תרומת הדשן/ב/עג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עג שלום ושלוה אחרית ותקוה אהבה וחדוה לאהובי האלוף מהר"ר משה יצ"ו ועמיתי הר"ר יהושע ובכללם עמיתי הר"ר פנחס יצ"ו מה מאד העמסתם עלי והעתרתם עלי דבריכם הגדלתם והפרזתם מאמרות טענות ותשובות שלש על שלש שלשה על שלשה אשר הטורח רב עלי עד מאד אמנם את אשר כתבתי לכם כבר מקרוב שלא יכבד עלי מלבאר לכם דעתי יפה בקץ וסברא כאשר תכתבו אלי פנים אל פנים דברי אלה אקיים לכם. ואבא בתחילה בארוכה בתקון היסוד ואח"כ בעשיית הבנין דרך קצרה. היסוד הוא שטר קשר הקטן מה הוא ומה יהיה לפי הדת ודין. והבנין הוא היאך יהיה הקשר מכאן ולהבא בתשובת הפשרה ורואה אנכי וכן דעת הכל מכרעת שאם דת ודין שהשטר קטן והשטר ראוי להיות באושרו ובקיומו א"כ ראוי ונכון הוא. לי מאד לערב הפשרה בדרך נוטה יותר לחפץ הרר"י הנזכר למעלה מלהחפץ מהר"ם הנזכר למעלה ואם ינטו דת ודין שהשטר הנזכר למעלה ראוי להתבטל ואין בו ממש מאז תתערב הפשרה נוטה יותר לחפץ מהר"ם הנזכר למעלה מלחפץ הרר"י הנ"ל. והנה דקדקתי וראיתי בדברי מהר"ם הנזכר למעלה שלפי דעתו השטר הנזכר למעלה בטל הוא ואין בו ממש בשביל ארבע פנים האחד רוצה לומר שבתחילה ע"י אונס חתמו והשני רוצה לומר שמוכיח מתוכו שלא נתקשר זולתי לשניהם להנר"ש חמיו של הר"ר יהושע ולהר"ר יהושע עצמו וכיון שנפטר הנר"ש בטל הקשר והשלישי רוצה לומר שמוכיח מתוך השטר שהוא מוטעה ומשובש מיניה וביה לכך אין בו ממש הרביעי ר"ל שהדבר ניכר וידוע שלא שעבד וקשר את עצמו בחרם אלא בשביל הנר"ש ואומדנא דמוכח היא לפי דעתו דלא נשתעבד ונתקשר אלא כל זמן שהנר"ש קיים. מעתה אבאר דעתי עכ"פ ופנים על ראשון ראשון הפנים הראשון דר"ל דתחילת הקשר באונס הוה לפי שהיה צריך לברוח מפייזר"ד ולא מצא לו מקום מנוחה זולתי בפוזנ"א והאריך להסביר פנים דמתוך אונס זה נזקק להתקשר ודעתו דמש"ה לא חל החרם מעיקרא ורמז ראייה לדבר דאפי' בשביל קבלת טובה מצינו שנקרא שבועת אונס והר"י השיב על כל זה ג"כ באריכות מה שהשיב נראה דפנים הללו לא מחוורין לי כלל דבשביל כה"ג יחשב חרם או שבועה או נדר אונסין שהרי אף לפי דבריו לא הוה אונס נפשות שהרי היה יכול לקבוע דירתו בקלי"ש או בעיר אחרת אלא אפשר אותן מקומות לא היו נכונים וראיין לישיבתו ולמחייתו ולמחיית בניו מ"מ לאו אונס נפשות הוה ולא דמי כלל הא דכתב מהר"ם בתשובתו שבמיימון השייכים לספר הפלאה ובמרדכי ג"כ נמצא מקצתן בפ"ג דשבועות ומקצתן פ' הניזקין דר"י תירץ אמאי לא חשיב שבועה שקבלו עליהם בערבות מואב שבועה משום דשבועת אונס הוה שהיו יראים פן לא יכניסם לארץ ישראל שהיו באים ליכנס לאלתר דהתם טעמא הוא כדמסיק ושמא יניעם במדבר שהיו גולים בה וכמה פעמים צעקו והיו מלינים מחמת רעב ופשיטא דכה"ג חשיב אונס נפשות