבי אליעזר אומר: "ליה ולך מזבח" "ליה ולך מזבח"!

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטין אותן מערב ומניחין אותן בגיגיות ^[6] של זהב ^[7] כדי שלא יכמושו;

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות ^[8] של דקל היו מביאין ^[9], וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח ^[10], ואותו היום נקרא 'חבוט חריות';

מיד תינוקות שומטין את לולביהן ^[11] ואוכלין אתרוגיהן ^[12].

גמרא:

תנא: מקום קלניא ^[13] הוה;

ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה 'מוצא'?

איידי דמיפק מכרגא דמלכא ^[14] קרי ליה 'מוצא'.

ובאין וזוקפין אותן בצדי כו':

תנא: רבות וארוכות וגבוהות אחד עשר אמה, כדי שיהו גוחות ^[15] על המזבח אמה;

אמר מרימר משום מר זוטרא: שמע מינה ^[16] על היסוד מנח להו ^[17], דאי סלקא דעתך אארעא מנח להו - מכדי 'עלה אמה וכנס אמה זהו 'יסוד', עלה חמש וכנס אמה זהו 'סובב' עלה שלש זהו מקום הקרנות [מידות פ"ג מ"א]’*, גוחות על גבי המזבח היכי משכחת לה? אלא לאו שמע מינה איסוד מנח להו ^[18]?

שמע מינה.

^[19]

אמר רבי אבהו: מאי קראה ^[20]? - שנאמר (תהלים קיח כז) [אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ] אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ ^[21];

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר

עמוד ב

אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח ^[22].

אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: 'כל העושה איסור לחג ^[23] באכילה ושתיה ^[24] - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח ^[25]'.

אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: 'כל המצות כולן ^[26] אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן ^[27], שנאמר (שמות כו טו) [וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן] עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'.

תניא נמי הכי: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים - שעומדים דרך גדילתן;

דבר אחר: עֹמְדִים: שמעמידין את ציפוין ^[28];

דבר אחר: עֹמְדִים: שמא תאמר אבד סיברם ^[29] ובטל סיכויין ^[30]? - תלמוד לומר עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים - שעומדים לעולם ולעולמי עולמים'.

ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: 'יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין ^[31] מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו ^[32]'! ^[33]

ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עלייה והן מועטין ^[34]; אם אלף הן - אני ובני מהן; אם מאה הם - אני ובני מהן; אם שנים הן - אני ובני הן!

ומי זוטרי כולי האי?: והא אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא, שנאמר (יחזקאל מח לה) סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף [וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה] ^[35]'?

לא קשיא: הא דמסתכלי באספקלריא ^[36] המאירה, הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה.

ודמסתכלי באספקלריא המאירה ^[37].

מי זוטרי כולי האי?: והא אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל יח) [וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה’] אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ ^[38] - ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו!?

לא קשיא: הא דעיילי בבר ^[39], הא דעיילי בלא בר ^[40].

^[41] בשעת פטירתן מה הן אומרים ["יופי לך מזבח! יופי לך מזבח! ^[42]" רבי אליעזר אומר: "ליה ולך מזבח" "ליה ולך מזבח"!]:

והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר, ותניא: 'כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר (שמות כב) בלתי לה' לבדו'?

הכי קאמר ליה: אנחנו מודים, ולך אנו משבחין; ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסין ^[43].

כמעשהו בחול [כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטין אותן מערב ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא 'חבוט חריות’]:

אמר רב הונא: מאי טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה? - דכתיב (ויקרא כג מ) [וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים] כפות שנים, אחת ללולב ואחת למזבח

ורבנן אמרי: 'כפת' כתיב.

רבי לוי אומר: ^[44] כתמר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד ^[45] - אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה וסוכה יום אחד; מאי טעמא? - לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים - כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו;

ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה ^[46], ולולב יום אחד ^[47]! מאי טעמא? - סוכה דאורייתא שבעה, לולב דרבנן סגי ליה בחד יומא.

כי אתא רבין - אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה.

