תשובות ריב"ש/שיא
עוד שאלת: ראובן חייב לשמעון בשטר מאה ושישים דינרים בשבועה שיפרעם ליום פלוני. ובהגיע תור הפרעון לקח ראובן מאה דינרים ונתנם ליד לוי, דיין העיר. למחר תבעו שמעון על השבועה. טען ראובן כי השישים דינרין היו מריבית, ולא השגיחו על דבריו כי נתקיים השטר בחותמיו, וחייבו את ראובן לפרוע משלם. טען ראובן כי לוי הדיין קרוב ואין לו לדון. טען לוי, כיון שנתן בידו המאה דינרין הוי כנאמן עלי אבא ואביך.
ויש ביניכם מי שאומר שכדין חייבוהו, שאין בידו לפסול השטר וכו'. אבל מה שטען שהדיין קרוב, וטענו דהוי כנאמן עלי אבא כיון שנתן בידו המעות, ליתא דקניין בעינן, כמו שבא בהלכות פרק זה בורר. אבל מכל מקום, כיון שקבלוהו הקהל, אין בידו למחות, כמו ערכאות שבסוריא שאינן בקיאים, שכיון שהמחום רבים אין בידו לומר דיינא מעליא בעינא.
והקשית עליו, מדאמרי רבנן עלה (סנהדרין כג, א): אימתי? בזמן שהם קרובים או פסולים, דמשמע דאפילו המחום – בידו לומר קרוב הוא, גזלן הוא. ונדחק להשיב, דהתם הערכאות היו רבים, ואם יש קרוב לזה ידון אחר; אבל אם קיבלו שלשה אנשים להיות דייני העיר סתם, דעת הקהל להיות דיינים אפילו לקרובים, וכיון שכן, אין ביד היחיד לומר: קרובו הוא, גזלן הוא. וכן בא בתשובה לרשב"א ז"ל, שבענייני העיר אין פסול קורבא נוהג בהן, לפי שאי אפשר להביא עדים מן החוץ לכל הציבור, ואף על גב דמדינא – לא אפשר, כההיא (בבא בתרא מג, א) דתנו מנה לבני עירי וכולי.
וענית לו, כי כל זה אינו אלא בעניינים כוללים לכל הקהל, כפסקים והודאות וחרמות וכיוצא בזה, והוי כנאמן עלי אבא משום דלא אפשר, דאיך נביא אנשים נכרים שלא יהיה להם קורבא אפילו לאחד מן הקהל? אבל בדין של יחיד, שאם לא יהיו דיינים אלו שבררו – יכולין לברור אחר, לעולם אין דעת הקהל לקרובים. ואמרת שאפילו התנו כן, לאו כל כמינייהו ויכול מי שיש לו דין עם קרוב הדיין למחות. דלא דמי לערכאות שבסוריא, שגריעתם שוה לכל מחמת חסרון בקיאותם, וכיון שרוב העיר מוחלים אין ביד אחד למחות. אבל בקרוב, אין האחרים מוחלין כלום אלא זה, ואין כופין לזה שימחול. וכן בפסולין לאו כל כמינייהו, דהתורה אמרה: אל תשת רשע עד.
עוד השיב בדין זה, שאינו עבריין על השבועה, דליביה אנסיה, דסבר דנתינה ליד הדיין הוי נתינה. ודמי להנהו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות עדות). ועוד, כי הרשב"א כתב שאין נקרא חשוד אלא מי שבשעת שבועה נשבע לשקר, אבל מי שנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר על שבועתו אינו נפסל בכך, ואינו בדין חשוד על השבועה.
ואמרת דלביה אנסיה ליכא למימר אלא במה שרוב האנשים חושבים כן, אבל בכאן סתם אנשים יודעים דנתינה ליד אחר לא שמה נתינה. ומה שכתב הרשב"א ז"ל, היינו דווקא במי שאין לו לפרוע, אבל במי שיש בידו לפרוע לא. ובקשת להודיעך דעתי.