וצערא דגופא טובא וראייה לדבר דהנביאים הבטיחו מאת הקב"ה שיזכור להם אותו חסד כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ותדע ע"כ דכן הוא שהרי תירץ ר"ח ההיא דפ' השולח דמתירין הנדר שלא בפני היתומים אהא דקאמר בפ' ר"א בנדרים דאין מתירין הנדר אלא בפניו ויליף ממשה שנשבע ליתרו ומצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר דהתם עשו להם טובה יתרו נתן בתו למשה בשביל השבועה ונבוכדנצר הניח לצדקיה פטור בשביל השבועה כי היה מסור בידו להורגו והשתא אם בשביל קבלת טובה כנ"ד חשיב שבועת אונס א"כ אמאי חלה שבועה כל עיקר הלא היה בורח מחמת מרדין ויתרו הושיבו אצלו ונתן לו בתו והוה ליה למחשביה טפי לשבועת אונס ואם תשיבני תקשיה לטעמיה אמאי חלה שבועה דצדקיה הלא התם ודאי אנוס גמור דהרי סכנת נפש הוה אלא ע"כ טעמא אחרינא הוא לא קשה מידי דאדרבה משום דהוה אונס מבורר בלי ספק להריגת נפש חלה השבועה משום דאגב אונסין גמר ומקני כההיא דסיקריקון כדאיתא בתשובה דלעיל ולא תקשה אמאי לא מקשה מהר"ם לנפשיה מגזירה מציעתא דסיקריקון דלא הוה אונס מבורר כל כך ולהכי מתרץ נמי התם בענין אחר. אבל גבי צדקיה דהוי האונס מבורר לגמרי להריגה פשיטא דמתורץ הוה בהך טעמא וק"ל. והפנים השניים שר"ל מהר"ם דמשום דנכתב בשטר אחרי שיאמרו אלא שיעקור דירתו כו' לא יהיה קשר אלא א"כ יאמרו שניהם והרי הנר"ש מת ונראה דלאו מילתא היא טענה זאת ונראה דודאי אם מצינו למימר דלא נתקשר אא"כ יאמרו שניהם כדבעי לפרש לקמן ובלשון הזה באת לידי כבר העתקה אבל כיון דכתב הנר"ש או חתנו הרר"י אע"ג דכיילינהו בתר הכי בדבור אחד לא סתרינן משום הכי מה דכתב לעיל דכמה קראי אשכחן כה"ג ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם וכו' וע"כ ר"ל התם בעור של כל אחד ואחד וכן איש ואשה כי יעשו וגומר בכולהו אתפרש כל אחד ואחד אע"ג דכתב כלל אחר פרט כנ"ד אבל אי כתב בתחילה בלא או וכיילינהו בדבור אחד כמו שבארתי לעיל שפיר הוי דייקינן דדוקא עד שיאמרו שניהם ולא הוי דמי כלל לפלוגתא דרבי יאשיה ור"נ דפליגי באביו ואמו קלל ובפ' אותו ואת בנו מדמינן לפלוגתייהו שור ושה לא תשחטו ובפ' השואל מדמינן לה וכי ישאל ונשבר או מת ופ"ג דשבועות ולהרע ולהטיב דהני כולהו לא כיילינהו בדבור אחד דלא תשחטו על השוחטים קאי ולא אשור ושה ומש"ה פליגי דדמו ללא תחרוש בשור וחמור אבל כל היכא דכיילינהו בדבור אחד כנ"ד ודאי דייקינן עד שיעשו שניהם והכי מוכת בפ' בן סורר ומורה דתנן היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו ולא אביו אינו אינו נעשה בן סורר ומורה היה אביו חגר או גדם או אלם או חרש כו' ודייק עלה בגמרא לימא דברים ככתבם כו' אבל לא דייק מידי ארישא דבעינן אביו ואמו לימא דלא כרבי יונתן אע"כ היינו משום