אמר רב יוסף: נקוט דרבה בר בר חנה בידך ^[48], דכולהו אמוראי ^[49] קיימי כוותיה בסוכה. ^[50]

מיתיבי:

הערות[עריכה]

^ והרי היבש פסול
^ אצטבאות מקיפות אותו, ואצטבאות אחרים היקף לפנים מהיקף
^ בגמרא מפרש טעמא
^ 'אני והו' בגימטריא 'אנא ה’’; ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת 'ויהי בשלח' (שמות יד): פסוק יט: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: פסוק כ: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: פסוק כא: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְדֹוָד אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש: אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון; וכן בזה הסדר כולן: השם הראשון 'והו' = וי"ו של וַיִּסַּע; ה"א ד-כָּל הַלָּיְלָה, וי"ו ד-וַיֵּט; ושם השלשים ושבע הוא 'אני': אל"ף ד-מֵאַחֲרֵיהֶם, ונו"ן ראשון ד-הֶעָנָן בחשבון של מפרע, ויו"ד ד-בְּרוּחַ קָדִים;
^ בשביעי
^ קונ"ש
^ מלאות מים
^ ענפים
^ בין בחול בין בשבת
^ ובגמרא מפרש טעמא
^ הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי
^ של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה
^ בן חורין מן המס של מלך
^ מוצא מכלל המס של מלך, והיינו נמי 'קלניא' דתוספתא
^ מוּטות, כמו 'כותל הגוחה לרשות הרבים' דפרק קמא דמועד קטן (דף ז,א)
^ מדקתני גוחות על המזבח אמה ואי אפשר להיות גוחות על המזבח אמה אלא אם כן גבוהות ממנו אמתים, ואם יותר – יותר: דאם אינם גבוהות אמתים ומוטות אמה - הרי הן נגררות בגב המזבח, ואין זה לשון 'גוחות', כי מנח רגליהם -
^ על אמה של כניסת היסוד של מזבח
^ ואי אארעא מנח להו והתם צריך לתת באלכסון רגליהם משוכין להלן מן המזבח מפני הכניסיות כדי שיהו ראשיהן גוחין על המזבח - תו לא משכחת להו גבהו שתי אמות למעלה מגג המזבח שיהו גוחות עליו אמה, אלא לאו שמע מינה איסוד מנח להו דהוי ליה שמונה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה, והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן: שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד, נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה, שלא יהו נגררות על גבי המזבח
^ עלה אמה מן הארץ ברוחב שלשים ושתים על שלשים ושתים: שמתחילה הביאו מלבן מרובע שלשים ושתים על שלשים ושתים, והושיבוהו על הארץ כעין איישטר"א [כיריים], וגובהו אמה, ומילאוהו סיד וקוניא וזפת; נמצא שעלה אמה; וחזרו והביאו מלבן שהוא שלשים על שלשים וגובהו חמש אמות והושיבוהו על זה, משוך אמה מכל צד, ומילאוהו סיד וקוניא וזפת - הרי שנכנס אמה; ועל אותה כניסה היו שופכין הדמים, ומשם יורדין לרצפה דרך שני נקבים שהיו באחת הזויות, וכשנתמלא מלבן זה - נמצא שעלה חמש מן היסוד ומעלה, הרי שש מן הארץ, חזרו והביאו מלבן שהוא כ"ח על כ"ח, והושיבו על זה משוך אמה מכל צד וגובהו שלש אמות, ומילאוהו סיד וקוניא וזפת - נמצא גבוה תשע אמות והוא גג המזבח; וכניסה זו של סוף שש - הוא הסובב שבה, מקום הילוך לכהנים סביב למזבח כשבאין להקטיר ולמתן דמים, והיינו דקאמר 'עלה אמה וכנס אמה זה היסוד, עלה חמש וכנס אמה זה הסובב, עלה שלש זה מקום הקרנות' ולא גרסינן 'וכנס אמה': שלא היו משוכין הקרנות כלום לפנים, אלא הביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה, ונתנו לקרן, ומילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת, וכן לכל קרן; מכל מקום גובה המזבח אנו למידין מכאן שהוא תשע אמות לבד הקרנות.
^ דעולות למעלה מן המזבח
^ בַּעֲבֹתִים – באילנות, כמו וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ (יחזקאל לא ג) - בצד שלו; אִסְרוּ כמו הקיפו, כמו (בראשית מט יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן = יסחר ישראל, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח - עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח
^ אִסְרוּ - אגודה של לולב; בַּעֲבֹתִים – בהדס, שהוא עָבוֹת של שלשה בדין קליעה; עַד קַרְנוֹת - הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח
^ אגודה לחג
^ שקורא לחג עונג במאכל ומשתה; ויש אומרים יום שלאחר החג
^ בַּעֲבֹתִים - בהמות עבות ושמנות
^ כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה
^ התחתון למטה והעליון למעלה
^ הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב, כדכתיב (שמות כו כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב; ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו
^ משנגנז אהל מועד בטל לו עולמית
^ תוחלתם ומבטם, כדמתרגמינן הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה (בראשית טו ה) איסתכי כען לשמיא
^ בזכותי אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין
^ עד שיכלה העולם
^ יותם בן עוזיהו - צדיק היה, ועניו יותר משאר מלכים, וזכה בכיבוד אביו, ועליו נאמר בֵּן יְכַבֵּד אָב (מלאכי א ו): שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ, כדכתיב (מלכים ב טו ה) וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ: לא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן אומרן בשם אביו.
^ רואה אני לפי מעשה הבריות, שבני עלייה = כת המקבלין פני שכינה - מועטים הם
^ סיפיה דקרא ה' שָׁמָּה: דאף על גב דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא, דרשינן ליה נמי להכי: דמקום ששכינה שמה - סובבין אותו שמנה עשר אלף, והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל, ואומר (ישעיהו כג יח) לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ, ואומר (ישעיהו ל כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ
^ מחיצה שחוצצת ביניהם לשכינה
^ כמראה זו שרואין בה, ויש צדיקים שאין מאירה להם כל כך ואין יכולין לראות ממש
^ המחכים לכת שהוא כמנין לו
^ ברשות
^ בלא רשות - מועטים הן, ובהנהו קאמר אני ובני מהם
^ אמתניתין קאי:
^ היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו
^ ליה ולך אנו עושין את הכבוד הזה: ליה אנו מודים, שהוא אלהינו; ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו; 'מודים' - לאו לשון הוד, אלא לשון תודה: שאנו מודים בו ולא כופרים
^ טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה לאו מקרא נפיק אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל
^ כעין מוח יש בו, כגון בעץ האגוז והגפן, ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה, ולא בחריותיו ומכבדותיו
^ לברכה
^ ואף על פי שניטל כל שבעה זכר למקדש - אין מברכין בו אלא יום ראשון שהוא מן התורה
^ דאמר סוכה שבעה, ולא דרב יהודה אמר שמואל דאמר סוכה יום אחד
^ משמיה דרבי יוחנן
^ ושמואל ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן; כן מצאתי ביסודו של רבינו יעקב.