תשובה: אם מה שנתן ראובן המעות ביד לוי הדיין הוי כמקבלו עליו לדיין, כאילו אמר "נאמן עלי אבא", לא היה יכול לחזור בו ראובן ולבטל דינו לאחר גמר דין. דהא אסיקנא בפרק זה בורר (דף כד:) דלאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי חכמים דאין יכול לחזור בו אף בלא קניין, ולחזור קודם גמר דין הוא דבעינן קניין. ואי משום דאיכא הכא תרתי לריעותא, דהוי חד פסול, וקבליה כתלתא, ובהא דעת הרב אלפסי ז"ל דאף לאחר גמר דין יכול לחזור בו היכא דליכא קנין, מההיא דאמר רב דימי (שם) כגון דקבלו עליה בחד? הרי הרמב"ן ז"ל הוכיח בראיות ברורות בפרק יש נוחלין, דאפילו חד קרוב או פסול דקביל עליה כתרי או כתלתא, אף בלא קניין אין יכול לחזור בו לאחר גמר דין, שלא כדעת הרב אלפסי ז"ל. וההיא דרב דימי, "כגון דקבליה בחד" לרבי מאיר אצטריכא למימר דאפילו בהא פליג רבי מאיר, וכמו שפירש רש"י ז"ל, ולזה הסכימו האחרונים ז"ל.
אלא שנראה שמסירת המעות ביד לוי הדיין לא הוי כאילו קיבלו עליו לדיין, דאם האמינו לקבל המעות ההם, לא האמינו שידון ביניהם במה שנשאר לפרוע, שאפשר להפך בזכות קרובו. ועוד, שאין כאן קבלה בבית דין, ולכולי עלמא אף על גב דלא בעינן קניין, מכל מקום בעינן קבלה בבית דין יפה. גם מה שאמר: מפני שקיבלוהו הקהל עליהם, מעולם לא שמענו כזאת שיקבלו הקהל עליהם דיין שיוכל לדון קרוביו, אלא שאם הדיינים ג' – מסתלק הקרוב ודנין האחרים, או בוררים דיין שלישי עמהם, כפי הסכמת הקהל בזה. והרשב"א לא כתב אלא בעניינים הכוללים לומר דלא בעינן סילוק כההיא דתנו מנה לבני עירי, שכבר נהגו הקהלות בזה משום דלא אפשר, כמו שכתבת אתה.
גם הראיה שהביא מערכאות שבסוריא שכיון שהמחום רבים אין בידו לומר דיינא מעליא בעינא אין פירוש ערכאות כמו שחשב שהקהל קבלום עליהם כדרך שמקבלין היום הדיינים דאם כן לא היה ר' מאיר אומר זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, אלא פירושו אנשים מוכנים לדון בין האנשים כשמקבלין אותן עליהם הבעלי דינין ומפני רגילותן לדון הם בקיאין בדינין קצת ולא היו כיושבי קרנות.
גם הדין שכתב שאינו יכול לומר "דיינא מעליא בעינא" אינו כן, אלא אם אחד מבעלי דינין רוצה לדון לפני בית דין של ערכאות יכול האחר לומר "בית דין מומחה בעינא", ואפילו לוה מצי מעכב. כדקתני מתניתין "זה בורר לו אחד", כאוקימתא קמייתא דגמרא דמפרש: זה בורר לו בית דין אחר, וכערכאות שבסוריא, ורבי מאיר ורבנן לא פליגי בהא, אלא אם הבית דינין בוררין הבית דין שלישי או הבעלי דינין. ואף על גב דהך אוקימתא אידחיא לה, דינא לא אידחי. והא דאמרי רבנן בסיפא: לא [כל] הימנו שיפסול דיין שהמחו רבים עליהם, בעניין אחר היא, שאחר שעמד פירוש משנתינו "זה בורר לו דיין אחד" וכו', אשמעינן סיפא דסבירא ליה לרבי מאיר שאם האחד בורר דיין ערכי, האחר יכול לפוסלו ולומר לו: ברור מומחה, ואני אברור את שלי מומחה גם כן, שאין רצוני בדיין שאינו מומחה, ולא שנא מלוה ולא שנא לוה מצי מעכב. ורבנן סבירא להו דכיון שאינו בורר קרוב או פסול וגם לא מיושבי קרנות, אלא מערכאות שבקיאין בדינין קצת מפני שהמחום רבים עליהם, אין יכול לפוסלו ולמחות בברירתו, שזה אומר לו: אני רוצה את שלי ערכי, ואתה ברור לך את שלך, מומחה או כמו שתרצה. ובזה הוא שחלקו חכמים על ר' מאיר, שאין זה יכול לומר על דיין שיש לחבירו לבוררו "דיינא מעליא בעינא". וכבר מבואר זה למפרשים ז"ל והרמב"ן ז"ל בליקוטיו, לא כמו שחשב הדובר בך, שהוא מפני קבלתם עליהם.
גם מה שכתב, שאינו עבריין על השבועה דליביה אנסיה, דסבר דנתינתו ליד הדיין הוי נתינה, כהנהו שכתב הרמב"ם ז"ל, יש לבעל הדין לחלוק דלא דמי להנהו, כמו שכתבת דאין לתלות בליביה אנסיה אלא במה שרוב העולם טועין, כההיא דאמרינן בפרק קמא דמציעא (דף ה:), לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומיהו ההיא דהנהו קבוראי דבפרק זה בורר (דף כו:), אין נראה שרוב העולם יטעו בזה, אלא שכיון שאפשר לתלות תולין, כמו שכתב גם הרמב"ם ז"ל, שאם עושה מלאכה בשבת צריך להודיע שהיום שבת, שמא שוכח הוא, ואף על פי שאין רוב העולם טועין בזה, אבל כיון שהשכחה מצויה אפשר שזה שוכח הוא. ומההיא דהנהו קבוראי, וכן מההיא דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, יצא לו לר"ם ז"ל הדין ההוא שכתב בראש הפרק ההוא.
ומה שאמר כי הרשב"א ז"ל כתב שהנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר על שבועתו אינו נפסל בכך ואינו בדין חשוד על השבועה, אפשר הוא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל, מההיא דפרק כל הנשבעים (דף מו:) דמקשינן אמתניתין: וליתני שבועת ביטוי? כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע, אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא משתבע לא קתני. ופירש רש"י ז"ל: בקושטא משתבע, שדעתו לקיימה, ואפילו עבר עליה דכפאו יצרו – אינו חשוד בכך על השבועה לשעבר להוציא שקר מפיו. אבל רבינו תם ז"ל סובר דחשוד הוא, דהא קא עבר בלאו כמלוה בריבית וסוחרי שביעית, ובגמרא לא אמרינן דאינו חשוד, אלא דלא קתני ליה במתניתין משום דלא דמי לאחריני. ומכל מקום הרבה מן האחרונים ז"ל מסכימים לדעת רש"י ז"ל.
ולי נראה להכריע, דנשבע שלא לאכול ואכל, הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה. אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה, כיון דאינו חייב מלקות, דלא עביד מעשה, אינו פסול לעדות ולשבועה. והא דלא קתני במתניתין שבועת ביטוי להבא בשלא אוכל ואכל, משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת ביטוי להבא. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, שכתב (פרק ב מהלכות טוען ונטען) שכל הפסול לעדות משום עבירה הרי הוא חשוד על השבועה, ובפרק י מהלכות עדות כתב: אי זהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר: והיה אם בן הכות הרשע וכו'.
רשעים בחושך ידמו, ואוהבי ה' כצאת השמש בגבורתו. נאם אחיך נאמן אהבתך, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.