דהתם כיילינהו לאביו ואמו בדבור אחד ותפשו בו והוציאו ואמרו. וכן פ' מי שמת דתניא רבי אומר מחצה לאהרן ומחצה לבניו משום דכתיב והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו ויליף מינה התם לצוואות ולשטרות וליכא מאן דמסיק אדעתיה שיתפרש לאהרן או לבניו ואפילו לרבי יונתן ויפיסו כהן גדול ואנשי משמר דלכאורה הלכה כר' יונתן דרבא סבר כוותיה פ' השואל ואביי כר' יאשיה אלא היינו טעמא משום דכיילינהו בדבור ואכלוהו במקום קדוש מ"מ יליף מיניה התם לצוואות ולשטרות משום דבדידה ולא שייך למימר או לזה או לזה ולא יליף מינה אלא דאמרינן מחצה לזה ומחצה לזה בשוה קאמר. פנים השלישי שר"ל מהר"ם דהשטר משובש מיניה וביה וסתם דבריו נ"ל דר"ל משום דכל השטרות נכתבין בלשון עדים שמעידין בחתימתו שכך נתקשרו פלוני ופלוני וכך קבלו עליהם בחרם והחתימות הן של עצמן הנזכרים בקשרים וקבלה והיה לכל הפחות צריך לכתוב בסוף וכל הדברים דלעיל קבלנו עלינו בחרם כמו שכתוב בשטר קשר גדול וכה"ג הוה קיימי החתימות שפיר נראה דהאי גברא חזי למשדי בהאי תגרא ויש לומר דאתרע שטרא בהכי דהא כתיבה וחתימה סתרי אהדדי דבכתיבה משמע כאלו אחרים מעידים עליהם שכך נתקשרו וקבלו עליהם ובחתימה הן עצמן חתומין כאלו מעידין על עצמן. ואין להביא ראייה דלא איתרע בכה"ג מהא דתנן במס' שבועות הא בפרוזבול ובפ' השולח מייתי לה הדיינים חותמים למטה או העדים ומפרש תלמודא דהכי קאמר לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתמו בלשון דיינים כשר ופי' רש"י כתוב בלשון דיינים כגון דכתבי במותב בי דינא הוינא וחתימי עדים אנא פלוני עד כתוב בלשון עדים דכתבו דוכרן פתגמא דהוי באנפנא וחתמי דיינים אנא פלוני דיין דהתם נמי כתיבה וחתימה מכחשי אהדדי ואפ"ה כשר. לא דמי כלל דהתם מ"מ בגוף המעשה לא מכחשי אהדדי דבין כך ובין כך מעידים שפלוני זה מסר שטרותיו לאלו הדיינים אלא שהלשון משתני משא"כ בנ"ד דבגוף המעשה מכחשי אהדדי דהא כתוב באלו מעידים כדפרישית לעיל וכ"ש לפי' התוס' דמפרשי בענין אחר כתוב בלשון דיינים וחתימי עדים שהדיינים מוזכרים בשטר או אין מוזכרין בשטר דהתם לא סתרי אהדדי במידי כמבואר התם ואדרבה קצת ראייה משם דבנ"ד לא איתכשר מדלא מפרשי כתוב בלשון עדים דכתבו בי דינא הוי יתבא ואתא פלוני ומסר להם שטרותיו וחתימי דיינים דכמו שמפרשים קצת מילתא דפשיטא הוא כדמבואר שם אע"כ כה"ג לא הוי כשר. ומה שהשיב הרר"י דדל שטרא מההיא מ"מ מהר"ם בעצמו יודע שקבל לאו תשובה חדא שמהר"ם מכחיש בזה ואומר שלא קבל רק מה שחתם ואפי' אם ידוע לו שקבל מ"מ אית ליה מיגו על כל טענותיו שהוא טוען שנדרו לו להחזיר אחר שנתים או שנאנס לקבל עליו או להתקשר מאיזה טעם שהוא נאמן במגו דאי בעי אימא לא קבלתי עלי כלום רק מה שחתמתי וידעתי שבטעות נכתב