[1] והרי היבש פסול

[2] אצטבאות מקיפות אותו, ואצטבאות אחרים היקף לפנים מהיקף

[3] בגמרא מפרש טעמא

[4] 'אני והו' בגימטריא 'אנא ה’’; ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת 'ויהי בשלח' (שמות יד): פסוק יט: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: פסוק כ: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: פסוק כא: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְדֹוָד אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש: אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון; וכן בזה הסדר כולן: השם הראשון 'והו' = וי"ו של וַיִּסַּע; ה"א ד-כָּל הַלָּיְלָה, וי"ו ד-וַיֵּט; ושם השלשים ושבע הוא 'אני': אל"ף ד-מֵאַחֲרֵיהֶם, ונו"ן ראשון ד-הֶעָנָן בחשבון של מפרע, ויו"ד ד-בְּרוּחַ קָדִים;

[5] בשביעי

[6] קונ"ש

[7] מלאות מים

[8] ענפים

[9] בין בחול בין בשבת

[10] ובגמרא מפרש טעמא

[11] הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי

[12] של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה

[13] בן חורין מן המס של מלך

[14] מוצא מכלל המס של מלך, והיינו נמי 'קלניא' דתוספתא

[15] מוּטות, כמו 'כותל הגוחה לרשות הרבים' דפרק קמא דמועד קטן (דף ז,א)

[16] מדקתני גוחות על המזבח אמה ואי אפשר להיות גוחות על המזבח אמה אלא אם כן גבוהות ממנו אמתים, ואם יותר – יותר: דאם אינם גבוהות אמתים ומוטות אמה - הרי הן נגררות בגב המזבח, ואין זה לשון 'גוחות', כי מנח רגליהם -

[17] על אמה של כניסת היסוד של מזבח

[18] ואי אארעא מנח להו והתם צריך לתת באלכסון רגליהם משוכין להלן מן המזבח מפני הכניסיות כדי שיהו ראשיהן גוחין על המזבח - תו לא משכחת להו גבהו שתי אמות למעלה מגג המזבח שיהו גוחות עליו אמה, אלא לאו שמע מינה איסוד מנח להו דהוי ליה שמונה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה, והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן: שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד, נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה, שלא יהו נגררות על גבי המזבח

[19] עלה אמה מן הארץ ברוחב שלשים ושתים על שלשים ושתים: שמתחילה הביאו מלבן מרובע שלשים ושתים על שלשים ושתים, והושיבוהו על הארץ כעין איישטר"א [כיריים], וגובהו אמה, ומילאוהו סיד וקוניא וזפת; נמצא שעלה אמה; וחזרו והביאו מלבן שהוא שלשים על שלשים וגובהו חמש אמות והושיבוהו על זה, משוך אמה מכל צד, ומילאוהו סיד וקוניא וזפת - הרי שנכנס אמה; ועל אותה כניסה היו שופכין הדמים, ומשם יורדין לרצפה דרך שני נקבים שהיו באחת הזויות, וכשנתמלא מלבן זה - נמצא שעלה חמש מן היסוד ומעלה, הרי שש מן הארץ, חזרו והביאו מלבן שהוא כ"ח על כ"ח, והושיבו על זה משוך אמה מכל צד וגובהו שלש אמות, ומילאוהו סיד וקוניא וזפת - נמצא גבוה תשע אמות והוא גג המזבח; וכניסה זו של סוף שש - הוא הסובב שבה, מקום הילוך לכהנים סביב למזבח כשבאין להקטיר ולמתן דמים, והיינו דקאמר 'עלה אמה וכנס אמה זה היסוד, עלה חמש וכנס אמה זה הסובב, עלה שלש זה מקום הקרנות' ולא גרסינן 'וכנס אמה': שלא היו משוכין הקרנות כלום לפנים, אלא הביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה, ונתנו לקרן, ומילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת, וכן לכל קרן; מכל מקום גובה המזבח אנו למידין מכאן שהוא תשע אמות לבד הקרנות.

[20] דעולות למעלה מן המזבח

[21] בַּעֲבֹתִים – באילנות, כמו וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ (יחזקאל לא ג) - בצד שלו; אִסְרוּ כמו הקיפו, כמו (בראשית מט יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן = יסחר ישראל, עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח - עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח

[22] אִסְרוּ - אגודה של לולב; בַּעֲבֹתִים – בהדס, שהוא עָבוֹת של שלשה בדין קליעה; עַד קַרְנוֹת - הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח

[23] אגודה לחג

[24] שקורא לחג עונג במאכל ומשתה; ויש אומרים יום שלאחר החג

[25] בַּעֲבֹתִים - בהמות עבות ושמנות

[26] כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה

[27] התחתון למטה והעליון למעלה

[28] הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב, כדכתיב (שמות כו כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב; ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו

[29] משנגנז אהל מועד בטל לו עולמית

[30] תוחלתם ומבטם, כדמתרגמינן הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה (בראשית טו ה) איסתכי כען לשמיא

[31] בזכותי אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין

[32] עד שיכלה העולם

[33] יותם בן עוזיהו - צדיק היה, ועניו יותר משאר מלכים, וזכה בכיבוד אביו, ועליו נאמר בֵּן יְכַבֵּד אָב (מלאכי א ו): שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ, כדכתיב (מלכים ב טו ה) וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ: לא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן אומרן בשם אביו.

[34] רואה אני לפי מעשה הבריות, שבני עלייה = כת המקבלין פני שכינה - מועטים הם

[35] סיפיה דקרא ה' שָׁמָּה: דאף על גב דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא, דרשינן ליה נמי להכי: דמקום ששכינה שמה - סובבין אותו שמנה עשר אלף, והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל, ואומר (ישעיהו כג יח) לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ, ואומר (ישעיהו ל כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ

[36] מחיצה שחוצצת ביניהם לשכינה

[37] כמראה זו שרואין בה, ויש צדיקים שאין מאירה להם כל כך ואין יכולין לראות ממש

[38] המחכים לכת שהוא כמנין לו

[39] ברשות

[40] בלא רשות - מועטים הן, ובהנהו קאמר אני ובני מהם

[41] אמתניתין קאי:

[42] היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו

[43] ליה ולך אנו עושין את הכבוד הזה: ליה אנו מודים, שהוא אלהינו; ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו; 'מודים' - לאו לשון הוד, אלא לשון תודה: שאנו מודים בו ולא כופרים

[44] טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה לאו מקרא נפיק אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל

[45] כעין מוח יש בו, כגון בעץ האגוז והגפן, ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה, ולא בחריותיו ומכבדותיו

[46] לברכה

[47] ואף על פי שניטל כל שבעה זכר למקדש - אין מברכין בו אלא יום ראשון שהוא מן התורה

[48] דאמר סוכה שבעה, ולא דרב יהודה אמר שמואל דאמר סוכה יום אחד

[49] משמיה דרבי יוחנן

[50] ושמואל ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן; כן מצאתי ביסודו של רבינו יעקב.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]