תשובות הרשב"א/חלק ה/ריח
סימן ריח
[עריכה]עוד שאלת: אם תמצי לומר דהקמתו הקמה, הודיעני דאם אחר כך נשאל על הקמתו, אי מהניא ליה אותה הפרה דהפר לה ביום נדרה בעוד דהוא סבור דאין הקמתו הקמה, או לא? שיכולני לדון דהפרתו הפרה, דכי היכי דחכם עוקר הנדר מעיקרו, כך עוקר את ההקם מעיקרו, ונמצאה ההפרה במקומה עומדת. או נאמר דאין חכם עוקר את ההקם מעיקרא, מדאמרינן בר"פ נערה המאורסה (דף סז ע"א): לא צריכא דקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו, מהו דתימא, דאוקים הא עקריה? קמ"ל עד שמפרין שניהם כאחד. אלמא אין ההקם נעקר מעיקרו?
תשובה: גם זה נ"ל ברור שההקם נעקר לגמרי למפרע, שלשון חכמים מרפא, וכל שהוא נעשה ע"י חכם נעקר וכאלו אינו. דאם לא כן, היאך חוזר ומפר? והלא נתקיים הנדר מעיקרו, וקיומו עומד במקומו, ואין היתר זה עוקר אלא גוזז, כעין הפרת הבעל, וא"כ היאך הוא מפר? וכבר נתקיים, והתורה אמרה: הקים אותו. ועוד, דהרי אמרו שם (נדרים) (דף סט): וקיים ליכי וקיים ליכי, ונשאל על הקם ראשון, מהו? ת"ש דאמר רבא: נשאל על הראשונה, שניה חלה עליו. פירוש, דתנן (שם (נדרים) בדף יח): שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל, ואכל, אינו חייב אלא אחת. ואמרינן עלה בש"ס, אמר רבא: אם נשאל על הראשונה, שנייה חלה עליו. וטעמא, דכי מתשיל על הראשונה הרי היא נעקרת מעיקרא, ולא מקריא שניה שבועה על שבועה. דאילו לא היתה הראשונה נעקרת, לא היה מקום לשניה לחול, שהרי שבועה א' עומדת בפניה בשעתה. ותדע, דאפילו כן היינו סבורים לחלוק ולומר (בפ' שבועות שתים בתרא דף כז:) בגמרא, שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, דהא דרבא ליתא וכדאמרינן התם בש"ס: (אינו) [הא תו] למה לי? הא קמ"ל, חיובא הוא דליכא, הא שבועה מיהא איכא, דאי משכח הוא חיילא, כדרבא דאמר דאם נשאל על הא', שניה חיילה תחתיה. ואמרינן (שם): לימא מסייע ליה, מי שנזר שתי נזירות, ומנה את הראשונה והפריש קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה, עלתה השניה בראשונה. ודחינן: הכי השתא! התם נזירות מיהא איכא, דהא כי מני לראשונה בעי מיהדר וממנה לשניה. הכא, בלא [שאלה], שבועה מי איתא כלל? ואפי' את"ל דהלכה כרבא, מ"מ הא שמעינן דליתא, אלא משום דכי מתשיל מיהא לא חלה ראשונה כלל, ואיתא לשניה ולא לראשונה. אבל אילו איתא לראשונה כלל, וליתא לשניה אלא מכאן ולהבא, אי אפשר, דהא הוה לה הב' בשעתה שבועה על שבועה. וא"כ מאי קפשיט שאלת ההקם, שאינו נעקר מכאן ולהבא, משאלת שאר הנדרים שנעקרים מעיקרן? וזה פשוט. אבל הדקדוק שדקדקת מההיא דקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו, דקדוק יפה הוא. גם אני דקדקתי עלה במקומה בר"פ נערה המאורסה, מ"ש מהא דאמרינן (בקידושין דף נ) [(כתובות עב:)]: המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו וכו', אינה מקודשת. הלכה אצל החכם והתירה, הרי זו מקודשת. ויש לומר דקיים אחד דקאמר, היינו אב, ומהו אחד? מיוחד שבהם, והיינו אב. ויש הרבה בתלמוד כיוצא בו, ואחד מהם בפ' הספינה (דף פה): אם היתה מדה של אחד מהם, ראשון ראשון קנה; ואינה אלא בשהיתה בידו של לוקח. והדא נמי כשקיים האב, וטעמא לפי דגורע כח הבעל, ואין הפרתו כלום אלא בשהיה האב ראוי להפר. דאין הבעל מפר לעולם אלא בשותפות, ובשעה שהיא ראויה לשניהם, וכדתני התם בההיא שמעתתא (בנדרים דף סח:): שמע הבעל והפר, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב, אין הבעל יכול להפר, דאין הבעל יכול להפר אלא בשותפות. שמע האב והפר, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ואף על גב דאמר ר"נ (שם (נדרים) דף סט), הן הם דב"ש וב"ה אומרים: אינו יכול להפר? התם טעמא אחרינא הוא, דכיון דהפר האב כמו שהבעל היה קיים, מקלש קליש חלקו של בעל, ושוב אינו חשוב להורישו לאב.