ולכך חתמתי להטעותם. ומה שהשיב עוד הרר"י שבעל הבית כתבו לשטר לאו תשובה היא כלל שאין קיום השטר אלא בחותמיו והחתימות לאו מבעלי בתים הם. הפנים רביעית שמהר"ם רוצה לומר שלא קבל ונשתעבד אלא בשביל הנר"ש ואומדנא דמוכח הוא שלא היה בדעתו מעולם להתקשר אלא כל זמן שהוא קיים רואה אנכי את דבריו בזה ולשון השטר משמע נמי הכי שכתב ראשית הדבר שנתרצה הנר"ש הנ"ל שידור מה"ר משה פה פוזנ"א אע"ג דכתב לבסוף כי בתנאי זה נתרצו אלא י"ל דלא סתר בהכי לישנא קמא דצריך היה לכתוב נתרצו לפי שכבר כתב שיש כח ביד שניהם אחד ואחד לומר לי לעקור דירתו ולכך נופל שפיר לשון רבים אבל לעולם מצינו למימר דלא נתקשר אלא כל זמן שהנר"ש קיים הן. אם יהיה בעיר הן אם יהיה חוץ לעיר מ"מ היה בידי להטיב ולהרע וכיון דמשמע מתוך הלשון דאדעתא דהנר"ש נתקשר יש לדמותו להא דאיתא במס' נדרים פ' ר"א אמר ר"מ יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד וחכמים מודים לו קונם אשה שאני נושא מפני שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה א"צ התרה ומפרש התם דהוי כמפורש להדיא כל זמן שאביה רע ומסיק אשירי שם דהכי הילכתא דר' יוחנן איתותב וכן פסק הרמב"ם וביאר יותר באותו פ"ח דהלכות נדרים שאפי' לא פירש כלום בשביל מה נודר אלא שמוכיח הדבר על איזה דעת נדר ונמצא טעות בטל הנדר הוא הדין נמי אם מוכרה יפה על מנת מאי נדר או נשבע דהוי כמפורש והכי נמי מוכח בתשובת מהר"ם במיימוני סמוכה לתשובה דלעיל דמקשה אהא דפ' מי שמת שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו אם עמד חוזר או לאו אמאי לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והאיך יכול לחזור ותירץ כיון דאומדנא הוא שלא הקדיש אלא על מנת שאם יעמוד יחזור הוי כאלו פירש בתחילת הקדישו לכך ואע"ג דאיתא התם בגמרא דאומדנא דשכיב מרע לאו מוכח הוא לגמרי. ומעתה נראה ק"ו לנדר וחרם דהא לקמן לב"ש אפי' הקדש טעות הקדש ואלו בנדר ושבועה לא אשכחן דפליגי ולב"ה דין אחד להקדש ולנדרים כדאיתא פ' יש נוחלין ומבעיא דלעיל הקדיש כל נכסיו מהו שמעינן נמי דלא אמרינן בהקדש ונדרים היכא דאיכא למימר הכי או הכי ניזיל להחמיר דאדרבה נימא אוקי ממונא בחזקת מריה כדפסק א"ז וכן מוכח נמי באשירי שם ולא כראב"ן דפסק במרדכי דספק איסורא לחומרא ונראה דה"ה לענין בעל השטר על התחתונה דאיהו צריך ראיה להוציא מה לי ממון מה לי שעבוד וקשר וק"ל. והנה בארתי מכל הלין בתרי אפי בתרייתא שהדין נוטה שהשטר קשר בטל הוא ולא יתקיים עוד כלל אמנם מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ובעבור זה באתי לערב הפשרה עם הדין והנני מבאר לכם היאך יהיה כתב הקשר שיתחדש וכן תכתב ואות באות בלי דיחוי כלל כאשר תראוהו רשום לפניכם בחתימתי. נאם הקטן והצעיר שבישראל: